שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    סרט הפעולה האמיתי של מאיר שמגר

    חפירת המנהרה המשוכללת, הלחצן החשמלי, ההטעיה בהקמת מגרש הטניס, המדים המזויפים, הנס בבריחה - וההלשנה שהחזירה אותנו למחנה. נשיא בית המשפט העליון לשעבר פורס את סיפור חייו המרתק, וחוזר לימיו כפעיל באצ"ל שגורש לאפריקה. פרק מהספר "תם ולא נשלם"

    זוגות זוגות הוכנסנו למטוסים, שרנו "התקווה" והמראנו.

     

    כך פותח נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר פרק בספרו האוטוביוגרפי "תם ולא נשלם", שעוסק בגירושו מארץ ישראל לאפריקה לצד 250 אנשי מחתרות. בהמשך מתאר שמגר, שהיה איש אצ"ל, את הרצון העז לחזור למאבק של חבריו. ynet מביא קטע מהפרק, העוסק בבריחה הנועזת ממחנה הכליאה:

     

    עיקר מעיינינו היו נתונים למתרחש בארץ ולמאבק הלאומי הנמשך בלעדינו. ראינו לעצמנו חובה מוסרית ולאומית לנסות לברוח. יומם ולילה רקמנו תוכניות. ממרחק עשרות שנים נראים הניסיונות הללו כהרפתקאות מסעירות, כמו סרטי פעולה בקולנוע, ואכן היו אלה הרפתקאות מסמרות שיער. היום הן אולי מעלות חיוך, אבל אז פעלנו מתוך סיכון עצמי ומתוך אמונה עמוקה בכורח החיוני שלנו לשוב ארצה למאבק של חברינו.

    במחנה המעצר. מימין: אריה מהולל, מאיר שמגר, רוברט רובינשטיין, דב מילמן ומיכאל שושני (מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר) (מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר)
    במחנה המעצר. מימין: אריה מהולל, מאיר שמגר, רוברט רובינשטיין, דב מילמן ומיכאל שושני(מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר)

     

    חופרים ובורחים

    המשימה היתה כמעט בלתי אפשרית, ודרשה חפירת מנהרות ומיני משימות הנדסיות ולוגיסטיות מסובכות. לא די היה למצוא דרך אל מחוץ למחנה, צריך היה גם לארגן מחסה לבורחים ואמצעי מילוט משטחי השליטה הבריטיים. אדם לבן מושך את תשומת הלב באפריקה השחורה, וגם מי שיצא את תחומי המחנה לא הובטח לו שיינצל.

     

    בינואר 1945, שלושה חודשים בלבד לאחר הגיענו למחנה, ברחה השלישייה הראשונה - בנימין זרעוני, חגי לב ושמעון שייבה. השמירה הקיפה רק את שטח המחנה, אבל מגרש הכדורגל היה פתוח לעצורים בשעות היום. רק לקראת הלילה הוציאו אותנו ממנו, והגישה אליו נסגרה. השלושה הסתתרו במהלך היום בתעלה קטנה בשולי המגרש, מכוסים בעפר, ונשמו במשך שעות אחדות בעזרת צינוריות. לאחר רדת החשיכה ניערו את החול, זחלו לגדר החיצונית, שלא נשמרה, והצליחו להגיע לאסמרה. הם התקשרו משם לקצין יהודי בחיל הים הבריטי, שאת שמו קיבלו מבעוד מועד, אך לא נענו.

    צבי הדסי, דב מילמן ומאיר שמגר לומדים משפטים במחנה המעצר (מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר) (מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר)
    צבי הדסי, דב מילמן ומאיר שמגר לומדים משפטים במחנה המעצר(מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר)

    בלית ברירה עלו השלושה על אוטובוס לכיוון אתיופיה, שהיתה עצמאית כביכול, אך די מהר התברר שזו היתה עצמאות מוגבלת: כאשר האנגלים דרשו להסגיר מישהו, האתיופים נהגו להסגירו גם בלי הליכים משפטיים. הפעם גם היו האנגלים מוכנים למסור תמורת שלושת הנמלטים את אחד הראיסים שהתחרו על כס המלוכה של הקיסר היילה סלאסי - וכך היה. השלטונות עצרו את האוטובוס שבו נסעו שלושת הבורחים, החזירו אותם למחנה והכניסו אותם לצינוק. כך למדנו, שבלי הכנת סידורים להמשך הדרך אל מחוץ לאפריקה, אין סיכוי להצליח.

