לא פוליטיקלי קורקט
המחזאית מיכל אהרוני הביאה את ההצגה הסאטירית שלה, ”אנגינה פקטוריס”, לשיקאגו. ראיון
הומור לפעמים מסוכן, אמרתי, אנשים מסויימים צוחקים ואחרים נפגעים. "אמריקה מצטיינת ביותר ב'להיעלב', המון דברים אסור להגיד. ה"פוליטיקלי קורקט" משתיק אנשים לחלוטין. זה קשה מאוד לישראלים, אנחנו אומרים הכל, יותר מדי לפעמים. אני חיה שנתיים בארה"ב ומנסה למצוא ולהבין את סף הפגיעות וסף ההכלה של כל בן-אדם".
מתי עלה הרעיון לכתוב את המחזה "אנגינה פקטוריס"?
“לפני שלוש שנים בארץ, בעקבות גל של חקיקה בלתי דמוקרטית בנושאי חופש הדיבור שהוביל חבר הכנסת יריב לוין, ופאינה קירשנבאום שקידמה חוק להגבלת מימון עמותות השמאל. הרגשתי שחופש הדיבור מוצר. מאז, מגמה זו אפילו החמירה, השיח הישראלי מקצין, בוטה, גס ואלים יותר. שטחי הצבע האפור נעלמו, השטחים נכבשו על ידי שחור או לבן". אהרוני רואה את הקיצוניות בשני הצדדים - בשמאל ובימין.
במה עוסק המחזה?
“בבעיות החברה הישראלית בתוכה פנימה ולא נוגע בצד הפלשתיני לא לטוב ולא לרע. מדינת ישראל קטנה מדי בשביל להכיל כל כך הרבה שבטים: שמאלנים, ימנים, ערבים, יהודים, רוסים, אתיופים, עדות המזרח, אשכנזים, חרדים, חילונים השונאים זה את זה. הרקע הדתי הגורם המלכד אותנו הולך ומתפורר וכל אחד מושך לכיוונו הוא. יצרים של גזענות ושנאה עולים בין מתנשאים לשקופים".
גם אמריקה היא מדינת מהגרים – מה ההבדל?
"הרעיון המרכזי של החברה הישראלית הפוך מרעיון החברה האמריקאית. בארה"ב החוקה מקדשת את האינדיבידואליזם, ישראל קידשה את החברה והעבודה הקיבוצית למען חזון משותף. מה החזון שלנו לעוד עשר שנים?"
‘אנגינה פקטוריס’ עוסקת בסיטואצית קיצון דימיונית. שר הביטחון זקוק להשתלת לב. בכנסת הועבר חוק האוסר על יהודים לקבל תרומת איברים ממי שאינם יהודים. הלב היחיד המתאים לכבודו, הוא לב מתורם פלשתינאי. השר צריך לקבל החלטה: לעבור על החוק ולהודות בעובדה שערכים אויליים בבסיסו או למות. לשר הבטחון בת המתגוררת בהתנחלות בלתי חוקית וארוסה, מתניה הוא האיש המוביל את מפעל ההתיישבות. מנגד, ד"ר גל שכניק השמאלני הקיצוני, אהובה לשעבר, הקרדיולוג חוזר לארץ מארה"ב לטפל באביה. נוצר קונפליקט בין הבחורה שהופכת לאייקון ותפיסת עולמו השונה של הרופא.
פרופסור דויד צ'אק, נשיא האיגוד לתיאטרון יהודי ומנהלו האומנותי של תיאטרון שפיל בשיקאגו, המתמקד בהצגת מגוון זהויות יהודיות בימתיות ומשתף פעולה עם מחזאים ישראלים רבים, פגש את אהרוני לפני שלוש שנים והחליט להעלות את הצגתה בגרסה אנגלית בשיקאגו. התרגום נעשה על ידי דני וו'ל. צ'אק, במאי המחזה, גם אחראי על ליהוק ששת השחקנים המקצועיים. ההצגה מועלה באולם דה וויט בשיקאגו.
במקביל, אהרוני עמלה על העלאת המחזה "אנגינה פקטוריס" בשמו העברי "מקום בלב" בתיאטרון צוותא בתל-אביב. היא מעורבת נפשית ומכירה את כל השחקנים, כולם חבריה. הליהוק המכובד כולל את דב גליקמן בתפקיד שר הבטחון, זהר שטראוס, שמעון מימרן, טלי בן-יוסף, שרון פרידמן עם הבמאי ציון אשכנזי. תיאטרון דה וויט בשיקאגו מזכיר לה את צוותא. אהרוני כתבה בבלוג "כל אולמות התיאטרון הריקים דומים זה לזה וכל אולמות התיאטרון המלאים שונים זה מזה בדרכם שלהם”.
אהרוני, רחובותית במקור, השלימה שני תארים בבימוי תיאטרון, תחילה בסמינר הקיבוצים ואחר כך בקולג' בלונדון. לפרנסתה, עבדה במשרד לייחסי ציבור והפכה ליועצת תקשורת המלווה פוליטיקאים רבים. בין היתר, היא שימשה כמנהלת הקמפיין של מאיר פורוש לעיריית ירושלים. לדבריה, בחירתו של פורוש באישה חילונית מהשמאל הפוליטי, נבעה מהבנתו שהחברה בירושלים היא רב שכבתית ובצורך לקרב את הצד האחר.
מיכל הגיעה לארצות הברית בעקבות בעלה, העיתונאי שלומי אלדר, שקיבל מלגת מחקר מאוניברסיטה ועובד כיום כחוקר באוניברסיטת NYU. בשנתיים האחרונות הם מתגוררים במרילנד, עם שני בניהם ידין בן 11 וענר בן 9 . בארה"ב היא כותבת טורי דעה וסיקור בעיתון מעריב.
למרות שטוב לה כאן, אהרוני מתגעגעת ואוהבת את ישראל. "מרבית האנשים היו חוזרים ארצה לו היו יכולים לחיות כלכלית שם כפי שהם חיים כאן. אצל כולנו, ישראל היא פצע מדמם שלא יסגר לעולם. לישראל יש כתובת מלח על היד. זו המדינה היחידה בעולם המצליחה לעורר באנשים שעוזבים אותה כל כך הרבה אמוציות, תופעה שלא מתקיימת בעמים אחרים. ישראליות היא סוג של מחלת נפש, אי אפשר להפטר ממנה, אפשר להרגיע אותה בתרופות".
איך את מגדירה ישראליות?
"השפה, הדרך בה ישראלים מדברים, כל האנרגיות אחרות. ישראלים הם עם מאלתר המתעשת בשניה. ישראלים מביאים פתרונות שהאמריקאים לעולם לא יחשבו עליהם: הם יאלתרו, יעגלו פינות, ימרחו, ידברו במסתוריות. כדי להבינם צריך לחפש משמעות מתחת לעלי השלכת. היכולת שלהם להסתגל למצבים חדשים במהירות שאין כמותה. חידושי הייטק רבים יוצאים מישראל. מדינה בת 8 מליון תושבים ש-20% מתושביה החרדים אינם לומדים לימודי ליבה. איך יכול להיות שמדינה כזו קטנה נותנת כל כך הרבה פתרונות יצירתיים לעולם כולו ומיצאת כל כך הרבה הייטק מכל מדינות אירופה? אין בכל אירופה מדינה אחת המתקרבת אלינו בפרופיל. זה ממש נס”.
האם הראית את הנס הזה במחזה?
"לא. ההצגה לא מתייחסת למהות ישראל היא מתעסקת במרקם החברתי ובמתחים הבין שבטיים".
מה המחזה הבא?
"התחלתי לעבוד על מחזה העוסק באדם שבחר להיות עד מדינה ומצטרף לתכנית להגנת עדים, תוך שינוי זהותו ומקום מגוריו. בלילה האחרון שלו כשהוא עדיין בזהותו הקודמת, בה אחז ארבעים שנה, חומקת ומבקרת אותו בת זוגו שננטשה במסגרת השתתפותו בתכנית להגנת עדים. בסרט "שובו של מרטין גר" המושג הוא זכרון. במחזה שלי מדובר בשכיחה. לשכח את עצמך ולהשאיר מאחור 40 שנות חיים. תהליך זה דומה להגירה. אני מהגרת, נולדתי מחדש, הגעתי בגיל 38 כאדם מעוצב עם שפה, זהות, מקצוע ומשפחה. גם אם אשאר כאן, ישראל בליבי והגעגועים אליה מתגברים”.
לפרטים על ההצגה: theatrewit.org at 773-975-8710
