שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עיצוב: הדר הלל
    "נשים יכולות להציל את האנושות מהידרדרות"
    בראיון עם תומר און, ד"ר ליאת יקיר שמתמחה בגנטיקה מולקולארית, משתפת בתוכנית העל שלה להצלת המין האנושי, אשר תלויה בראש ובראשונה בבחירות הזוגיות של הנשים עצמן. ראיון

    הגענו לירח ולמאדים, פיצחנו את האטום, מצאנו דרך להזריק ריבה לתוך סופגנייה, וכמעט הצלחנו לפענח את החידה המורכבת ביותר: באיזה צד של הרחוב בתל אביב מותר לחנות לפי השעה. אין ספק שרבות מחידות האנושות הולכות ונפתרות, אבל את החידה שהיא אולי הגדולה מכולן עדיין לא פתרנו – מה זאת אהבה?

     

    ד"ר ליאת יקיר, ממכון דוידסון לחינוך מדעי, שמתמחה בגנטיקה מולקולארית, מנסה לעשות לנו קצת סדר בבלאגן, כי מסתבר שלמדע יש כבר כמה תשובות, פשוט לא הקשבנו בשיעור. יקיר פותחת דגם קטן מפלסטיק של המוח שהיא הביאה איתה לפגישה שלנו. שכבה אחר שכבה היא מקלפת: השכבה החיצונית שאחראית על החושים, ואז השכבה של התודעה ולבסוף ליבו של המוח. אולי בכל זאת ההנחה הנפוצה לגבי מקור האהבה – בלב - לא כזו שגויה.

     

    מה מסתתר בתוך ליבו של המוח?

    יקיר מספרת לי שבמקום בו מיוצרים הרגשות, נוצרת גם האהבה. זהו המוח הזוחלי, המוח הרגשי, מוח שנוצר עוד מהתקופה שבה היינו לטאות ולמזלנו די השתדרג מאז. "בתוך החלק הזה של המוח מתהווים הרגשות על ידי כימיקלים שמופרשים במוח ובגוף, ומשנים את ההתנהגות שלנו", מסבירה יקיר. "כך ליבו של המוח דואג לשלושה כוחות שמניעים את האבולוציה – מזון, הישרדות, רבייה".

     

    יקיר מתכוונת שהראשון פועל בכל פעם שאנחנו פותחים את המקרר, השני כשאנחנו בורחים מערס והשלישי בניסיון הבלתי נדלה להשיג פרטנר ראוי ולהיות בעצמנו הפרטנר הראוי הזה.

    "שם המשחק הוא מי מצליח להעביר את הגנים הלאה. הלאה זה לא דור אחד, אלא לנצח במשחק של מיליוני שנים", מסבירה יקיר. "על כל פעולה שמשפרת את הסיכויים שלנו להצליח במשימה, אנחנו מקבלים חיזוק חיובי למרכז העונג במוח הרגשי. אהבה היא פעולה כזו והחומר, ההורמון שיוצר אותה, נקרא אוקסיטוצין".

     

    לדבריה, כשהאוקסיטוצין מופרש ופועל על המוח, אנחנו מתחברים לאחר ומשנים את התנהגותנו כלפיו. לאהוב זה אומר להקריב מהמשאבים שלך למען יצור אחר, לוותר על האינטרס האנוכי שלך. "אצל אמא שיולדת או מטילה בכל עולם החי, נמצא את ריכוז הורמון האוקסיטוצין הגבוה ביותר", מסבירה יקיר. "אם מזריקים לזכר של עכבר שבדרך כלל לא מתעניין בצאצאים – אוקסיטוצין, הוא מתחיל להראות התנהגות אימהית ולטפח את הגורים".

     

    תקשיבו לה. ד"ר ליאת יקיר (צילום: שוש טמניו) (צילום: שוש טמניו)
    תקשיבו לה. ד"ר ליאת יקיר(צילום: שוש טמניו)

     

    "אוקסיטוצין מכווץ גם את הרחם בלידה, ואת בלוטות החלב בהנקה, עד שנוצר החיבור הזה, ההחתמה, בין האם לצאצא שלה, ומהווה מעין כתובת קעקע בזיכרון הרגשי שלה ושלו. החומר הזה יכול לגרום אף ל'כיבוי' של יצרים חזקים אחרים כמו רעב, צמא ופחד, הכל כדי לתת לצאצא את הסיכוי הטוב ביותר", מסבירה הדוקטור. "זה האבטיפוס של מנגנון האהבה".

