צבעי מלחמה

לפני כחודש ישבה ליסה בר בביתה בשיקגו, לחצה על מקש סנד והעלתה את הפוסט השבועי בבלוג שלה, "לוחמת גרילה", המגיע ל־12 אלף מנויות אמריקאיות, אמהות לבנות 11־17, שהמציאות מאלצת אותן להתמודד עם בעיות שלא היו קיימות בנערותן.

"אני לא כותבת רק על שלוש בנותיי", היא מספרת, "אלא על בעיות אוניברסליות שמציקות לכל האמהות. זה גיל קשה. באותו היום כתבתי על אמהות שמהנדסות את החיים החברתיים של בנותיהן".

היא סיפרה על אמא שהצליחה להשתחל לאוטובוס של בית הספר לפני שיצא לטיול, ושמרה בו מיתחם המיועד לשמונה נערות בנות 11. האם נשארה באוטובוס עד ששמונה המאושרות התיישבו במקומותיהן וכשנערה בת גילן ביקשה להצטרף האם סיננה לעברה: "מצטערת, אלה מקומות שמורים". באותו הרגע היא שלחה לנערה שלושה מסרים: את לא מוזמנת, את לא מספיק טובה, ואת לא חלק מ"הקבוצה".

בר ניתחה את התופעה, קראה לאמהות "אל תעשו לילדים אחרים את מה שלא הייתן רוצות שיעשו לילדיכן" ושכבה לישון. בבוקר שאחרי היא גילתה שהפוסט הפך לוויראלי. תוך 48 שעות צפו בו שני מיליון קוראים שעשו 800 אלף שיתופים.

"אלה נתונים מדהימים", היא מודה, "מתברר ש'הינדוס חיי החברה של הילדה' הוא תופעה שמאפיינת את השיכבה הבינונית ומעלה בארצות הברית. שתי בנותיי הגדולות נולדו בירושלים, במהלך שבע שנות עבודתי שם, ובישראל לא נתקלתי בתופעה כזאת, אולי מפני שלישראלים יש בעיות יותר חשובות להתמודד איתן".

לא היית יותר שמחה אילו ספר הביכורים שלך, "צבעים נמלטים", היה מגיע למספרים כאלה?

"כתיבה עיתונאית וכתיבה ספרותית הן שני עולמות שונים. אני האחרונה שאגיד שבלוג זה שטויות", את המילה האחרונה היא מבטאת בעברית, "עובדה שהוא נגע בכל כך הרבה אנשים, אבל רומן זה ריצה למרחקים ארוכים. עוד אין לי נתוני מכירות מדויקים של הספר, אבל אני מקווה שהוא יזכה בתפוצת ענק אחרי שיעובד לסרט. כבר יש דיונים מתקדמים. השאיפה שלי היא למסור אותו לידיים של במאי ישראלי שינהג בנושא השואה ברגישות".

"צבעים נמלטים", שראה אור בעברית ("סימנים־ידיעות ספרים") בתרגומה של אינגה מיכאלי, מעוגן בערב מלחמת העולם השנייה. ג'וליאן קליין, צייר יהודי, מורד במשפחתו החרדית, עובר לפריז, חובר לשני אמנים ונוסע איתם לברלין הנאצית, שם הוא עומד למבחן נאמנות כלפי חבריו והאמנות שאותה הוא מייצג. הספר נבחר לספר השנה וזכה בפרס מטעם ארגון המו"לים העצמאיים בארה"ב, והבוקליסט כתב עליו "יש בו הכל — תשוקה וקנאה, תככים וסכנה".

"השואה תמיד הייתה אצלי בבית", מספרת בר (51) שאביה ניצל מאושוויץ כשהיה בן 13. "כל הכפר נהרס, האנשים נמחקו והמשפחה שלו הוגלתה לסיביר. סבתא שלי, שהייתה החברה הכי טובה שלי, סיפרה לי רבות על מה שקרה בפולין, היא נפטרה לפני שהספר יצא לאור. סבא שלי, בן 104, התחיל לדבר עליה רק לאחרונה והתיאורים שלו נשמעים חיים, כאילו שזה קרה לו אתמול".

