"התלוש" שוב על המדף שלכם
ספר חדש של כתבי ברדיצ'בסקי מציב את הסיפורים שכתב הסופר בברלין שבה חי בשנים האחרונות לחייו, בסדר כרונולוגי שחושף את המקורות שמהם נולדו. הקריאה בו מעלה שוב את השאלה שכוננה את יצירתו כולה: כיצד אפשר להמשיך ולחיות כיהודי מבלי להאמין באלוהים
את מיכה יוסף ברדיצ'בסקי פגשתי לראשונה באחד מחדרי המחילות של האוניברסיטה העברית. אני זוכרת את זה כאחר צהריים גשום, אבל ייתכן שהזכרון שלי הוסיף את הגשם כתפאורה למפגש, שבו קראנו יחד בכתה את הסיפור "מחניים", אחד מסיפורי ה"תלוש" החשובים והמוכרים יותר של הסופר.
במרכזו עומד מיכאל, צעיר שעזב את בית משפחתו ואת חיי המסורת היהודית בכדי ללמוד לימודי חול בעיר הגדולה. למרות תשוקתו הגדולה לעולם המודרני וכל מה שהוא אוצר בחובו, מיכאל מוצא את עצמו בודד וזר בעיר גדולה, בתרבות אחרת, קרוע בין תשוקתו זו לבין חיי המסורת שהשאיר מאחור.
סיפור רב עוצמה ורגיש זה חדר לתוך תוכי לבי. למרות מרחק הזמן והבדלי התרבות שהיו ביני לבין מיכאל הרגשתי הזדהות גדולה והתמלאתי תשוקה לדעת עוד על העולם הזה, הרחוק-קרוב של אותם יהודים "תלושים" העומדים בפתח האורבניות החדשה והמרתקת שאירופה יכולה היתה להציע להם. היה זה הסיפור הטיפוסי ביותר ואולי גם החשוב ביותר לדור הזה שצמח והבשיל על סף המאה ה-20.
הדמות המודרנית הזו של "התלוש", אותה העמיד ברדיצ'בסקי הפכה לעמדה שסימנה וכנראה אף הביעה את רחשי ליבם של דור הגברים הצעירים היהודיים שעשו את צעדיהם מהעיירות אל הערים, מעולם ישן ומסוגר לעולם חדש ופתוח עד כאב.
ברדיצ'בסקי עצמו, בדומה לגיבורו מיכאל וגיבורים נוספים, עבר בהיותו בן 25 מהעיירה האוקראינית ומביתו של אביו, שהיה רב חסיד, לאודסה שהיתה אז מרכז לספרות עברית. כשנה אחר כך עבר לגרמניה בה כתב את עבודת הדוקטורט שלו. הוא נשאר לחיות בברלין ומשם המשיך את פועלו הספרותי, ההגותי והפובליציסטי הענף. שהיה מרכזי מאוד בתהליך צמיחתה של הלאומיות היהודית המודרנית.
לאחרונה ראה אור כרך נוסף מסדרת כל כתבי ברדיצ'בסקי בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובשיתוף בית שלום עליכם. כמו יתר הכרכים, גם זה בעריכתו של פרופסור הולצמן, אשר הקדיש חלק ניכר ממחקרו ליצירותיו וחייו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי.
הכרך השניים-עשר של כל כתבי ברדיצ'בסקי מתמקד בסיפורים ורומנים קצרים שכתב הסופר בשלוש השנים האחרונות לחייו בעת שהותו בברלין. דמותו המורכבת ומלאת הסתירות באה לידי ביטוי בקובץ זה שנכתב בזריזות ואולי אף בבהילות, עקב השינויים הרבים והגדולים בכל הקשור ליהודי מזרח אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולעולמו של ברדיצ'בסקי עצמו לאחר שעיירת הולדתו נחרבה.
הקובץ מכיל סיפורים קצרים, כמו מעין פרגמנטים המעלים קשת רחבה מאוד של דמויות מתוך חיי העיירה. כמו כן, יש בו שלושה רומנים קצרים, מעין סוגה דחוסה מאוד של סיפור קצר אותו הגה ברדיצ'בסקי ובסופו מופיע אחד מהרומנים המעניינים והשנויים במחלוקת במחקר על ברדיצ'בסקי - "מרים".
בסיפורים אלה ברדיצ'בסקי משתמש במונח "להציב ציון", כלומר להציב מצבה לעולם שהיה ואינו עוד. "אחד הדברים המהותיים שבו כבר מתחילת דרכו זה שמצד אחד הוא המורד הגדול זה שרוצה לשבור, למרוד, לעזוב את מסורת אבותיו. מצד אחר, גם כמעט מראשית דרכו, הוא גם המנציח, המתעד ובסופו של דבר גם המספיד", אומר הולצמן ומסביר, "הוא יודע שהוא עומד בצומת דרכים היסטורי. הוא יודע שהעולם היהודי הישן ממנו יצא עומד להיעלם בצורה כזאת או אחרת. הוא לא חשב על השואה, אבל הוא ראה לנגד עיניו עוד בימי חייו את החורבן של הקהילות היהודיות במלחמת העולם הראשונה, ואחריה והוא מרגיש שהוא אוצר בעצמו זיכרון היסטורי גדול ושהוא צריך להעלות אותו על הכתב.
"להנציח דמויות, מנהגים, בתים, מנגוגני הקהילה. הוא יודע שזמנו קצר גם מבחינה אובייקטיבית וגם מבחינה סובייקטיבית - הוא יודע שהוא לא בריא והוא נאבק נגד הזמן להציל מהשכחה עוד דמויות ומצבים. אולי זה גם מסביר את הדחיסות הגדולה של הסיפורים האחרונים שלו".