     

    והאוקסיטוצין הזה חשוב ביצירת קשרים חברתיים.

    "נכון. האוקסיטוצין מייצר את כל הקשרים החברתיים שלנו בחיים. הוא משתחרר בכל מגע, בכל קשר עין, ליטוף, נשיקה, מילה טובה ודיבור נעים. אוקסיטוצין הופך אותנו לרגישים יותר, יוצר אמפתיה ומעלה את יכולת ההזדהות עם האחר. בתקשורת, הוא יוצר יותר הקשבה ושיחה יותר חיובית, יותר אמון ושיתוף פעולה. אוקסיטוצין מוריד את הסטרס ומעלה את העונג. שאיפת אוקסיטוצין תגרום לתינוק לבכות פחות, בדיוק כמו שחיבוק או ליטוף של אם או אב יגרמו לו להפחתת החשש. אגב, גם בעלי החיים נקשרים אלינו דרך המנגנון של אוקסיטוצין, דרך קשר עין ומגע מלטף".

     

    זה נשמע כמו מצב של ביצה ותרנגולת.

    "נכון. אהבה מביאה אהבה. ברגע שהלופ מתחיל, הוא מגביר את עצמו. אם אדם אחד מפריש אוקסיטוצין זה נקלט אצל האדם שמולו וגם הוא מפריש אוקסיטוצין בתגובה. אם מישהו מחייך אליך, תת המודע שלך כבר מחייך אליו בחזרה. זה מגיע מתוך המקום שבו אני אומר לעצמי – הבן אדם הזה הוא מישהו שאני יכול לסמוך עליו, לשתף איתו פעולה".

     

    יקיר מעמיקה לנבור בתוך הדגם של המוח ולפרק אותו עד שהיא מגיעה לחלק הקרוי היפוקמפוס. "ברגע שנוצר בונדינג הוא נצרב בזיכרון הרגשי, וכאן, בהיפוקמפוס, נוצרים קשרים בין תאי העצב. כך אנחנו נזכור את מי ומה שעושה לנו טוב וגם את מה שעושה לנו רע. הזיכרונות הרגשיים הם זיכרונות עוצמתיים ואנחנו משחזרים אותם כל הזמן".

     

    איך זה בא לידי ביטוי בזוגיות?

    "הקשרים שיצרנו במהלך החיים, בעיקר בילדות, צרובים חזק בזיכרון שלנו ומשפיעים על הבחירה הזוגית שלנו. חוויות חיוביות שצברתי עם דמות מטפלת מהמין השני – אבא, סבא, דוד, מורה, סך התכונות המסוימות בדמויות המטפלות, יכול לעורר בי רגש חם, אפילו 'הרגשה של בית' בגבר שאני אפגוש".

     

    "בכל מקרה, התאהבות ומשיכה זה עסק מורכב. יש הרבה גורמים שמשפיעים, גם גורמים חברתיים - למשל, הסטטוס החברתי של הפרטנר. אנחנו נמשכים יותר לפרטנרים אפשריים ממעמד חברתי גבוה משלנו במטרה לשדרג את עצמנו, ועדיין יש השפעה רבה לזיכרונות הילדות שלנו שצרובים במוחנו, כשמטרת הקשר הזוגי היא בסופו של דבר להביא לביצוע המשימה, שהיא העברת הגנים באמצעות יחסי מין".

     

    אז אוקסיטוצין קשור גם לסקס?

    "אוקסיטוצין הוא גם הורמון הסקס. הוא מעורר את ההתנהגות המינית שלנו, מגרה את אברי המין. כשאוקסיטוצין משתחרר ויוצר את האורגזמה, הוא גורם להיקשרות יותר חזקה בין בני הזוג, הבונדינג נהיה יותר חזק".

     

    מה לגבי נטייה מינית?

    "מה שנראה כרגע, הוא שההתנהגות המינית שלנו היא מאוד רחבה. יחסי מין משמשים גם ליצירת קשרים חברתיים - אנחנו רואים את זה אצל שימפנזי הבונובו, איתם אנחנו חולקים את הדמיון הגנטי הכי גדול בעולם החי. הם משתמשים בסקס כדי לפתור סכסוכים, ומתנהלים כחברה מטריארכאלית הדוגלת באהבה חופשית עם יחסים הטרוסקסואליים והומוסקסואליים. ההתנהגות המינית שלנו היא מאוד מגוונת, ואנחנו, כחברה, מסדירים אותה באמצעות קודים ונורמות שאנחנו יוצרים, וזה משתנה כל הזמן".

