שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "עד קצה הזריחה": מרגש להזדקן ביחד
    הקולנוען סילבן ביגלאייזן החליט לבלות את הימים האחרונים בחיי אמו בת ה-94 בליווי מצלמה. אבל הסרט הדוקומנטרי "עד קצה הזריחה" אינו פרידה עגמומית מקשישת מחמד, אלא יצירה עדינה מלאת חיוניות ושמחת חיים

    "עדינות" ו"רגישות" נדמים לעיתים כשמות תואר שהשימוש בהם הוא בגדר קלישאה. אבל סרטו התיעודי היפה והחכם של סילבן ביגלאייזן, "עד קצה הזריחה", שמוצג בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ וזכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב השנה - יוצק אל המושגים הנדושים-משהו האלה משמעות של ממש.

     

    "עד קצה הזריחה" הוא סרט תיעודי-אישי שבו עוקב ביגלאייזן אחר אמו בת ה-94 המתגוררת בבלגיה ומרותקת למיטתה. הוא מגיע אליה אחרי שהרופאים מבשרים לו כי ימיה ספורים, ומגלה אישה חיונית ומצחיקה המתעקשת להיאחז בחיים, גם אם לעיתים שוקעת ומתנתקת מהעולם. זהו, במילים אחרות, סרט על פרידה של קשישה מהחיים, של בן מאמו, ושל יוצר ממושא התיעוד שלו - והתוצאה מרגשת.  

     

    הטריילר של "עד קצה הזריחה"

    הטריילר של "עד קצה הזריחה"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    זוהי הפעם השנייה בה מתעד ביגלאייזן את מפגשיו האינטימיים עם אמו (הסרט, אגב כך, דובר לכל אורכו צרפתית). בשנת 2008 הוא ביים את הסרט היפה "הגלויה האחרונה" שעסק בשתיקתה של האם סביב השואה, ושרטט מערכת יחסים בין אם ובנה התרים אחר תיקון והשלמה. כעת הבמאי שב אל אמו מפויס ומרוכך, ושומע ממנה בבהירות נדירה את תחושותיה ותובנותיה נוכח המוות שנדמה קרוב מתמיד.

     

    עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:

     

    מי שמצפה ליצירה קודרת, מורבידית ומלנכולית - עתיד להתאכזב. זהו סרט אופטימי ומצחיק, שעל אף הבחירה לצלם אותו בשחור-לבן אינו משרה אווירה של קדרות. העובדה שרבות מ-70 דקותיו מתרחשות ליד מיטתה של האם, הופכת את התיעוד למוגבל-לכאורה, אך ביגלאייזן משכיל לזקק מהאילוץ הזה רגעים רבים של פיוט.

     

    סילבן ביגלאייזן ואמו ברגע של אינטימיות ()
    סילבן ביגלאייזן ואמו ברגע של אינטימיות
     

    תיעוד של בנים/בנות את הוריהם/ן מעלה סוגיות אתיות רבות, שאחת העיקריות בהן היא הפיכת הסיטואציה האינטימית לנחלת הכלל. על אחת כמה וכמה כאשר ההורה אינו מתועד תמיד ברגעי צלילותו, וגם כאשר הסיטואציה הופכת לעימות חזיתי ביניהם. ההתמודדות עם הבעייתיות האתית הזו הכשילה לא מעט יוצרים - אבל גם הולידה כמה יצירות מופת תיעודיות כמו "לא עסק של אף אחד" של אלן ברלינר מ-1996 - וביגלאייזן נותן עליה את הדעת כבר באקספוזיציה של סרטו.

     

    "אני עושה סרט עלייך ועלי, בסדר?", הוא כמו מבקש את אישורה ומצביע על מודעותו למשמעות תיעודה של אמו הקשישה והחולה: "המצלמה היא רק עדה לשיחות שלנו". האם נעתרת, לא לפני שהיא פוסלת את משלח ידו של בנה בנימוק שלא מרוויחים מזה כלום. היא מתעקשת לדבר על העתיד, לא על העבר, ועל החיים - לא על המוות. וכאילו מבינה בחושיה החדים שהיא שותפה מלאה ליצירת והצלחת הסרט, היא מסכמת: "אתה לא מתאר לעצמך כמה לקוחות יהיו לנו. קדימה לעבודה!".

     

    גברת ביגלאייזן. כמה חיוניות ()
    גברת ביגלאייזן. כמה חיוניות
     

    במילים אחרות, הסרט חף מכל תחושה של נצלנות. הוא גם לא הופך את גברת ביגלאייזן לסוג של "קשישת מחמד" שאנו נתבעים לחבב. זהו רצף ריטואלי של שיחות בין אם לבנה, שמתנהלים בשלווה, הומור ונינוחות - ללא התפרצויות אמוציונליות הנוגעות לסוגיות בלתי פתורות מהעבר, והופכים את הסרט להתחשבנות בכיינית שהצפייה בה אינה נעימה.

     

    פה ושם שר ביגלאייזן, המלווה את עצמו בגיטרה, לאמו שאנסונים של ז'אק ברל האהוב עליו וכאלה שכתב בעצמו, ואלה מדגישים את מעמדו של "עד קצה הזריחה" כמחווה ומעשה של אהבה. סצנה יפהפייה של לטיפות ידיים, מעין מחול אחרון של חיים, מעניקה לסרט את אחד מרגעיו המרגשים ביותר, מבלי לגלוש לרגשנות יתרה, ודיוקנה של האם הקשישה - פנים שמשקפות חיים שלמים, הכרה במוות, משובה ילדותית ואהבה אימהית - נותר חקוק בזיכרונו של הצופה הרבה אחרי שהסרט נגמר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים