תגובה
עודד כרמלי, עורך 'פסטיבל תל־אביב לשירה', משיב אש לאלי הירש
בשבוע שעבר פירסם כאן אלי הירש רשימת ביקורת על 'פסטיבל תל־אביב לשירה'. בפסטיבל לקחו חלק למעלה ממאה משתתפים בעשרה מופעים שונים. הירש לא טרח לבוא לאף אחד מהם. כדי לתפוס את גודל הביזיון, ניתן רק לדמיין מה היה קורה למבקר מסעדות שהיה מבקר מסעדה לפי התפריט, או למבקר קולנוע שהיה מסתפק בקריאת התסריט.
לא אתעכב על כל השגיאות בטורו של המבקר־שאינו־בא־לבקר - ככה זה כשעושים קופי־פייסט מאירוע בפייסבוק. אבל בדבר אחד הירש צודק: הפסטיבל שלנו באמת משדר תחושת משבר חריפה. המשבר: נשבר לנו מהסוציולוגיה בגרוש של לא־מבקרים כמו הירש.
בתרומה אדירה לתורת ההכרה, הירש כותב שערכתי את 'פסטיבל תל־אביב לשירה' מתוך "תודעה אשכנזית". מאחר שערכתי את הפסטיבל יחד עם דוד ניאו בוחבוט, הירש מסייג וכותב שאותה "תודעה" אינה תוצאה של מוצא אלא של התכוונות: אותם משוררים מזרחים שאינם כותבים אך ורק על מזרחיותם אינם מזרחים אמיתיים לפי חוקי הירשנברג.
לפי מדע התודעות של הירש, יוצר מזרחי הוא רק יוצר שזהותו אמנותו, ואילו אנחנו הזמנו לפסטיבל יוצרים מזרחים שאמנותם אמנותם, יוצרים מזרחים יוצאים מן הכלל כמו נוית בראל וקובי ביטון, אמיר מנשהוף ויואב עזרא, שלמה זמיר ואופיר משרקי, שגיא אלנקוה ולאה איני. חבל שהירש לא חרג מתודעתו הגזענית ובא להקשיב להם. להקשיב להם באמת, כסובייקטים חושבים ומרגישים, לא כסטיגמה נוספת בפוליטיקת הזהויות הנדושה, הרדודה והממוסחרת.
ואת מי לא הזמנו לפסטיבל? נכון מאוד: לא הזמנו את אלי הירש, שכן אין לו מה לתרום לפסטיבל שירה - אלא, לכל היותר, לפסטיבל סוציולוגיה.
הנה, אחסוך לכם את הקריאה בכל טוריו העתידיים של המדור "אלי הירש קורא שמות": אם סבתו של המשורר נולדה בפולין, שירתו היא שירת "ההגמוניה האשכנזית". אם הסבתא נולדה במרוקו - שירתו "מאתגרת את ההגמוניה האשכנזית". וזהו פחות או יותר. לאף אחד מהמשוררים אין פואטיקה, תוכן, צורה, רגשות, תובנות, אישיות. כלומר, יש להם - אבל הירש לא טורח לקרוא אותם. הוא מסתפק בשמותיהם.