     

    זה נשמע נורא מסודר, מתוכנת, נשלט. אהבה זה לא דבר שדווקא יכול להוציא אותנו משליטה?

    "באהבה אפשר ליפול חזק. לאוקסיטוצין יש תופעות לוואי כמו בסמים: התמכרות, כמיהה, קנאה, רכושנות. העליות והירידות בחומרים כשאתה נמצא עם הבן זוג וכשאתה רחוק ממנו, יוצרות תופעות של כמיהה וגמילה עד לסימפטומים של OCD ממש. כלומר, אנו יכולים להגיע עד למצבים של כפייתיות טורדנית אובססיבית לאדם או לקשר. אפשר גם להתמכר לאהבה, לחומרים האלו, לא בהכרח לאדם אלא לתחושות של להיות נאהב".

     

    "התופעות האלו חזקות יותר בחשיפה ראשונה לחומרים. זאת הסיבה שבגללה האהבה הראשונה יותר עוצמתית מאהבה בגיל השלישי. כשאתה נחשף לזה בפעם הראשונה, קשה למוח החושב לשלוט ברגשות, זו מיומנות קשה באופן כללי, הדחפים שלנו חזקים. בהקשר הקבוצתי, יש לאוקסיטוצין תופעות לוואי של שנאת זרים ונפוטיזם (קידום מקורבים), מה שלצערנו נפוץ במחוזותינו".

     

    אז הדבר הזה – אהבה ראשונה – זה לא מיתוס, זה מדעי.

    "מדעי לגמרי. זו פעם ראשונה שאתה חווה את החומר. כמו שבהריון ראשון הסף ההורמונלי מאוד גבוה והתופעות עוצמתיות, אבל בחשיפה השנייה והשלישית והרביעית התופעות כבר יותר מתונות".

     

    מרצה לצעירים על התחום. ד"ר ליאת יקיר (צילום: שיר כהן) (צילום: שיר כהן)
    מרצה לצעירים על התחום. ד"ר ליאת יקיר(צילום: שיר כהן)

     

    האם יש הסבר מדעי לפרידה, לשברון הלב?

    "יש הסבר לדעיכה בריגוש המיני שזוגות חווים לפעמים, מה שיכול להוביל לפרידה. סוג של סבילות לחומרים. התופעה הזו לא מיוחדת לנו, והיא משותפת לרוב היונקים וחזקה יותר אצל זכרים. זה נקרא אפקט קולידג' – כשחושפים יונק זכר לאותה נקבה מיוחמת, יש ירידה חדה בריגוש המיני שלו לאורך זמן. לעומת זאת, הוא יחוש גירוי חזק יותר לנקבות חדשות. זה מעגל מוחי שמשמר פוליגמיה. באופן הזה, יותר הורמוני עונג משתחררים באורגזמה עם פרטנר חדש".

     

    "האפקט הזה קיים גם בנקבות, אך מתון יותר. באופן כללי, רוב היצורים בטבע הם פוליגמיים. מבחינת הגנים, זו אסטרטגיה עדיפה - להפיץ כמה שיותר, ואפקט ההפצה חזק יותר אצל הזכרים כי הם אף פעם לא יהיו בטוחים שהם באמת העבירו את הגנים שלהם, לעומת הנקבה שתמיד בטוחה בביצוע המשימה. פוליגמיה, אם כן, היא ברירת המחדל בטבע, הזכרים מחפשים הזדמנויות ראויות, והנקבות מתמחות בלבחור את המותאם ביותר לסביבה, כשהמנצח – זכר האלפא - זוכה בכל הקופה, וממש משנה את צורתו עם הניצחון".

     

    אבל יש גם יצורים מונוגמיים בטבע, למה?

    "יש מונוגמיה והיא נדירה. היא מאפיינת 3% מהיונקים ואת רוב העופות. למה דווקא עופות? הסיבה לכך היא שהם חיים בסביבה שלא מאפשרת פוליגמיה: מזון מפוזר, טמפרטורות קיצוניות, ריבוי אויבים. צריך השקעה והשגחה של שני ההורים בצאצא. הצורך בולט אצל העופות, יש טורפים רבים לביצים. מי שאבא שלו לא שמר עליו - נטרף, ומי ששרד - העביר את הגנים של האבא שלו, המטפל.

