פרק מספרו של יוסי שריד "לפיכך נתכנסנו"

מה אומר לך, אתה בא אליי קצת מאוחר, אני חוששת. אני היום כבר למעלה מתשעים, בעוד שבוע אני בת תשעים ואחת, ויש הרבה דברים ששכחתי. ביום ההולדת שלי יבואו אליי כל הנכדים שלי, יש לי עשרה, וגם שני נינים, נינה ונין, ואם אני שוכחת משהו אז הם מזכירים לי, כי הם כבר מכירים את כל הסיפורים שלי בעל-פה. טוב שיש לאדם נכדים, הם הזיכרון שלו, והוא הרבה יותר טוב מהזיכרון של שתי הבנות והבן, שיהיו בריאים, שלהם אין ראש לסיפורים.

אולי תבוא גם אתה ליום ההולדת, יש כאן מספיק מקום על הדשא, ותוכל לשמוע מהם כמה דברים שיעניינו אותך. אני מזמינה גם אותך למרות שאני לא ממש מכירה אותך, ואין לי מושג מה בדיוק אתה רוצה ממני, ומה אתה מצפה לשמוע. הרי הכול כבר סופר ופורסם, וגם דברים שבכלל לא היו, בוֹבה מאייסעס, וגם דברים שלא היו צריכים להתפרסם. יש דברים שצריך לרדת אִתם אל הקבר, וגם לך לא אספר אותם. ואם אני לא אספר, אז אף אחד כבר לא יספר, כי כולם מתו והסודות מתו אִתם, ואתה יודע מה – יש משהו נעים ומכובד בלמות עם סוד אחד לפחות, רק עכשיו אני חושבת על זה.

ואל תחשוב לרגע שתוכל למשוך אותי בלשון. בן-גוריון ידע שאת הלשון שלי אי-אפשר למשוך, אפילו לא בעינויים, ולכן הוא סמך עליי בעיניים עצומות, רק עליי הוא באמת סמך, אבל העיניים של בן-גוריון אף פעם לא היו ממש עצומות, וכבר אמרתי לך יותר מדי. לפעמים היה נדמה לי שגם כשהוא ישן, וראיתי אותו הרבה פעמים ישן, הוא היה קצת ער. הוא בכלל לא היה דומה לאלה של היום, שכדאי להם לישון לפעמים כדי שיוכלו להתעורר סוף-סוף.

יוסי שריד ז"ל(צילום: מיכאל קרמר "ידיעות אחרונות")

אני לא יודעת אם מותר לי לגלות לך סודות, אבל בכל אופן אני לא רוצה שתצא מכאן בידיים לגמרי ריקות. קח, קח תפוח. אחותי שלחה לי ארגז שלם, היא גרה בגליל, בקיבוץ שלה, ויש להם שם מטעים נהדרים. התפוחים הכי טובים בארץ. גם היא, שמה צביה, הייתה ב"הגנה", וכשהייתה חוזרת משבת בקיבוץ, הייתה מביאה תפוחים, שתינו היינו מסדרות אותם יפה בקערה על השולחן שלו, ולפעמים הוא היה אוכל מהם. הוא הכיר גם את ההורים שלנו, של אחותי ושלי, שגרו במושב, ותמיד אמר לנו אותו דבר: התפוחים שלכן, חברות, לא נפלו רחוק מהעץ, וזאת הייתה התודה שלו, כך אני מאמינה, כי אף פעם הוא לא אמר סתם תודה.