     

    מספר ימים לאחר אותה בריחה הוּצאנו מסֶמְבֶּל ונלקחנו כבולים לנמל מסאווה, שם העלו אותנו על אונייה איטלקית והעבירו אותנו למחנה קרתגו שבמדבר סודן. אני זוכר היטב את כולנו דחוסים בבטן אוניית הגירוש הלוהטת מחום, לבושים מקטורנים צבאיים חורפיים, שהרי ירדנו מן ההר כבולים זוגות זוגות ולא יכולנו לפשוט את הבגדים הכבדים. האנשים קראו במקהלה "Handcuffs!a" ("אזיקים!"), והמחזה הזכיר לי את תבליט הקיר של הגולים בדרכם לגלות אשור, שנתגלה בין שרידי העיר העתיקה כָּלַח, כ 30 קילומטרים מדרום למוסול שבעירק.

     

    המחנה שכן בלב המדבר, והתנאים בו היו קשים הרבה יותר מאשר בסמבל. מי הברזים היו מלוחים, ומי השתייה הובאו בצמצום במכליות ממרחק עשרות קילומטרים. חרטום, העיר הקרובה, שבה היה בית חולים צבאי, שכנה במרחק 600 קילומטר מהמחנה. דיווחנו על ההרעה במצבנו לבני המשפחות ולחברים בארץ, והם פתחו במאבק לשיפור תנאינו. ואכן, חודשים אחדים לאחר מכן הוחזרנו למחנה סמבל הישן והמוכר.

     

    בינתיים, השינויים בתנאי המגורים לא עצרו את תוכניות הבריחה שלנו. ב 26 בספטמבר 1945 יצאו את המחנה שלושה, יעקב יונדוף, יעקב מרידור ושמעון שייבה, חבויים בתוך מכלית מים. הם הצטיידו בתעודות מזויפות ה"מעידות" כי הם סייענים של שירות הריגול הבריטי, ה MI5, שהודפסו במחנה. הנהג הביא אותם, תמורת שוחד, לתחנת הרכבת. את הלילה הם עשו בשדה סמוך, ולמחרת עלו על רכבת לפורט סודן, שם התכוונו לשכור ספינה ולהפליג לאום רשרש, לימים אילת. הם ניסו לשכנע את האנגלים להשכיר להם ספינה, לצורכי "משימה מודיעינית" כביכול. המושל אפילו "קנה" את ההסבר, אבל לא לאורך זמן.

     

    אנו, שנותרנו במחנה, נערכנו להסוות את הבריחה ולעכב את החיפוש אחריהם: כמה מהחברים עברו תוך כדי הספירה מצריף לצריף, דרך חלונות שסורגיהם נוסרו. אבל זה לא עזר לאורך זמן: כשהתגלתה הבריחה הובא הדבר לידיעתו של המושל בפורט סודן, והוא הבין מיהם שלושת "אנשי השירות החשאי" שביקשו ממנו ספינה ל"משימה מודיעינית". בתום שישה ימי חופש נתפסו השלושה, והוחזרו אחר כבוד למחנה.

     

    לאחר שורה של בריחות נפל כאלה הועלה רעיון להבריח אדם אחד, שיתבסס בעיר השכנה, ירקום קשרים עם גורמי חוץ ויכשיר את הקרקע לבאים אחריו. חלוץ כזה אכן נשלח, רחמים מזרחי (שנהרג לימים במלחמת השחרור ליד בית גוברין), והתארגנה קבוצה גדולה יותר, שבה הייתי גם אני, למבצע בריחה מורכב.