     

    "חוקרים הראו שאצל יונקים זכרים מונוגמיים (מכרסמים), מתרחש בעצם שינוי גנטי קטן בגן שקשור להורמון האהבה, שיוצר היקשרות והתנהגות אימהית של הזכר. הוא ממש נכנס לדיכאון כשלוקחים לו את הנקבה שלו. המונוגמי מקבל יותר עונג במוח על אותה אחת ולא על חדשות. יש גם הרבה בגידות, ניצול הזדמנויות מהצד בלי לפגוע בטיפול בצאצא. מחקרים אצל יונים הראו ש-30% מהדנ"א של הביצים בקינים שנבדקו, לא היו של הזכר שדוגר על הביצים. גם זה מנגנון הגיוני של הנקבה - לא לשים את 'כל הביצים בסל אחד', ולסמוך על זה שהצאצא שהיא בחרה בו פורה מספיק. דרך אגב, אצלנו זה בין בערך 15% - במחקר שנעשה באנגליה על ילדים והוריהם".

     

    ואם נחזור לבני האדם: היית אומרת שאנחנו יותר פוליגמיים או מונוגמיים?

    "זו שאלה טובה. ברוב ההיסטוריה שלנו היינו פוליגמיים, ועד היום יש הרבה פוליגמיה באפריקה ומדינות ערב. יש גם פוליאנדריה (אישה מתחתנת עם גבר וכל אחיו) באזור ההימלאיה למשל. המבנה החברתי שלנו דומה לפוליגמיים – מלחמות זכרים, היררכיה. מגיל 10 חודשים, עוד לפני שאנחנו לומדים לדבר, אנחנו לומדים לסדר את האנשים סביבנו לפי ההיררכיה. לגברים במעמד חברתי גבוה לרוב יש יותר נשים מאלו שבתחתית. גם הפנטזיות המיניות שלנו לא מונוגמיות במיוחד".

     

    אבל אנחנו, הגברים, בכל זאת מחפשים את האחת ומשקיעים בילדים שלנו, לא?

    "קצת אחרי המהפכה החקלאית התפתחה המונוגמיה בחברה המערבית. גברים מטפלים בצאצאים שלהם ויש היקשרות. יש לכך סיבות ביולוגיות וחברתיות שונות, כאשר מבחינה אבולוציונית, הצאצא שלנו נולד חסר אונים וזקוק להשגחה והשקעה רבה. בגלל הגדילה של המוח שלנו, המוח משלים את התפתחותו מחוץ לרחם. כשחוקרים בדקו איך נראה ה'גן למונוגמיה' אצל זכרים של בני אדם, הם זיהו התאמה בין הימצאות אזור מסוים בגן של הגבר לבין היכולת שלו להיות או לא להיות בזוגיות (נישואים) לאורך זמן, כמו גם מידת האושר שלו בזוגיות. זה כמובן מצריך עוד הרבה מחקרים אך יש קשר בין הגן להתנהגות".

     

    "אנחנו רואים את השפעת הסביבה גם על הרבייה שלנו. אפילו במעבר בין הדור של הסבים וההורים שלנו ובין הדור שלנו שנולד לחברת שפע. השפע הזה, הביא כמובן לעלייה חדה במספר הגירושים וירידה במספר הנישואים. נקודת המפנה היתה שחרור האישה מהתלות הכלכלית בגבר, המצאת הגלולה נגד הריון, למשל".

     

    תרבות השפע הביאה לעלייה במספר המתגרשים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    תרבות השפע הביאה לעלייה במספר המתגרשים(צילום: shutterstock)

     

    המהפכה הנשית

    ליקיר יש תכנית על: היא מאמינה בנשים. היא מסבירה שאם הנשים תחלטנה שמהיום הן לא נמשכות לקרבי, לכדורסלן השרירי או לחזיר הקפטליסט, ובמקום זה הן תחלטנה להתאהב ולהזדווג רק עם אנשי מדע, אנשי הרוח ואמנים פציפיסטיים – תוך כמה דורות, יש לנו פה אוטופיה.

     

    לא יעזור אם נזריק לגברים אוקסיטוצין?