אף על פי שאני לא סותמת את הפה ומדברת הרבה, אני יודעת בדיוק מה מותר ומה היה לי אסור להגיד, אל תדאג. למה אתה לא לוקח תפוח? קח, קח, הם באמת טובים, לא תשיג כאלה בשוק. מצבי, תודה לאל, הרבה יותר טוב ממצבם של הרבה אנשים בגילי, ואני מתכוונת בעיקר לנשים בגילי, כי גברים בגיל הזה ברובם מתים. אני חיה עכשיו על ההפרש בין תוחלת החיים של הנשים לזו של הגברים, ויש הפרש כזה, אתה בוודאי יודע. היו שנים שעדיין חיפשתי גבר ולא מצאתי, לא ממש חיפשתי, רק הסתכלתי סביב, אולי אמצא בלי לחפש. בעלי מת מסרטן כבר לפני ארבעים שנה, והיה לי מאז הרבה זמן להסתכל, אבל גם כשבעלי היה בחיים, לא ממש אהבתי אותו, אומר לך את האמת. הוא היה איש טוב, שלא תטעה, אבל אהבתי יותר את בן-גוריון. אולי זה לא היה הוגן מצִדי, אולי עשיתי לגדעון שלי עוול, כאשר השוויתי אותו כל הזמן לבן-גוריון. זה לא הגיע לו, למסכן שלי. לא נאה לאישה בגילי להשוויץ ולהשמיץ, אבל אני הייתי לדעתי יותר מוצלחת מפולה, שהייתה, בינינו, אישה די פשוטה ולא מציאה גדולה. גם את שתינו נהגתי להשוות; לי היו רגליים יותר יפות, וגם לא הייתי פטפטנית ורכלנית כמוה. אפילו התפוחים של אחותי ושלי היו הרבה יותר טעימים מהקוטש-מוטש הזה, שהיא הכינה לו כל יום, כל יום, ולא הבנתי איך הוא מוכן לאכול את הגועל נפש הזה.

מצבי, ברוך השם, טוב יותר ממצבה של החברה שלי, פניה שמה, שיחד למדנו בגימנסיה. לה כבר אין זיכרון בכלל, מה אני אומרת זיכרון, אין לה בכלל מוח. המוח שלה לגמרי מחוק. היא לא יודעת מה שנעשה אִתה, ויש לה פיליפינית, אסור להשאיר אותה רגע לבדה. אם אני הייתי צריכה להיות עם פיליפינית, לא הייתי חיה. אתה רואה, אין לי פיליפינית ואין לי רוסייה ואין לי קלנועית או איך שקוראים לזה, ואני הולכת על הרגליים שלי שהן עדיין די יפות, והחברה שלי מהגימנסיה לא זוכרת מה קרה לה אתמול או שלשום, אבל היא כן זוכרת מה קרה לה לפני שבעים שנה. אתה חושב שזה מוזר? גם אני חשבתי ככה עד ששאלתי את הרופא שלי, יש לנו כאן רופא בית. והוא אמר לי שזו תופעה מוכרת, שזוכרים דווקא את הרחוק כשלא זוכרים את הקרוב. והאמת שגם לי זה קורה, ולכן שאלתי. החברה מהגימנסיה מדברת פתאום פולנית, כל הפולנית שלה חזרה אליה, למרות שעלתה ארצה כשהייתה בת שלוש עשרה בסך הכול, וכמה פולנית היא כבר יכלה לדעת. לא תאמין, אבל בכל הזדמנות היא שרה את ההמנון הפולני, זוכרת כל מילה, והיא אפילו קמה כשהיא שרה, משוגעת על כל הראש המסכן שלה.

גם אני זוכרת כל מילה ב"התקווה", אתה יכול לבחון אותי, ועוד לא קרה לי שהתבלבלתי בין נפש-יהודי-הומייה לעין-לציון-צופייה. אבל יש לי קושי לזכור מה שקראתי הבוקר בעיתון. כל בוקר אני קוראת "הארץ", כי קודם לקחו לי את "למרחב", ואחר כך לקחו לי את "דבר", וזה מה שנשאר. את "דבר" אהבתי, ועד ליום שנסגר חיפשתי את המאמרים של ס"ש יריב, וגם את דוד זכאי מאוד הערכתי, שלא לדבר על נתן והטור השביעי שלו. את נתן, כך הוא ביקש לקרוא לו, הכרתי באופן אישי. הוא היה בא לעתים קרובות ללשכה שלנו, ואכל מהתפוחים שלנו, לבריאות. בן-גוריון מאוד החשיב אותו, ובכל יום שישי היה מבקש ממני את העיתון ואומר – בואו נראה מה נתן כתב היום, ובדרך כלל הוא היה מרוצה, אבל לא תמיד, לא תמיד. פעם הוא כתב משהו על כפר קאסם, נדמה לי שעל כפר קאסם, ובן-גוריון חשב שהוא הגזים. בכל זאת הם נשארו חברים טובים, והיה נחמד לראות את שניהם צוחקים כשהיה עצוב או עצובים כשהיה שמח. למרות שאני זוכרת כל מילה בהמנון היפה שלנו, אני לא מרבה לשיר אותו, כי זה קצת מגוחך לשיר המנון לבד, ולא נשארו לי הרבה אנשים שפתאום מתחשק לי לשיר אִתם. אני לא יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי. אתה מבין מה שאני אומרת? קח, קח עוד תפוח, יש עוד הרבה, לא חסר.

הוא רצה לעבוד רק אִתי. כל פעם הציעו לו מזכירות חדשות שיודעות גם לכתוב מהר, הקצרנות לא הייתה אז כל כך מפותחת. אתה לא יכול להרוג אותה מהבוקר עד הלילה, הם אמרו לו, אבל הוא אמר להם שהוא סומך רק עליי. אולי הן יודעות לכתוב מהר אבל אני צריך מישהי שגם חושבת מהר ומבינה מהר. הכי חשוב זה להבין, וזה לא פשוט להבין אותי, הוא אמר להם, וככה עבדתי ימים ולילות, כי הוא עבד ימים ולילות, ובזמנים ההם לא הכירו את המושג "שעות נוספות", כל השעות היו אותה שעה, מי עשה חשבון.

יום אחד בא ללשכה בחור אחד, קצין ביטחון קראו לו, נכנס לחדר של בן-גוריון, והם הסתודדו ביניהם. בן-גוריון קצת התעצבן, אוהו – הוא היה מתעצבן כשכל מיני נודניקים נתנו לו הוראות, כשהיה נדמה להם שהם בעצמם חצי בן-גוריון, אם לא שלושת רבעי. אל תשאל איך שהוא היה מרים את הקול. אני הבנתי כל מילה כשהוא שתק, ובטח הבנתי כשהוא צעק. והוא צעק עליו שהיא – כלומר אני – לא תעבור שום בדיקה ביטחונית, הוא יעביר קודם את כל קציני הביטחון בעולם בדיקה ביטחונית ורק אחר כך אותי, אם בכלל. הייתי מאוד גאה בעצמי, אבל בעיקר התגאיתי בו, שהוא יודע מה יש לו בלשכה. אם השמנדריקים האלה מהביטחון היו עומדים על הבדיקה שלהם, לא הייתי מסכימה בשום פנים, עד היום אני נעלבת מעצם המחשבה, ואני גם נעלבת בגללו, כאילו בדיקה ביטחונית שלהם עדיפה משלו.

הרבה בחורים צעירים הסתובבו שם בלשכה, הרבה מדי, ותמיד שאלתי את עצמי למה הם נדבקים אליו ולא הולכים לצבא כמו כולם. בעיקר לא סבלתי בחור אחד, בן עשרים וכמה, מקסימום שלושים, שכל הזמן הסתובב לבן-גוריון בין הרגליים, דחף את עצמו לכל הישיבות, כאילו שום התייעצות לא יכולה להתקיים בלעדיו. כבר אז ידעתי שיום אחד הוא יציג את עצמו כבן-גוריון, ואת בן-גוריון יציג כעוזר שלו. אתה רוצה שאני אגיד לך את שמו של הצעיר הזה שעלה לי על העצבים, אבל אני לא אגיד לך, כי אני לא רכלנית, ובן-גוריון ידע שאני לא מרכלת. כל רגע הוא היה נכנס אליו, הבחורצ'יק, סתם היה נכנס, להראות שהוא בעניינים, להראות לכולם שהדלת תמיד פתוחה בפניו והוא אפילו לא צריך לדפוק. יותר מכל דבר אחר, אני זוכרת את הכניסות שלו עם פתקאות של שמות, שמות ומקומות, זה נפל כאן וזה נפל שם, ויש לנו מהבוקר עוד שנים עשר הרוגים או עשרים.