     

    במערך ההכנות הייתי אחראי על השמירה במחנה. בעזרת רשת של עמדות שמירה שהקמנו, השקפנו כל הזמן על שער המחנה ועל נקודות מפתח לאורך הגדר. בכל פעם שנכנס חייל למחנה, היה ה"זקיף" התורן מתריע בלחיצה על לחצן חשמלי, ונדלקה בתוך המנהרה נורה. החופרים היו מפסיקים את העבודה, הפתח נסתם, והכול כאילו לא היה. בדרך כלל הספיק החופר לצאת מן המנהרה, ואם לא הספיק, היה זוחל חזרה ונשאר בחדרון הקדמי של המנהרה, שבו היה יותר אוויר, עד יעבור זעם.

    עומדים מימין לשמאל: שמגר, שמואל תמיר, צבי הדסי ואריה מהולל. יושבים: דב מילמן ורוברט רובינשטיין (מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר) (מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר)
    עומדים מימין לשמאל: שמגר, שמואל תמיר, צבי הדסי ואריה מהולל. יושבים: דב מילמן ורוברט רובינשטיין(מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר)
     

    17 בינואר 1946 היה יום קשה במיוחד. אחד העצירים, גֵר שדיבר ערבית שוטפת, החליף כמה מילים עם השומרים הסודנים, ואחד מהם פתח באש ופצע אותו. העדים לאירוע התקהלו במקום, השכיבו את הפצוע על גבי מזרן והביאו אותו אל שער הכניסה, כדי להעבירו אל תחנת העזרה הראשונה מחוץ למחנה. אבל המשמר סירב לפתוח את השער, והעצירים החלו לחבוט בו. השומרים חשבו כנראה שהם מנסים לפרוץ את השער, ופתחו באש. מן היריות נהרגו שניים, אליהו עזרא ושאול הגלילי, ו-12 נפצעו, מקצתם קשה. רק אז נפתח השער. קצין רפואה וכמה חובשים מיהרו להגיש עזרה ראשונה לפצועים ולהעבירם לבית חולים צבאי. שני ההרוגים הובאו לקבורה בבית העלמין של הקהילה היהודית באסמרה.

     

    קשה לתאר את סערת הרוחות שפרצה בקרבנו. דרשנו להקים ועדת חקירה חיצונית שתבדוק את השתלשלות האירוע, פתחנו בשביתת רעב וסירבנו לצאת מהצריפים. מפקד האזור, גנרל אנגלי, הגיב: "חבל על הכדורים שמבזבזים עליכם".

     

    דבר התקרית הגיע גם לארץ, והיישוב, שהיה מלוכד באותם ימים במסגרת "תנועת המרי העברי" המשותפת ל"הגנה", לאצ"ל וללח"י, היה כמרקחה. שלא כבעבר, גם העיתונות העברית, שלא נמנתה עם חסידי ארגוני ה"פורשים", הקימה קול זעקה ודרשה לחקור את הרצח ולהחזיר את העצירים ארצה. אצלנו הגבירו הידיעות על הקמת "תנועת המרי" את תחושת ההחמצה על שאנו רחוקים כל כך ממרכז הפעילות. חייבים לעשות עוד מאמץ לברוח.

     

    ההכנות ארכו מספר חודשים וכללו חפירת מנהרה, גיוס אנשי קשר מחוץ למחנה, זיוף מסמכים ואפילו תפירת מדים לבורחים. למעשה, נחפרו שתי מנהרות, משני המחנות הנפרדים שבהם נכלאו העצורים.

     

    המנהרות היו הפעם משוכללות ביותר. אחת נמתחה לאורך 40 מטרים והיתה צרה מאוד, 45 סנטימטרים רוחבה ו 45 סנטימטרים גובהה, בדיוק כמידות הגוף, מספיקה רק לזחילה על הגחון. בעזרת קורות עץ שפירקנו מתקרות הצריפים בנינו תומכות בצדדים ומעל לראש, כדי למנוע התמוטטות. לאורך המנהרה היו כמה פתחים, האחרון שבהם בתוך קיר פנימי של אחד הביתנים, ליד המיטה שלי. הקירות היו עשויים שתי דפנות בטון וביניהן פסולת אבן. רוקַנו את הפסולת כך שנותרו רק הדפנות החיצוניות, חפרו כמטר או שניים כלפי מטה, ובקצה המנהרה האנכית הזאת היה חדרון. משם, בקו אופקי ישר ככל האפשר, נמשכה המנהרה אל מחוץ למחנה.

     

    היו בינינו אנשים בעלי כישרון הנדסי לא רגיל, כמו אורי חפץ (לימים רס"ן בחיל ההנדסה, שנפצע קשה בפעולה נגד המחבלים שהשתלטו על בית הספר במעלות ב 1974). הוא בנה בדופן הקיר דלת ניידת. היא היתה נוסעת על פסים ונסגרת בפיסת ברזל, שהסתובבה בעזרת גלגלי שיניים, כך שנותר רק סדק קטן. כשהדלת, שטויחה וסוידה בצבע הקיר, נסגרה, סתמו אותה לאורך סימני הסדק באבקת סיד, כך שלא נראה דבר. כאשר פתחו אותה במפתח והזיזו את הדלת - רק אז התגלה הפתח המוביל כלפי מטה.

     

    את בעיית האוורור פתרו בעזרת צינורות עשויים מעיתונים וחומרים דומים מודבקים, שדרכם הוזרם אוויר בעזרת מעין "משאבה": סובבו גלגל, שמשך אוויר מבחוץ והזרים אותו לתוך המנהרה.

     

    המנהרה השנייה נמתחה לאורך 60-70 מטרים, והמבצע היה הרבה יותר מסובך. פעם אף קרס חלקה בגלל גשם. אם לא די בכך, מעת לעת הורו לנו השומרים להוציא את כל המיטות וערכו ביקורות. החרדה היתה גדולה, אך המחפשים חיפשו חור ברצפה, לא בקירות.

    עטיפת הספר ()
    עטיפת הספר
      

    מלאכת החפירה היתה מורכבת מאין כמותה וארכה חודשים. חפרו באת קצוץ ידית, בפטיש, באזמל ובשלל כלים שהושגו בדרכים מדרכים שונות, גם תמורת כסף מהשומרים הסודנים או מפועלים שבאו לעבוד במחנה. לא פעם נתקלו החופרים בסלע, והיו צריכים לסטות מהמסלול. אך לא היה גבול לכושר ההמצאה. כדי להעלים את כמויות החול והעפר שהוצאו מהמנהרה, למשל, הצענו לבריטים להקים גינות נוי ומגרש טניס, כביכול לצורכי בידור וספורט. שלטונות המחנה היו מעוניינים שהעצירים יעסיקו את עצמם, ונענו לבקשה. מילאנו את הכיסים בחול, ותוך כדי הטיולים לאורך המגרש פיזרנו אותו.

     

    על פי תוכנית הבריחה חולקנו לשתי קבוצות: "החיילים", בפיקודם של יעקב מרידור ויעקב הלל, ו"האזרחים" (בהם אני), בפיקודו של שלמה לב עמי. דוד זלצר, איש הבמה והתפאורה, הכין ל"חיילים" מדים של אחת היחידות הבריטיות שחנו באזור ושל "שוטרים צבאיים", עם סמלי היחידות והכומתות המתאימים. הם קיבלו אפילו אקדחי עץ שחורים בנרתיקי בד לבנים. לנו, ה"אזרחים", נתפרו בגדים לפי "מקצועותינו" - נגרים, פועלים ואנשי עסקים. אורי חפץ הוסיף מצפנים, מפות, מימיות ותיקי עזרה ראשונה.

     

    לכל קבוצה נקבע מסלול בריחה שונה. "החיילים" היו אמורים לחצות את הגבול לאתיופיה, ולהסתתר בווילה שהכין לנקין מראש באדיס אבבה הבירה. אחד משרי ממשלתו של היילה סלאסי היה יהודי, תאמרת עמנואל שמו, שעזר מאוד לבורחים. כעבור שנים הוא עלה ארצה, אך נפטר בטרם הגיעה העלייה הגדולה מאתיופיה ולא זכה לראותה. אנחנו, "האזרחים", היינו צריכים להגיע לאסמרה, בירת אריתריאה, ולעזוב את אפריקה בדרך הים.

