חאן בארותיים: התחליף הכי קרוב שמצאנו לסיני

בשנות העשרים לחיינו היינו בורחים לסיני, פעם או פעמיים בשנה. ברגע שהיינו יוצאים מטאבה ועולים על מונית מקומית בדרך לראס א־שטן או אחד החופים הסמוכים - סיני הייתה משתלטת עלינו, מצב התודעה היה משנה צורה, מתמזג עם המדבר והכחול של הים והזמן היה מתחיל לנוע בצורה שונה. אז, באותם ימים, היינו מדמיינים איך נגיע לכאן עם הילדים, ניתן להם להתרוצץ על החוף כשאנחנו בחושה - עושים מה שעושים או יושבים באוהל המרכזי אוכלים דגים ושותים צ׳אי.

עברו הרבה שנים מאז. הילדים נולדו אבל סיני היא כיום פנטזיה רחוקה ונאלצנו לחפש תחליף, שיהיה קרוב, זול, ובעיקר שיגרום לנו להוריד הילוך. מקום שבו הניתוק הוא פיזי ונפשי, מקום שבו הזמן זורם אחרת ובעיקר מקום שבו הילדים יוכלו להיות ילדים.

את סיני שלנו מצאנו בחאן בארותיים, שבעזוז. בעומק המדבר, כשעה אחרי באר־שבע, ביישוב קטנטן יש חאן מדברי עם עץ שיטה עתיק במרכזו וכמה בקתות שנבנו מבוץ, כפות דקלים, מחצלות, ערסלים, מדורה קטנה שעליה רותחים קומקומים של קפה ותה ומרחבים עצומים מכל כיוון שכופים ניתוק פיזי ונפשי מהציוויליזציה.

גם כאן, כמו בסיני, יש מאהל מרכזי שבו יושבים על מזרנים, אוכלים, שותים או מנגנים. מה שחסר, כמובן, הוא הכחול העמוק של ים סוף וזו אחת הסיבות שעדיף להגיע באביב או בסתיו. פעמיים בשנה בעונות המעבר גם מתקיימת מסיבת טבע קטנה של "פליטי סיני" כמונו שמגיעים עם הילדים ואנחנו משתדלים לא לפספס. המוזיקה עוטפת את המדבר וצובעת אותו בצלילים. הילדים רוקדים, מתיישבים סביב המדורה לכוס תה, או תופסים איזה ערסל ושוקעים בספר. ואנחנו? אנחנו בעיקר מאושרים.

* איך מגיעים? נוסעים בכביש עוקף באר־שבע (כביש מס' 40) דרומה עד לצומת משאבים, ומשם ישר עד צומת טללים, ממשיכים ישר בכביש 211 לכיוון מעבר גבול ניצנה נוסעים כחצי שעה, פונים שמאלה בניצנה לפי השילוט לעזוז ממשיכים בכביש המפותל עד שמגיעים לחאן בארותיים.