לאה רבין אמרה כן

בכיתה א' הכריזה בר שתהיה לסופרת והחלום הזה מתגשם רק עכשיו. "למדתי תקשורת, עבדתי כיח"צנית, ואת הג'וב העיתונאי הראשון שלי מצאתי בחדר ההלבשה של מועדון הכושר. שמעתי מישהי אומרת לחברתה 'אני מחפשת עורכת' וניגשתי אליה, למרות שהייתי עטופה במגבת. בגיל 28, כשנקלעתי למשבר רומנטי, וכל המשפחה לחצה עליי 'מתי תתחתני?' מפני שאני הנכדה הראשונה אחרי 10 נכדים, ארזתי שתי מזוודות, אופניים ומחשב נייד וטסתי לישראל. התקבלתי ל'ג'רוזלם פוסט' כעורכת ובמקביל הכנתי כתבות פרופיל למגזין סוף השבוע. ראיינתי את ביבי, אולמרט וגם את מדונה, כשהגיעה לסיבוב הופעות. בבית הלבן סיקרתי את לחיצת הידיים המשולשת, רבין־קלינטון־ערפאת, וראיינתי את לאה רבין אחרי רצח בעלה, יצחק".

פשוט פנית אליה?

"שמעתי שהיא סירבה ל'ווג', אז צילצלתי למערכת וביקשתי הזדמנות. שלחתי ללאה את קורות החיים שלי, את הסיקור מהבית הלבן, היא הסכימה מיד, וזה היה הראיון המרגש ביותר שערכתי בחיי. התקווה שהתנפצה חיברה בינינו ושתינו בכינו".

לפני 16 שנה התגרשה בר מבעלה הישראלי והחליטה לחזור לשיקגו עם שתי בנותיה: נועה (כיום בת 18) ומאיה (16). "אילו יכולתי הייתי נשארת בישראל, היא בליבי ובנשמתי, אבל כאם חד־הורית רציתי להיעזר במשפחתי. בדרך לשיקגו עצרנו בוושינגטון והתחלתי לעבוד במגזין היהודי 'מומנט' שנוסד על ידי אלי ויזל. השיבה הביתה התעכבה מפני שעבדתי גם בטלוויזיה והמשכתי לראיין עבור עוד עיתונים ברחבי העולם".

למה עזבת? שיעמם לך אצלנו?

"ממש לא, ישראל היא המקום המרתק ביותר בעולם עבור עיתונאים. יש בה אנרגיות חזקות.

אבל כאמא חד־הורית את חייבת לדאוג לפרנסה. ביידיש אומרים 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק'. זה מה שקרה לי. החיים לקחו אותי למקומות אחרים. בשבילי, לצאת למשימה עיתונאית זה לגלות עולם חדש".

מצאתי את הסיפור שלי

זה בדיוק מה שקרה לה כשנשלחה לסקר תערוכת אמנות גרמנית שהוצגה בשיקגו. "ברגע שנכנסתי למוזיאון הרגליים שלי נעצרו כמו מעצמן ובאותו הרגע הבנתי שסוף־סוף מצאתי את הסיפור שלי, את הספר שאני חולמת לכתוב מאז שהייתי ילדה".

בתום תחקיר ממושך היא הצליחה להרשות לעצמה להתפנות לכתיבה נינוחה. מפני שלפני עשר שנים התחתנה עם כלכלן, שהביא לחייה את בתו מנישואיו הראשונים, שאף היא נקראת מאיה. "בין מאיה שלו למאיה שלי מפרידים רק תשעה חודשים, ושתיהן מספקות לי הרבה רעיונות לבלוג. זה לא הבלוג היחיד שעוסק בקשר בין אמהות לבנותיהן, אבל זווית הראייה שלי שונה. במקביל לסיפור מהחיים, שמציף בעיה מהחיים, כל פוסט נותן לקוראת עוד כלי שמצטרף לארגז הכלים שלה".

קראת את המהדורה העברית של "צבעים נמלטים"?

"הלוואי שיכולתי. אני מסוגלת להבין שיחה בעברית, אבל הקריאה שלי היא ברמה של כיתה ה'. גיסתי הישראלית קראה אותו, אמרה לי שהוא זורם לא פחות מאשר באנגלית ונרגעתי. יש לי אופי של ייקית שמקפידה על כל מילה".