בן-גוריון היה מרכיב את משקפיו, מסתכל בפתק, קם מהכיסא שלו, היה נדמה שהוא עומד לצעוק, אבל תכף ישב ולא נשמע הגה, ורק את הפתק הוא מעך, והחזיר אותו מעוך לשליח. מאז, בכל פעם שאני רואה אותו, ואני רואה אותו הרבה בטלוויזיה, הוא מתקשר אצלי עם פתקים של הרוגים, ואני בעצמי רוצה לצעוק את מה שבן-גוריון לא צעק, אבל גם אני שותקת, כי מי ישמע, ועוד יחשבו שאני משוגעת. באנשים זקנים שצועקים תמיד חושדים שהם לא לגמרי נורמליים. רק בלילה אני צועקת לפעמים. הילדים והנכדים שלי אומרים שמותר לי בגילי, אחרי כל מה שעברתי. רק עכשיו, כשאני מדברת אתך, אני חושבת, שאולי הנכדים לא כל כך אוהבים לישון אצלי כשאני מזמינה אותם, כי הם מפחדים שאני אצעק פתאום, והם נורא נבהלים, זה כבר קרה לנו פעם-פעמיים. אתה עדיין רוצה שאני אגיד לך איך קוראים לו, לבחור מהפתקים ומהטלוויזיה, אבל אין לך סיכוי אצלי, עם הסוד הזה ועוד כמה אני אמות. האמת, שעד לרגע זה אני לא יודעת אם באת אליי כהיסטוריון או כעיתונאי, מה אתה בעצם.

אני שמחה על ההזדמנות לדבר עם מישהו, אין לי יותר מדי הזדמנויות כאלה, אבל יותר קל לי כשאני יודעת עם מי אני מדברת. אם אתה היסטוריון, אז הדברים שיש לי לספר והשמות שיש לי למסור, לא חשובים עד כדי כך. ואם אתה עיתונאי, אז הדברים שלי והשמות שלי יותר מדי חשובים. גם בן-גוריון אמר שעיתונים לא חשובים לו, רק ההיסטוריה חשובה לו, והוא למד הרבה היסטוריה, בוודאי שמעת. אני רואה שהתפוחים שלי לא כל כך מוצאים חן בעיניך.

אולי אני אעשה כאן הפסקה, כבר דיברתי יותר מדי, אני לא סותמת את הפה, וחוץ מזה אני כבר די עייפה. לא היה מזיק לי לישון שעה-שעתיים. ואתה נותן לי לדבר, וזה מאוד יפה מצדך, אתה בטח מקווה שתהיה לי בסוף פליטת פה, אבל עם פליטות פה לא עובדים אצל בן-גוריון. לבן-גוריון בעצמו היו לא מעט פליטות פה, אבל אני כמעט בטוחה שהן היו מחושבות, הוא תכנן אותן ככה. הנה, בכל זאת גיליתי לך סוד מהלשכה: פעם הוא הכתיב לי משהו, ואז הוא אמר לי שבגלל הקטע הזה בגין והחברים שלו מהאצ"ל והלח"י יקפצו עד השמים. והם באמת קפצו וצעקו בכנסת ונופפו בידיים, וגם המפא"יניקים לא היו לגמרי מרוצים, הם חשבו שהגזים קצת, זה היה הרושם שלי, ובן-גוריון עמד שם בפנים רציניים כאלה, ורק אני ידעתי שהוא מרוצה, ובלב שלו הוא צוחק, מתפקע מצחוק, וביום שישי הוא יצחק עם נתן. הוא מאוד אהב להקפיץ את בגין כדי שיחשבו שבגין לא לגמרי נורמלי, ואי-אפשר לתת את המדינה בידיים של אדם כזה שבקלות מאבד את העשתונות, וגם אי-אפשר לשתף אדם כזה בהנהגת המדינה. אני מוכנה לתת לך רמז: למרות הכול הוא חשב שלבגין יש גם תכונות טובות, וחבל שהוא משחק לפעמים באש, כמו באש של מלון המלך דוד, לדוגמה, או באש של אלטלנה. פעם הוא אמר לי שיום אחד הוא ישתף אותו יותר בעניינים, אבל בינתיים זה לא בא בחשבון. נדמה לי שאת ההערה הזאת שלו רשמתי לי באיזשהו מקום, למרות שמעולם לא היה לי יומן מסודר, כי הוא לא היה רוצה שיהיה לי יומן כזה, רק זה עוד היה חסר לו ולי. נשארו לי רק כמה פתקים, אבל זה לא חשוב, באמת לא חשוב, והבת שלי שומרת עליהם בכספת, בעלה עובד בשב"כ והם יודעים איך לשמור. על רבין הם לא שמרו כל כך טוב, אבל פתקים זה משהו אחר. ואם כבר מזכירים את רבין, אז אחותי מאותו קיבוץ של אחותו, ואני יודעת שגם היא הייתה מביאה לו וללאה ארגזים של תפוחי עץ.

אתה שואל איזה יום היה הכי מעניין בחיים שלי? אני אגיד לך, זה היה יום שישי, ואתה מבין בעצמך לאיזה יום שישי אני מתכוונת. עד היום אני לא מבינה איך הצלחנו להספיק את הכול ולא להיכנס לשבת. לא תאמין, אבל בבוקר כמעט שום דבר לא היה מוכן, והמון ניירות עברו מיד ליד, ואני הייתי צריכה להשגיח ששום נייר לא ילך לאיבוד. רצתי מאחד לשני, מאחד לשני, כל אחד רצה לתקן משהו, להוסיף משהו, כל אחד רצה להיזכר בזכות מילה אחת שהוא הציע. שיוכל לספר לנכדים שלו, כמו שאני מספרת לנכדים שלי, שאת המילה הזאת – אתם רואים – אני, סבא שלכם, המציא. כאן, כאן – זאת שלי, ומה הם היו עושים שם בלעדיי, ובלי המילה הגואלת שלי. אני לא בטוחה כמה אנשים בכלל שמו לב שבן-גוריון קרא את ההכרזה מנייר טיוטה, כי המגילה הרשמית לא הייתה מוכנה בזמן, ואני ראיתי את זה כפשלה שלי, למרות שלא הייתי אשמה. בין כל כך הרבה אנשים פשוט אי-אפשר להתארגן כמו שצריך, ואין לך מושג כמה קיביצערים היו שם באותו בוקר עד הצהריים, עד שבן-גוריון דפק על השולחן וסילק את כולם. ברגע האחרון עוד הציעו לו תיקון נוסף, גם הבחורצ'יק שאת שמו אינך יודע רצה טביעת אצבע, איך לא, אבל בן-גוריון כבר לא שמע, הוא נשאר לבד, לגמרי לבד, ורק אני נשארתי אתו, ובקושי העזתי לנשום. במוזאון כבר התחילו להתאסף החברים במועצת העם, כך קראו אז לכנסת, ורק בשלוש וחצי גמרתי את ההדפסה, אני זוכרת כל דקה. בן-גוריון הלך לשירותים, שטף את הפנים שלו, ביקש ממני לעזור לו עם העניבה, ושכח להסתרק. הרצל בתמונה שמעליו נראה יותר מסורק ממנו, תסתכל פעם בצילום מהטקס. במכונית, לשם שינוי, היינו רק שלושתנו – בן-גוריון, הנהג ואני, ודהרנו כמו מטורפים, ובן-גוריון אמר שהרב פישמן יהרוג אותו אם נאחר ונחלל שבת, ויהיה משבר גדול. ובשעה ארבע בדיוק נמרץ הטקס התחיל, הוא נמשך ארבעים דקות או משהו כזה, הכול דפק כמו שעון, ובן-גוריון הצליח להסתיר את ההתרגשות שלו, אבל לא ממני. ממני הוא לא הצליח להסתיר שום דבר, וכשהיינו שנינו לבדנו הוא אפילו לא התאמץ.

