אז ככה זה מרגיש להיות סטרייט!
יום אחד קובי התעורר וגילה שבנות העיר בטוחות שהוא סטרייט. טור הרווקות שכתב שבועות ספורים לפני כן, העלה את המניה הוירטואלית שלו וגרם להן להניח שמדובר בבחור רגיש ומעניין ששווה להתחיל איתו. חבל שאין לו כל כך מה לעשות עם זה
משהו מוזר עובר על הפייסבוק שלי. זה התחיל בהצעות חברות מענת, ליטל וסתיו. לאחר מכן הצטרפו אליהן מור, לינור ואפרת - כולן חושפות טור שיניים צחורות ומחייכות אליי מעבר למסך. זה די הגיוני - פרסמתי טור בו השוויתי את חיי הרווקות שלי ללשכת העבודה וקיבלתי הרבה תגובות. תיארתי לעצמי שהן מחפשות ידיד גיי חדש שיחפש איתן צבעים חדשים של לקים או ירכל איתן על הבחור המרושע שלא התקשר, אבל משהו התחיל להרגיש לי קצת מוזר סטטיסטית.
ואז התחילו ההודעות. "מה בחורה צריכה לעשות כדי למשוך את תשומת ליבך?"; "בוא נהיה מובטלים ביחד!"; "אתה מחפש עובדים?"; ואז הבנתי - חל בלבול איום, וליום אחד נפל בחלקי להיות סטרייט. רומנטיקה עם בנות המין היפה זו גזרה שאני לא ממש זוכר איך נלחמים בה, ומצאתי את עצמי מגמגם מול המסך כמו ילד בן ארבע.
מבלי לחכות לתשובה, אישור או חיזור, הן כבר מזמינות אותי לדרינק, לדייט או לשיחת טלפון, ועוד לא דיברנו בכלל על כל הפרמטרים שגייז למשל בחיים לא יוותרו עליהם: אף אחת לא שואלת אותי מה אני מחפש, מה אני אוהב במיטה או מבקשת ממני תמונת גוף. כן כן, מבלי כל הפרטים החיוניים האלה הן מאשרות אותי לדייט.
עובר יום, עוברים יומיים ואני בעיצומן של חגיגות פורים בתחפושת הסטרייט שלי. זנחתי את הגמגום, לבשתי את מסיכת הסטרייט התל אביבי ויצאתי לרחובות תוך כדי שאני מתעלם מהגייז הקבועים ומישיר מבט בוחן לבנות העיר הענוגות. אז ככה העולם היה נראה לו הייתי סטרייט. השפע, איזה שפע! מי אמר שזאת עיר של גייז? העיר הזאת מלאה בבנות יפות. מנקודת המבט השטחית שאימצתי, כמעט כל בחורה ברחוב היא פוטנציאל - ולו היו לי שיניים לפצח את האגוזים האלה הייתי סנאי שמנמן מאוד!
באיזה צד אני?
פלאשבק לשנת 2007. אני בן 23, חמוש בקוקו, זקן מוזר ועגיל בגבה, אוסף את לימור לדייט. כמו רומנטיקן דביק וקלישאתי, לקחתי אותה למסעדה במרינה בהרצליה, מעוז השעמום. שם הזמנתי לנו בקבוק יין אדום עת סעדנו את ליבנו בארוחה רומנטית לקול רעש הגלים המתנפצים בים. אחרי קינוח בנאלי במיוחד, קינחנו במזמוז סוער באוטו. יום אחרי זה לא הפסקתי לתרץ לה ולעצמי שאין לי זמן להיפגש שוב. היו ימים. וטוב שאינם. לא כל יום פורים והתחפושת הזאת היום כבר לא הייתה מחזיקה.
בימים ההם היא לא התפרקה אבל הבפנים שלי כן. מבחוץ ניסיתי לענות על כל הציפיות והתפקידים ששידרה לי הסביבה שלי, אבל מבפנים לא היה לי מושג מה קורה איתי, מה אני אוהב, מה אני רוצה ומה יעשה לי טוב. הפחדים מילאו כל חלקה אותנטית והפכו אותה למלאכותית, עד שאני עצמי לא ידעתי לאיזה צד אני שייך. למזלי, יום אחד אזרתי את האומץ להרים את המסך ולראות מה מסתתר מאחוריו. ספויילר: זאת לא הייתה לימור.
חזרה למציאות.
הבחורים, היכן הם? חוץ מאחדים וטובים שהשמיעו קול, הם צובטים אותי וירטואלית או כותבים "היי", אבל נשארים יחסית דוממים. ואולי זאת הבעיה: אולי נמאס לבנות לעבוד קשה ולטלטל את הבחורים עד שיצליחו לחרחר מעצמם טיפת רגש או הצהרת כוונות. הן כבר גילו שאבירים זאת אגדה אורבנית. הן כבר יודעות איך המשחק הזה עובד, ומקבלות את העובדה שהכללים שלו השתנו.
הבנות של היום לא מפחדות להיות ישירות. הן לא פראייריות ולא מחכות שיגיע הבחור שישרוק להן. המשרוקית אצלן והן המזניקות. הניצוד הפך לצייד. מעניין מה שקורה שם, בצד ההוא של העיר. שינוי מרענן. זה הופך את הכל להרבה יותר קל, פשוט וטבעי. אבל... מה אני אעשה עם זה?
לפנייה לכתב/ת 