     

    חודשיים של חופש

    יצאנו ממחנה סמבל ביוני 1946. "החיילים" יצאו דרך המנהרה לבושים במדים. הם השתלטו על אוטובוס צבאי שהיה מגיע כל ערב ומחזיר חיילים מאסמרה, בתקווה להגיע לאתיופיה. ישראל בן אמיתי (לימים קצין תותחנים ראשי של צה"ל) השתלט על האוטובוס, וחבר אחר, אברהם בכר, התיישב מאחורי ההגה. לרוע המזל ירד גשם שוטף, האוטובוס עלה על אבן שהידרדרה בצד הכביש, והיא פגעה במכל השמן שלו. האוטובוס נעצר, והנוסעים ירדו והתחילו ללכת ברגל. בינתיים גייסו האנגלים את כל השבטים בסביבה, הקיפו את הבורחים ותפסו אותם עוד באותו הלילה.

     

    למזלי, לא נמניתי עם הקבוצה הזאת, אלא עם כעשרים "האזרחים". לבשתי חליפה והייתי אחרון היוצאים, יחד עם איש לח"י יהושע כהן (שהיה לאחר קום המדינה בן לווייתו ושומר ראשו של דוד בן גוריון לאחר פרישתו מראשות הממשלה). במבט לאחור, זה היה נס ממש. כשיצאנו מהמנהרה מצאנו עצמנו מתחת למגדל שמירה של חיילים חמושים, שקיבלו פקודה לירות בכל דבר חשוד. אלא שרצה המקרה, ובאותו רגע הזרקור היה מופנה לתוך המחנה. אילו הסתכלו השומרים למטה, היו רואים אותנו זוחלים בדרך הארוכה אל הפתח הקטן בקצה הגדר, ומן הסתם היו יורים בנו. בדרך פיזרנו פלפל, להטעות את הכלבים שהסוהרים ישלחו מן הסתם בעקבותינו.

     

    בסופו של דבר גילו השלטונות את דבר הבריחה והציבו מחסומים בכבישים. כאן נמצאה לנו עזרה מצד מוביל דלק שחזר ממסאווה לאסמרה עם מכלית ריקה. השתחלנו לתוך המכלית הספוגה אדי דלק, והשארנו את המכסה פתוח כדי שיחדור פנימה גם אוויר צח. חוויה לא נעימה כלל.

     

    בלילה הגענו לבית הכנסת ומשם לווילה שהכין לנו רחמים מזרחי. התמקמנו בה ורקמנו תוכניות להמשך הדרך. הוחלט שאני וחמישה מחבריי ננסה להגיע לנמל מסאווה ולהתגנב לאחת האוניות שהבריטים שיגרו לשם, כדי להחזיר לביתם את התושבים האיטלקים ולהשיב את אריתריאה לאריתראים. באוניות מלאות נוסעים איטלקים, האמנו, יהיה לנו סיכוי טוב יותר לחמוק. גם תושבי המקום נטו לנו אהדה, והיו מוחאים לנו כפיים, כשראו מפעם לפעם את המכוניות המסורגות עם הגולים, וקוראים "ויווה אֶבְּרֵיאוֹ!" (לחיי היהודים!).

     

    במסאווה לקח אותנו מבריח איטלקי, ג'ורדאנו שמו, לצריף של לוצ'יה, אריתראית שהיתה נשואה לאיטלקי. הוא לא עשה זאת, כמובן, ממניעים אידיאולוגיים, אלא כספיים. התחבאנו בצריף מספר ימים, וחיכינו להזדמנות להתגנב לאונייה. הכוונה היתה לטפס בעזרת חבל שהכין ג'ורדאנו, וכך לחמוק מהביקורת על כבש העלייה. אלא שהאנגלים הציבו שמירה הדוקה מסביב. לא יכולנו להתקרב אל האונייה, אך גם להישאר בתוך הצריף העלוב והרעוע לא יכולנו. כמה זמן יכולים שישה גברים לבנים להתחבא בתוך נמל הומה אדם בלי שהסובבים יבחינו בהם?