בסיום הטקס הייתי לגמרי תשושה למרות שהייתי צעירה. הרבה יותר תשושה ממה שאני עכשיו כשאני זקנה. עברו עלינו שלושה ימים לפחות בלי שינה. בכל כמה שעות, ביום ובלילה, משה הביא עוד טיוטה ועוד אחת, ובכל פעם יותר ארוכה ויותר מפורטת. אתה מכיר את משה, את שרתוק אני מתכוונת, כלומר את שרת, הוא תמיד היה הממונה על העברית. מאוד חיבבתי אותו באופן אישי, למרות שלבן-גוריון לא הייתה סבלנות אליו לפעמים. מאוד אהבתי לשמוע את השרתוק הזה, שהעברית שלו הייתה כמו מנגינה, אבל בן-גוריון לא היה מוזיקלי בכלל, אני חושבת שמעולם לא שמע מוזיקה, וזה באמת חבל, כי מוזיקה מתאימה לאנשים בודדים ועוזרת להם. אני דווקא קיבלתי חינוך מוזיקלי, ניגנתי ארבע שנים בפסנתר, וככה אימנתי גם את האצבעות שלי ליצירות גדולות כמו הכרזת העצמאות של שרתוק. הלוואי שהייתה לי גם היום יצירה לתקתק, והיית יכול לראות במו עיניך, ולשמוע.

מרוב טיוטות ותיקונים, יצאתי לגמרי מבולבלת, אבל יש שני תיקונים של בן-גוריון שכדאי לך לדעת, הם מאוד מצאו חן בעיניי. תיקון קטן אחד עושה לפעמים הבדל גדול. בהתחלה היה כתוב, אם אני לא טועה, שמדינתנו תעניק שוויון זכויות לכל האזרחים בלי הבדל גזע ודת. ואז בן-גוריון אמר – לא מקובל עליי, לא מקובל, והחברים שלו לא מיד הבינו מה לא מקובל עליו ולמה. לא מקובל עליי – הוא אמר – "גזע ודת", ומה עם מין? מין זה לא חשוב? אין כאן נשים במדינה? והחברים תכף הסכימו והוסיפו מין. ואז בן-גוריון שאל, ומה זה ה"תעניק" הזה? אנחנו נותנים מתנות? אנחנו עושים טובות למישהו? במקום תעניק-שוויון-זכויות, אני מציע תקיים-שוויון-זכויות, והחברים תכף הסכימו, והחליפו את התעניק בתקיים. אם כל האזרחים באמת שווים, מגיע להם שוויון, בזכות ולא בחסד. תודֶה שהיה בו משהו, בבן-גוריון שלנו, אני מתביישת לומר בבן-גוריון שלי, הוא כאילו נולד להיות הראש שלנו, ראש גדול, או שהראש גדל עם האחריות, אין לי תשובה ברורה לשאלה הזאת. נדמה לי שיש לי פתק בעניין הזה של המין, גם הוא שמור אצל הבת שלי ובעלה משירות הביטחון הכללי, כי בתור אישה הרגשתי שזה פרט חשוב, ומי דיבר אז על פמיניזם, ובן-גוריון היה פמיניסט בלי לדעת בכלל שהוא כזה.

תן לי לקחת אוויר לרגע, ואתה בינתיים תיקח תפוח, ולפני שניפרד אני אספר לך עוד סיפור אחד ודי, להפעם זה יספיק, אם תרצה תבוא עוד פעם. נו, אני מוכנה, ואתה מוכן? כבר אפשר לדבר? אתה אולי לא יודע, אבל כל הסיפור של ההכרזה עמד להתפוצץ ברגע האחרון בגלל ויכוח. הוויכוחים של היום מתחילים בימים ההם. גם הוויכוחים וגם המריבות התחילו אז. קשה להסביר למה, אבל אנשים גדולים הם גם אנשים קטנים שלא יודעים לפרגן אחד לשני. בן-גוריון ושרת היו בעיניי זוג אידאלי ממש, הם כאילו השלימו אחד את השני. דווקא בתור בן-גוריוניסטית מושבעת, חסידה גדולה, לא אהבתי את היחס שלו לשרתוק, שאולי קינא בו אבל מעולם לא חתר תחתיו כפי שחותרים היום. שרתוק היה אדם אצילי, ובן-גוריון לא תמיד ידע להעריך את האצילות שלו, ואולי הקנאה לא הייתה חד-צדדית. שניהם היו משכמם ומעלה, ואני הכרתי את כולם שם.

את ציזלינג, למשל. שמעת על ציזלינג? הוא היה חבר מִנהלת העם, ופתאום, בישיבה האחרונה, הוא קופץ ומבקש להשמיט את הפסוק על צור-ישראל-וגואלו. הפסוק הזה מפריע לו כי הוא יהודי חופשי, והוא לא מסכים שיכפו עליו ועל חבריו בשמאל מושגים לא להם, שיהפכו אותו ליהודי מאמין. ראיתי שבן-גוריון מתרגז, ואגיד לך את האמת – גם אני התרגזתי, אבל מי אני. גם אני יהודייה לא דתית, אני לגמרי חילונית, אבל לא אכפת לי בכלל שבמגילת העצמאות שלנו ייתנו לאלוהים כבוד, ושהדתיים יהיו מרוצים. ומה אכפת לציזלינג, אולי הוא פחד לחזור למפלגה שלו ולקיבוץ שלו עם הצור-ישראל. אני במקומו הייתי מסבירה, שצור ישראל וגואלו זה לא בדיוק אלוהים, ואם הרב פישמן דווקא רוצה לראות בו אלוהים, שיהיה בריא, שנהיה כולנו בריאים. לבן-גוריון מאוד חרה הריב הזה, אבל ראיתי שהוא מתאפק, והוא אמר לציזלינג שהפשרה שנמצאה היא פשרה יפה של חברות יהודית, ואין לו בעיה לקבל אותה. וליתר ביטחון הוא הזהיר אותו מקרע של הרגע האחרון, והוא נרגע. ואולי, מי יודע, אולי מלכתחילה הוא היה די מרוצה מהפשרה, אבל הוא היה מוכרח להעיר משהו, להתנגד כביכול, כדי שיוכל לרוץ ולספר לחברֶה, כמו שאומרים היום, והחברֶה יסתפקו בלית ברירה בהערה החשובה של ציזלינג לפרוטוקול שאני רשמתי במו ידי, ואף אחד לא מכיר פרוטוקולים יותר טוב ממני, ושלא יספרו לך מעשיות.

ואחרי הטקס, ועוד לפני כניסת השבת, חזרנו למשרד, ובן-גוריון נשאר במשרד, למרות שפולה טלפנה עשר פעמים, ולמרות שהאוכל שהכינה לו כבר התקרר עשר פעמים. ותנחש מי בא אתנו ונשאר אתנו? ניחשת – הבחורצ'יק הזה שלא סבלתי. כעבור כמה שעות, זה ידוע, התחילה המלחמה, הקרבות הראשונים, והעוזר הכין ערמה של פתקים כדי שבן-גוריון יתעדכן מה קורה בחזית, והיו כמה חזיתות. אבל בן-גוריון ביקש שהדלת תישאר סגורה, הוא לא זקוק לעדכונים, כי מי כמוהו ידע מראש שהמלחמה תפרוץ עוד באותו הלילה והמצב יהיה קשה, ויהיו לנו הרבה אבדות. הוא ישב לבדו בחדר, ישב וקם והתהלך וישב, ואני ישבתי לבדי בחדר הסמוך, ולעצמי חשבתי שאף פעם לא שמעתי את בן-גוריון בוכה.

היה כל כך שקט באותו הערב, דווקא באותו ערב. אני יודעת שזה נשמע כמו השתפכות של אישה זקנה, ואולי לא תאמין, אבל שמעתי צעדים בשביל ואחר כך במדרגות, ומישהו פעם אמר לי בצחוק שבטח שמעתי אז את המדינה בדרך; והוא גם שאל אותי אם כבר אז היא נשמעה לי קצת צולעת.