את הסיפורים האלה כתב ברדיצ'בסקי בברלין בסוף המלחמה. האם הוא הושפע בכתיבתו מהספרות הגרמנית ומהתרבות הברלינאית?
"ברדיצ'בסקי חי בגרמניה את רוב חיי היצירה שלו, ועשה מאמצים כבירים להיטמע בתרבות הגרמנית. הוא חתר להיות אזרח גרמני והיה אפילו פטריוט גרמני במלחמת העולם הראשונה. גרמנית היתה השפה האירופית היחידה שהוא קרא באופן ישיר. רוסית הוא לא ידע. עד היום שמורה הספריה הפרטית שלו מברלין, ורואים שם את כל השכבות: מהקלאסיקה הגרמנית של גתה, שילר, גוטפריד וקלר - ועד פינות אזוטריות למדי במודרניזם, בסימבולזים, בדקדנס.
"אני לא חושב שהוא הספיק לקלוט את המודרניזם של שנות מלחמת העולם הראשונה ואחריה, כלומר את האקספרסיוניזם הגרמני וכדומה, אבל הוא היה בקיא מאוד בספרות הגרמנית ואפשר למצוא חוטים מקשרים. אם כי אצלו זה תמיד כפול פנים, מצד אחד הוא עומד בלב המודרניזם, מצד שני מחובר עמוק מאוד לארון הספרים היהודי.
"את הפואטיקה שלו אפשר לתאר לפעמים גם כפואטיקה תלמודית כיוון שהוא לא מחוייב לרצף עלילתי דרמטי. אפשר לקרוא לרומן 'מרים' שקיים בקובץ ונכתב לפני כמעט 100 שנה הרומן הפוסט-מודרני הראשון בעברית, בגלל שהוא אוסף של פרגמנטים שהקשר ביניהם זאת חידה גדולה מאוד".
אל ברדיצ'בסקי הגיע הולצמן לגמרי במקרה, "זאת היתה מן פגישה מקרית שהפכה לפגישה גורלית", הוא מספר.
"הייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב לפני 35 שנים. המורה שלי, פרופסור נורית גוברין, בקשה ממני להפגש עם בנו של ברדיצבסקי, עמנואל בן גוריון, שהיה אז קרוב ל-80. הוא היה צריך סטודנט שיעזור לו לסדר את הארכיון של אביו שהביא איתו מברלין כשעלה ארצה ב-1936. כך נפגשתי איתו ונכבשתי בקסם של הסופר, של עמנואל וגם של האוצר הגדול - הארכיון הזה". הדברים התגלגלו ובאופן טבעי הולצמן כתב את עבודת הדוקטורט שלו על ברדיצ'בסקי, ומאז מותו של עמנואל קיבל על עצמו את האחריות על הארכיון.
בעודו יושב בברלין ניתנה לברדיצ'בסקי ההזדמנות הנדירה לכנס בעצמו את כל כתביו. הוא כינס אותם באופן לא כרונולוגי אלא לפי נושאים: סיפורי עיירה, סיפורי סטודנטים, סיפורי משפחות, סיפורי כפר וכדומה. לעומת זאת, כינוס כתביו בעריכתו של הולצמן הינו כרונולוגי באופן מובהק. "אני מאמין גדול במחשבה כרונולוגית ובתפיסה כרונולוגית של דברים," הוא אומר. "יש ערך לדעתי, להבין מה מאוחר ומה מוקדם. בשבילי כחוקר וכהיסטוריון מאוד חשוב להראות את רצף ההתפתחות. מי שרוצה את הגרסה של ברדיצ'בסקי שיקרא את המהדורה הישנה, היא זמינה, המהדורה שלי עושה משהו אחר לגמרי ומחברת את היצירות להקשרים שמתוכם נולדו".
מהי הרלוונטיות של ברדיצ'בסקי היום?
"המילה רלוונטיות היא מילה בעייתית. קלאסיקה ספרותית קיימת בזכות עצמה. היא אבן היסוד באוצר התרבותי המשותף לאנשים רבים, לא צריך לחפש לה הצדקות רלוונטיות מעבר למה שיש בה. ברדיצבסקי באופן ספציפי נוגע להרבה נושאים שמתאימים לזמננו. הוא אחד ההוגים הראשונים שבאמת הציב סדר יום חילוני על המפה של התרבות העברית. גם הסיפורים שלו וגם במאמרים שלו. הוא אולי הראשון שכתב בתוך סיפור מוקדם שלו מ- 1890: 'מה לעשות שאני לא מאמין באלוהים ואיך אני יכול להמשיך לחיות כיהודי שאיננו מאמין באלוהים?'
"זאת שאלת יסוד שלא חדלה להיות רלוונטית ועסקו בה רבים - ביאליק, אחד העם ואחרים. הוא פתח כניסה לזווית לא מוכרת של חיי אבותינו בגולה, ושבר את הסטראוטיפ שיש לנו על הגלות היהודית שכולה רוחניות וקיום מצוות. חוץ מזה, זו גם ספרות טובה לדעתי. אמנם יש בה מחסומים של שפה ושל מרחק תרבותי, אבל עד היום אני יכול לפתוח סיפור של ברדיצבסקי לקרוא בו - ולהרגיש את העוצמה באיפיון דמויות, בחדירה למעמקי נפש, בתיאור החברה היהודית כאורגניזם מורכב וסוער".