     

    כאשר הבנו שלא נצליח לחדור לאונייה, הוחלט לשוב לבסיס באסמרה. זה היה מבצע מסובך יותר, שכן מכליות הדלק נסעו לשם מלאות. ג'ורדאנו יצר קשר עם מישהו שהתחייב להחזיר אותנו במכלית מים ריקה, ואכן נכנסנו לתוכה, אבל באמצע הדרך עצרו משמרות צבא את המכלית ושלפו אותנו החוצה. לא היה ספק, מישהו הלשין. ג'ורדאנו נשפט ונשלח לכלא. אותנו לקחו לפורטה בַּלדיסֶרָה, שם נכלאתי בצינוק - תא זעיר שדלתו נפתחת פנימה, ולא ניתן היה לפתוח אותה בלי להרים תחילה את המזרן.

     

    גם התנאים הקשים מנשוא לא הרתיעו אותנו, וכאשר הועברתי מהצינוק לתא אחר במבצר, עם יעקב מרידור ועוד שלושה חברים, המשכנו לרקום תוכניות. גילינו שתקרת התא עשויה סלוטקס, חומר רך שאפשר לחתוך אותו. שניים טיפסו כך אל המשטח המקורה שמעל לתקרה, הלכו על קורות הגג לאורך הצריף וירדו אל הדלת הראשית שלא נשמרה.

     

    עוד קודם לכן החלה קבוצה אחרת לחפור מתחת לדלפק ששימש להגשת האוכל. הם הרימו את הדלפק וחפרו תחתיו מנהרה אל מחוץ למבצר, באחד ממדרונות ההר, משם התכוונו להשתלשל עם סדינים למטה. אחד מחברי המחתרת, ישראל אפשטיין, השתלשל מחלון תאו בחבל, אך השומרים הבחינו בו, פתחו לעברו באש והרגו אותו. בתגובה לחשיפת המנהרה ויתרו הבריטים על כליאה עונשית, והעדיפו להתמקד בגדרות הרבות המקיפות את המחנה, שהיו נוחות יותר לשמירה.

    מאזינים לתוצאות ההצבעה באו"ם, כ"ט בנובמבר 1947 (מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר) (מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר)
    מאזינים לתוצאות ההצבעה באו"ם, כ"ט בנובמבר 1947(מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר)

    כל משתתפי "הבריחה הגדולה" הוחזרו למחנה סמבל. מפקדת האצ"ל במחנה ניתחה את הכישלון, שבא למרות המאמצים הגדולים שהושקעו בתכנון ובביצוע. ההישג העיקרי של המבצע היה בזעזוע שהוא גרם לממשל הבריטי באזור ולמפקדה הצבאית במזרח התיכון. בעיתוני מזרח אפריקה דווח על הבריחה הגדולה בתולדות אריתריאה, והיא הושוותה לבריחות הגדולות של שבויי מלחמה בריטים ממחנות בגרמניה במלחמת העולם.

     

    אלא שהפעם הבריטים היו בצד הכולא ולא בצד המבקש חופש. הם לא הסתפקו בהחזרתנו למחנה, וחיפשו דרכים להקשות עלינו עוד יותר ולעקור מראשינו מחשבות על בריחות נוספות. ואם אריתריאה, השוכנת לחוף הים, אינה מקום בטוח די הצורך, ירחיקו אותנו לעומק היבשת.

     

    במרס 1947 העלו אותנו על אונייה למומבסה שבקניה, שם הועברנו לרכבת. הנסיעה היתה סיוט: היינו כבולים זוגות זוגות, ולא יכולנו להתבודד אפילו בשירותים. מקץ שעות אחדות הגענו למחנה חדש, "גילגיל". העיתונות בקניה היתה מלאה חששות מהגולים ומחאות נגד הבאתנו. קוראת אחת, אולגה ווטקינס, אפילו כתבה במכתב למערכת: "הבאתם הנה רוצחים, אנסים, מה יקרה איתנו? זו סכנה ללבנים".

     

    הספר "תם ולא נשלם" מאת מאיר שמגר יצא לאור בהצאת "ידיעות ספרים" | עורכת: כרמית גיא | 304 עמ' | 88 ₪

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר
    במחנה המעצר (שמגר שני מימין)
    מתוך הארכיון האישי של מאיר שמגר
    מומלצים