    "אולי זה יעזור, אבל אי אפשר לרסס את כולם 24 שעות".

     

    למה לא? כמו שעושים עם פלואוריד במי השתייה.

    "כימיקלים סינתטיים הם לא הפתרון. אנחנו צריכים לשנות את החשיבה שלנו, את המבנה החברתי שלנו. להיפטר מההיררכיה, מהמלחמות, וזה לא קל. מיליוני שנות אבולוציה מאחורינו. עד היום מה מבטיחים לגברים במלחמה? גן עדן של בתולות. דאעש עם חטיפת נשים צעירות וכליאתן כשפחות מין ללוחמים. זה הכול הבטחה גנטית - להפיץ את הזרע. רובנו כנראה צאצאים של כיבושים ומלחמות. ועם זאת, הגענו לשלב שאנחנו יכולים וחייבים לשבור את זה בזכות המדע, לא להיות אסירים בידי הגנים שלנו. להחליט איך אנחנו רוצים לחיות את הזמן הקצר שמוקצב לנו על הכדור היפה הזה. אני מאמינה שלנשים יש את הכוח לעצור את ההידרדרות של המין אנושי, להציל אותנו מעצמנו".

     

    אבל אבולוציה זה תהליך אוטומטי!

    "שום דבר לא אוטומטי! עשינו את זה עם המזון שאנחנו אוכלים. מהפיכה של ממש. אני נמשכת להרבה מאכלים מגרים אבל אני נמנעת כי אנחנו מודעים למה שאנחנו מכניסים לפה ולמה שאנחנו מאכילים את הילדים שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה גם ברבייה: אם נבין איך הדברים עובדים ומה ההיגיון שלהם".

     

    את מאמינה באהבה?

    "אני מאמינה גדולה באהבה, ואני מאמינה במונוגמיה. אנחנו לא לטאות, יש לנו את הניאו-קורטקס, המוח החושב שמבדיל אותנו משאר בעלי החיים. אנחנו גם לא מכונות. אנחנו יכולים לשלוט בדחפים שלנו, אבל אנחנו חייבים קודם ממש להבין אותם, ולהבין משהו זה להשתחרר ממנו. יש בתוכנו קונפליקט עתיק יומין בין הפצה להיקשרות. הקשר הזוגי הוא מאוד שביר וצריך להבין את זה, קשה במוח לייצר קשר חזק עם אדם רחוק מאיתנו גנטית בגיל מאוחר יחסית בחיים, ולכן צריך להיות זהירים ולשמור על האהבה. אני קוראת לזה - המתכון המדעי לשימור האהבה".

     

    להיות בני אדם ולא לטאות.

    "קודם כל לשמור על זוגיות דלת קורטיזול - בלי הורמוני הסטרס. זה אומר שעלינו להימנע מביקורתיות, ציניות, סרקזם, השפלה, מאבקי אגו ותחרות. כשהקורטיזול משתחרר הרבה ביחסים, זה רק עניין של זמן עד שהקשר יינתק. זוגות רבים, פוגעים אחד בשני והולכים לישון. הזיכרון מתקבע ונוצר זיכרון שלילי רגשי כלפי הפרטנר והבונדינג נחלש".

     

    "מבחינת המיניות שלנו - הגיע הזמן להשתחרר מהבושה, רגשי האשמה והתסכול. אני קוראת לזה הסכם זוגי ביולוגי. אנחנו מכירים באפקט קולידג', באפשרות לירידה בריגוש. זה לא אישי, זה יכול לקרות לכל אחד, וכל זוג יכול למצוא את הדרך להתמודד עם זה. בהקשר הזה, נידה היא סטארט-אפ, סוג של ריסטרט למערכת. היא האפשרות לשמר את הייחוד והסקרנות בקשר הזוגי, לשחרר את הקנאה. זה לא קל אבל אפשרי".

     

    כדי שהאהבה והקשר יחזיקו לאורך זמן צריך כל הזמן להרבות באוקסיטוצין, בוקר וערב, קשר עין, נשיקה, חיבוק, מגע, שיחה נעימה, לשתף חוויות שעוברות עלינו וזיכרונות, לחגוג את ההצלחות וההישגים האחד של השני, לפרגן, לטפח את המשפחה, את כל מה שמקרב".

     

    שמעתם את הדוקטור?! אל תהיו לטאות! תהיו בני אדם. ותאהבו, כמה שיותר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים