שתי מדליות כסף, מאליפות אירופה ה־18 בשחייה בבריכות קצרות, הוסיף בימים האחרונים השחיין האולימפי יעקב יאן טומרקין למאזן ההישגים המרשים שלו. אך למרות שטומרקין, עוד מעט בן 24, הוא בעל הישג השיא בהיסטוריה של השחייה בישראל – מקום שביעי בגמר האולימפי בלונדון לפני שלוש שנים, עדיין לא רבים מכירים אותו. צעירים שואלים אותו אם הוא קשור לשחקן יון תומרקין. מבוגרים שואלים אותו אם הוא קשור לאביו של השחקן, הפסל יגאל תומרקין. טומרקין לא נעלב. "זה בסדר", הוא אומר, "כבר התרגלתי לעובדה שהשם שלי מוכר רק למי שבאמת מתעניין. את הפרצוף שלי אף אחד לא מזהה בגלל שרואים אותי עם משקפת. לפעמים אני לובש בגד ים בצבע ורוד כדי להתבלט".
במעמד שלך כבר יכולת מזמן להפוך לסלב.
"בשביל מה זה טוב? אני שמח שהפפראצי לא רודפים אחריי ברחוב. אני אדם צנוע, לא מחפש מותגים, מכוניות יוקרה. אני עסוק בתוצאות מתחת למים".
לא מרגיז אותך ששחקני כדורגל, למשל, ידועים יותר ממך וזוכים בסיקור תקשורתי רב?
"זה עובר לידי. אני מציאותי. בענף השחייה יש שני פיקים בשנה, אליפות אירופה ואליפות העולם. אלה שתי התחרויות שאפשר לשדר בטלוויזיה. השאר תחרויות קטנות שאנחנו לא מגיעים אליהן בשיא הכושר, מפני שאנחנו שומרים אותו לתחרויות הבינלאומיות הגדולות. אני מתרגז רק במקרים שבהם שחייין לקח מדליה ומכבי תל־אביב ניצחה באותו היום. אני יודע מראש שהשחיין ילך לסוף העיתון. השבוע סיקרו אותנו בגלל שזו הפעם הראשונה שאליפות אירופה התקיימה בישראל, בבריכה החדשה של וינגייט. פעם ראשונה שאנשים באו לעודד. כשהראש שלי במים אני לא שומע את הקריאות, אבל הן מגיעות לאוזניים שלי כשאני מסתובב. אני לא מקנא וגם לא מתלונן, למרות שקיטורים זה גן ישראלי".
אולי זה מפני שאתה לא ישראלי מבטן ומלידה?
"אני הכי ישראלי שיש. מגיל שנתיים אני פה ומעולם לא חשתי שאני לא שייך. יצא לי להתחרות במדינות שלא מוכנות להניף את דגל ישראל – פעמיים בדובאי ופעם בקטאר. בדובאי לא היה דגל כחול־לבן, ובמקום ישראל כתבו 'איי־אס־אר', והצלם דילג על השחיינים הישראלים. זה הוציא אותם קטנים, לא אותנו. אחרי שהתלוננו והיו כמה תאקלים, הדגל עלה. הם יעשו הכל כדי להעלים אותנו ואנחנו נעשה הכל כדי לעלות לפודיום. ככה זה עובד. לכן אני מצדיק למשל את ירדן ג'רבי, שהתחרתה באבו־דאבי שלא תחת הדגל הישראלי".
על זרועו של טומרקין מתנוסס קעקוע עם חמש הטבעות האולימפיות ("השאיפה של כל ספורטאי היא להגיע לאולימפיאדה, אבל עשיתי אותו רק אחרי המשחקים האולימפיים בלונדון כדי לא לפתוח עין רעה").
אתה כבר חולם על אולימפיאדת ריו?
"אני לא חולם, המקום שלי מובטח. במאי אשתתף באליפות אירופה בבריכות ארוכות בלונדון, וזה יהיה סוג של ניסוי כלים לקראת ריו בעוד שמונה חודשים. גם אולימפיאדת טוקיו מדברת אליי. ב־2020 אני אהיה בן 28, ולדעתי זו תהיה האולימפיאדה האחרונה שלי, למרות שיש ספורטאים שמשתבחים דווקא בגיל 30. משהו בפיזיולוגיה של הגוף משתפר, כמו צ'ה ההונגרי, או הקאמבק המוצלח של מייקל פלפס".
מה תעשה אחרי שתפרוש?
"אין לי מושג. אף פעם לא חשבתי על זה. מאז שאני זוכר את עצמי אני שוחה".
כל יום?
"רוצים לשמוע סוד? בפגרה אני הכי עצלן, מתעצל לקום למקרר, מתעצל לחפש את השלט. זה כאילו שאני מוריד את מתג החשמל הכי למטה והכי חזק. אפילו אם יבקשו ויתחננו, אני לא אכנס לבריכה".
לחיות בלי אבא
טומרקין החל לשחות בגיל שש, באשדוד, שאליה הגיע בגיל שנתיים מרוסיה, מהעיר צ'ליאבינסק, השוכנת מדרום־מזרח להרי אורל. "אף פעם לא חזרתי אליה. לא הייתה לי סיבה לחזור. אפילו בשנה שעברה, כשטסתי לאליפות העולם בקאזאן, עיר שדי קרובה לשם, וזו הייתה הפעם היחידה שהגעתי לרוסיה, לא ביקרתי בה".
אביך, סרגיי, עדיין גר בה.
"נכון, אבל מאז שהוריי נפרדו ועליתי ארצה עם אמי, מרינה, ועם אבא שלה, אין לי שום קשר איתו. אמא סיפקה לי את כל מה שהייתי צריך, אין לי שום חסך ואני לא מרגיש בחסרונו של אבא. אני נזכר בו רק כשמעירים לי על הגבות. הן כמו שלו, עם נוכחות".
הוא יודע שהפכת לשחיין אולימפי?
"אני מניח שאמא שלי מעדכנת אותו. היא טסה לשם כמה פעמים בשנה, לעסק המשפחתי שהיא מנהלת עם אחותה. יש סיפורים על ספורטאים שאבא שלהם נזכר בהם כשהם התחילו להתפרסם, אבל אצלנו זה לא קרה. אין לי מושג אם הוא עוקב אחרי הקריירה שלי ואני לא כועס עליו. אין לי שום רגש כלפיו וזאת לא דרמה. הקשר בינינו היה תמיד עקיף, רק דרך אמא שמלווה אותי לכל מקום. היא הייתה איתי בסינגפור, בלונדון, והיא תהיה גם בריו".
הוא החל לשחות בבריכה בילדותו, "בעיקר בגלל שכל החברים הלכו לשם". אבל הבין שהוא רוצה להיות מקצוען בזכות המאמנים שקלטו אותו, גארי וטטיאנה קלונטרוב – הוריו של השחיין זיו קלונטרוב, שאגב, זכה במדליית זהב באליפות אירופה לנוער בבאקו, קבע שיא ישראלי והבטיח לעצמו את הקריטריון האולימפי בריו במקצה 50 מטר חופשי. "כל בוקר התעוררתי בארבע וחצי, ואחרי עשר דקות הליכה התייצבתי בבריכה", נזכר טומרקין. "בחורף יצאתי מהבית כשבחוץ עוד היה חושך. לפעמים אמא ריחמה עליי והרשתה לי לישון, אבל גארי היה מצלצל בשש בבוקר, דורש ממנה להעיר אותי ודורש ממני להגיע לבריכה אפילו רק לדקה. זה היה חינוך סובייטי, והוא הצליח. בבית הספר ידעו שאני לא מגיע לחצי השעה הראשונה, ובכיתה ו', כשהתחלנו לעמוד עם תמרור במשמרות זה"ב, ידעו שכמה פעמים בשבוע אני מאחר".
כשהיה בן 13 דג אותו לאוניד קאופמן, מאמן נבחרת ישראל. "הוא שם עליי עין בתחרות והמליץ שאעבור לפנימיית המחוננים במכון וינגייט. במכבי אשדוד רצו שאשאר אצלם, אבל התייעצתי עם גארי והוא דווקא תמך ופירגן. גם אמא תמכה. ברור שהיה לה קצת עצוב שאני יוצא מהבית, אבל במנטליות הרוסית כל אמא רוצה שהילד שלה יהיה ספורטאי".
ואתה שמחת לעבור לפנימייה?
"ברור. הרגשתי כמו בטיול שנתי. בלי אמא, 60 חבר'ה ישנים ביחד, פגשתי חברים חדשים, כיף. מכיתה ז' עד י"ב למדתי בבית החינוך המשותף בשפיים, שלוש דקות נסיעה מוינגייט. היה שם משטר. כל בוקר קמנו בחמש וחצי, בשש היינו במים, שחינו שישה ק"מ, ארוחת בוקר בחדר האוכל ומשם ללימודים. למדנו עד שתיים, חזרנו לוינגייט בהסעה, אחרי שעה וחצי מנוחה התחילה שעת כושר, ובחמש אחר הצהריים קפצנו לבריכה לשעתיים. הלכנו להתאושש בספא, קצת ג'קוזי, קצת סאונה, ארוחת ערב ובעשר וחצי כיבוי אורות. ככה כל יום, במשך חמש שנים".
עבודת פרך!
"אני ראיתי בזה מתנה. מי שרוצה להפוך למקצוען, מקבל בוינגייט תנאים שאין בשום מקום אחר, במיוחד לא בארץ".
לא הרגשת שאתה מפספס את הילדות?
"אף פעם לא הבנתי את השאלה הזאת. מה הפסדתי? היו לי מטרה ומחויבות. ידעתי שיש לי פוטנציאל שאני צריך ורוצה לנצל. טסתי המון לחו"ל, הרחבתי ידע, הכרתי אנשים מעניינים, למדתי לנהל את לוח הזמנים ואת החיים. לדעתי רק הרווחתי. זה חישל אותי".
יכולת ללכת למסיבות יום שישי?
"לא, הייתי עייף".
מה עשית בבוקר קר במיוחד, כשלא התחשק לך לקום בחושך ולקפוץ למים?
"אמרתי שלא מתחשק לי לקום בחושך, שקר לי נורא – והלכתי לבריכה".
והמים היו קפואים?
"זוועה. שחינו בבריכה הישנה, שאין בה חימום, ובחורף האדים זלגו מהקירות ומהתקרה. אתה עומד על שפת הבריכה, מנסה לדחות בכמה שניות את הקפיצה, וגשם של טיפות קרות יורד לך על הראש. זה מה שכמעט שבר אותי. הקושי הכי גדול, עד היום, זה לקפוץ למים, רגע ההתחלה. המזל הוא שאיך שאתה עושה את זה, אתה מתעורר בשנייה. בענפים אחרים לוקח זמן עד שאתה נכנס לפעולה".
יש חברות בין השחיינים?
"בטח. אנחנו חבורה מאוד מלוכדת. ישראל היא מעצמה במשחה גב. יש ארבעה ספורטאים שיכולים לעשות קריטריון לאולימפיאדה, שזה מדהים. אני כבר קבעתי את הקריטריון לריו, ועכשיו נותר כרטיס אחד נוסף מבין שלושה שמסוגלים לקבוע אותו: יהונתן קופלב, גיא ברנע ודוד גמבורג. זה הישג אדיר. אולי זה בזכות לאוניד קאופמן, למרות שמטבעו הוא יותר מאמן חזה. בברית־המועצות הייתה לו שחיינית שזכתה במדליה אולימפית".
למה בחרת בגב?
"אני מאמין שהסגנון בוחר אותך. עד גיל 17 שחיתי בכל הסגנונות – פרפר, גב, חזה, חופשי – ועם השנים אתה מגלה שבסגנון מסוים הטכניקה שלך יותר טובה או שבו אתה פחות מתעייף. אני יותר טוב בגב, אבל לדעתי, שחיין חייב לשלוט בכל הסגנונות. יש ספר, 'מצוינים: ממה עשויה הצלחה', שמסביר שאחרי שעברת 10,000 שעות אימון אתה נחשב למקצוען. הוא מביא את הביטלס בתור דוגמה. אני עברתי את מספר השעות הזה מזמן".
תחרות עם טייסים
חיזוק לכך הוא קיבל במהלך שירותו הצבאי כספורטאי מצטיין בחיל האוויר. "פעם בשנה הזמינו אותנו ליום הספורט של חיל האוויר לעשות מקצה ראווה ולהתחרות עם הטייסים. האלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר, לקח אותנו לטיסה, ואמר ששחיין הוא כמו טייס שחייב לדעת להטיס את כל סוגי המטוסים".
אתה השחיין הכי גדול שצמח בישראל?
"לדעתי לא. אמנם הגעתי לשיא בשחייה הישראלית – מקום שביעי באולימפיאדה בלונדון ב־200 מטר גב, שברתי את השיא של איתן אורבך מסידני 2000 שסיים במקום השמיני, אבל אני חושב שגל נבו וגיא ברנע יותר בכירים ממני. גל נבו לקח ארבע מדליות באליפויות אירופה ברצף. זה מדהים, אני לא יודע אם יש בארץ עוד ספורטאי שעשה את זה, למעט אריק זאבי שזכה בתשע מדליות בג'ודו רק באירופה והוא ספורטאי ענק. לגל יש שמונה מדליות מאליפות אירופה, שבע בבריכות קצרות ואחת בארוכה, ולי יש ארבע, בימים האחרונים הוספתי שתיים לרזומה. רק כשיהיו לי שתי מדליות כסף בבריכות ארוכות, אולימפיות, אני חושב שאוכל להגיד שאני השחיין הכי גדול, אבל לא נראה לי שאגיד את זה. אני מאמין בצניעות. ככה זה מסתדר לי בראש".
בימים האחרונים, כשזכה בשתי מדליות בבריכות קצרות (25 מטר) — בסגנון החזק שלו, 200 מטר גב, וב־100 מטר מעורב – הוא גילה דבר נוסף: "בכל פעם שלקחתי מדליה בזירה העולמית זה בא לי בדאבל. באליפות אירופה לנוער היו לי זהב וארד, באולימפיאדת הנוער בסינגפור קיבלתי שתי מדליות כסף, ולפני שלוש שנים לקחתי פעמיים ארד באליפות אירופה. אולי יש לזה הסבר סטטיסטי. לדעתי זה עניין של מומנטום. השבוע התחלתי את התחרות בצורה טובה, הרגשתי בכושר טוב, אז תפסתי גל בתחרות השנייה. אני מקווה שזה יימשך כך. אני דווקא שחיין שטוב יותר בסיבולת, בבריכות הארוכות יש לי יתרון לעומת הקצרות שהיו השבוע בוינגייט".
אז מהי הציפייה שלך מעצמך?
"ברור שאני מציב לעצמי הגעה לגמר אולימפי ב־200 מטר גב, ואני גם רוצה להגיע לחצי הגמר ב־100 מטר גב".
השיא שלך ב־200 מטר גב בבריכות ארוכות עומד כיום על דקה, 55 שניות ותשע עשיריות השנייה (1:55:9). זה מספיק?
"נכון להיום זה בוודאות גמר אולימפי. השנה שיפרתי את השיא הזה בשתי שניות. מה זה שתי שניות? רוב השיאים של השחיינים לא מתרחשים באולימפיאדה, אלא בתחרויות בעולם, כשיש פחות לחץ. המטרה שאני מציב לעצמי לסיום היא לפחות מקום שביעי ולעלות בדירוג עוד יותר".
רק שני ישראלים, אתה ואורבך, הגעתם לגמר אולימפי בשחייה. אתה יכול לחשוב על מדליה?
"אתה שואף תמיד למקומות הכי גבוהים. מי היה מאמין שאעשה מקום שביעי באולימפיאדה? אני אנסה להגיע למקומות הכי גבוהים שאוכל, עובדה שאני עדיין משפר שיאים".
במהלך משחה, אתה בכלל יודע מה המקום שלך?
"בגב, בטח שלא. אני רק מנסה להיות הכי קרוב לאלו שלידי".
באילו עוד מקצים תתחרה?
"הבטחתי לעצמי את הקריטריון בשלושה משחים: 200 מטר גב, 200 מטר מעורב ו־100 מטר גב, אבל אצטרך לבחור שניים. אוותר כנראה על המעורב. בכלל, בריו הולך להיות מטורף: משחי חצי הגמר והגמר עומדים להתחיל בסביבות שתיים בלילה לפי השעון המקומי כדי שזה יתאים לארצות־הברית. בחמש בבוקר אתה חוזר לכפר האולימפי, וביום שאחרי אתה שוב קופץ למים. יהיה קשה מאוד".
תשתתף בטקס לזכר 11 נרצחי מינכן?
"בוודאי. קראתי את העדויות האחרונות, מזעזע מה שעשו להם. אני חושב שצריך להזכיר אותם בטקס הפתיחה, זה חשוב למשפחות ולוועד האולימפי ולנבחרת הישראלית, אבל הבנתי שאם יעשו את זה בריו, יהיה חרם ערבי".
אהבה בתוך המים
טומרקין חי בשכירות בפולג, מרחק נגיעה מוינגייט ומחוף הים, אבל בכל הזדמנות הוא מעדיף לישון ברמת־חן, אצל חברתו מור זנדאוז (25), שמתאמצת לברוח מהמצלמות. "היא ביישנית", הוא מעיד.
איך הכרתם?
"מור הייתה שחיינית במכבי תל־אביב ושם הכרתי אותה. היא הייתה אלופת ישראל בגילאים הצעירים, אבל בגיל 16 פרשה, נגמר לה משחייה, והתנתקנו. פגשתי אותה אחרי לונדון ואנחנו כבר שלוש שנים ביחד. היא סיימה תואר בחשבונאות ומתכוננת למבחני המועצה".
יכולת לצאת עם מישהי שאינה שחיינית?
"בעבר העדפתי לצאת עם מישהי שלא באה מתחום השחייה. כשאני בא הביתה אחרי אימון, אני רוצה להוציא את הראש מהמים ולא לדבר על שחייה. למור יש יתרון – היא מבינה בשחייה ומכירה את האנשים, אבל היא לא ספורטאית פעילה. היא וגם אמא שלי ילוו אותי לריו".
ממה אתה חי?
"יש לי מלגה חודשית מהוועד האולימפי, 6,000 שקל. זה לא מספיק כדי להתקיים, ולמזלי יש לי את יענקל'ה שחר – הבעלים של מכבי חיפה ושל סוכנות וולוו־הונדה – שהוא הספונסר שלי מגיל 18, מאז שהייתי אלוף אירופה לנוער. הוא מעניק לי משכורת חודשית ורכב צמוד כמו של הכדורגלנים. לפי חצי שנה חתמתי עם חברת הפניקס, אני בא להרצות בפני ילדים, וגם עיריית אשדוד תומכת בי כבר שנים. ד"ר יחיאל לסרי, ראש העיר, הגדיל השנה את התמיכה לרגל האולימפיאדה. אז נכון, זו לא משכורת של כדורגלן, אבל לא חסר לי כלום".
ניסית להגיע למכללה בארצות־הברית?
"התקבלתי לבית ספר פרטי בלוס־אנג'לס, קיבלתי מלגה של 60 אלף דולר לשנה, וזה לא יצא לפועל מפני שבגיל 18 כבר נחשבתי למקצוען, והם משקיעים בחובבים. אחרי לונדון נרשמתי ללימודי מינהל עסקים בבינתחומי, אבל קשה לי להגיע לשיעורים. אחרי ריו אלמד יותר".
איך נראה התפריט שלך?
"יש לי תזונאי צמוד, מיקי מדר, שמלווה אותי מגיל 16. מותר לי לאכול הכל, ולמזלי אין לי מגבלה של קלוריות מפני שאני מוציא המון וחייב להכניס המון כדי לא לאבד משקל. כל אימון הוא של שישה ק"מ וזה אומר שאני עושה 12 ק"מ ביום ו־60 ק"מ בשבוע. אני יכול להגיד לכם שמה שאני שוחה, אני אפילו לא הולך, אני לא הולך ארבעה ק"מ ביום. אני מגיע במכונית לבריכה, שוחה וממשיך הלאה. כיוון שאני שורף בבריכה 5,000 קלוריות ביום מותר לי לדפוק המבורגר ופיצה, אבל במידה. בערב אני משלים עם חטיפי חלבון ושייק חלבון כדי לא להישאר רעב".
אומרים שגוף של שחיין הוא הכי יפה.
"ככה אומרים. זה מפני שהשרירים נורא מתוחים, השחייה הופכת אותם לאלסטיים והם מקבלים את הצורה של המים. בנוסף לכך אני עושה חדר כושר שלוש פעמים בשבוע וגם עושה פיזיותרפיה. אחרי שעתיים של סיבוב ידיים במים הגידים נשחקים, הכתפיים הכי פגיעות אצל השחיינים".
למה אתה לא מדגמן?
"זה לא משהו שמושך אותי. הייתי חלק מנבחרת ישראל שהצטלמה לשלטי חוצות בבגדי ים כדי לעודד את המודעות לענף. אם יציעו לי קמפיין, אחשוב על זה. תלוי מה תהיה ההצעה ואם יהיה לי זמן".
כמה בגדי ים יש לך?
"מאות. חברת ספידו היא הספונסרית שלי, ויש לי דלת פתוחה למחסן, במיוחד לסטוקים מקולקציות קודמות, ואני מחלק בשמחה לשחיינים צעירים שאין להם. אחרי שתי תחרויות בגד הים כבר פחות מתוח ומכווץ ואני מעביר אותו הלאה".
הנה עוד כמה דברים שלא ידעתם על טומרקין, שאין לו שום קשר לתומרקין: הוא מכור לאפליקציית המוזיקה ג'אנגו, אבל לא מקשיב למוזיקה לפני משחה ("אני פוחד שהאוזניות ייפלו למים, מעדיף לשמוע את הבריכה והקהל"), הוא אוהב סדרות ("שובר שורות" ו"פארגו"), חובב קריאה ("יותר על שוק ההון וסיפורים אמיתיים ופחות הרפתקאות ופנטזיות"), חולה על פלאפל וחומוס ("הכי פשוט – הכי טעים") ולא שוחה בים.
מדוע?
"אני אוהב את הים, הולך לחוף פולג או לחוף הקשתות באשדוד, אבל אני מעדיף לשבת על החול, להקשיב לגלים ולהירגע. אחרי שעה אני מכניס רגל למים רק כדי לשטוף את הזיעה".
