עם סגולה
אני לא מצדיק, אבל גם לא מופתע מזה שהעולם ממש לא מחבב אותנו. אולי יש לכך סיבה?
אור לגויים
כשאני הולך לבית כנסת בעפולה בימי שישי – בערך פעמיים בחודש – ומגיעים בתפילה ל"עלינו לשבח" אני תמיד מדלג על המשפט: "שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" – משפט שבעיניי הוא יהיר ואגוצנטרי. היה זה לקראת בר־המצווה שלי, כשקלטתי פתאום שאני לא חייב להסכים עם כל מה שכתוב בספר, מהסיבה הפשוטה ששיחקתי כדורסל אז וכל מאודי היה להידמות למייקל ג'ורדן, שבבירור נכלל בין "גויי הארצות". ולמה לא לרצות להידמות לו?
בלשון המעטה – העולם לא מת עלינו. איני מדבר על מדינות מוסלמיות, שאנחנו להן קוץ בעכוז המזרח התיכון. אני מדבר דווקא על אלה שלא עשינו להם כלום. הייתי בטקסס ב־2007 ובחור שיכור שם טרח לציין בפניי שהוא שונא יהודים יותר מכל דבר אחר, "כי המוסלמים אמנם מנסים לפגוע בי, אבל אני מתגונן. וכמו הרוסים והיפנים – עוד נסלח להם. אבל היהודי, היהודי פשוט חושב שהוא יותר טוב ממני. ואת זה אני לא מוכן לסבול".
הרי בואו לא נשכח — אירופה תקבל לתוכה מיליון פליטים סורים בדיצה, אבל לא תפתח את שעריה ל־936 יהודים אקדמאים על ה"סנט לואיס" אחרי ליל הבדולח. תגידו שמדובר בזמנים אחרים, אבל תכלס — כולה 80 שנה – כלום זמן ביחס היסטורי. ולהיסטוריה, זה ידוע, יש זיכרון קצר.
"כי העולם הוא כמו כיתה בבית ספר יסודי", אמר לי קולגה השבוע. "בכיתה הזו נקבע המעמד החברתי שלך על פי כריזמה, מצב כלכלי ומראה חיצוני. ובכיתה הזאת יש גם ילד אחד, אאוטסיידר שאין לו חברים, אך מקבל ציונים טובים יותר משל כולם. לא רק זה – הילד גם טוען שהמורה אוהבת אותו הכי הרבה. יש לו אפילו מחברת שהיא כתבה לו שמוכיחה את זה. ואותו ילד באמת ובתמים לא מבין למה אין לו בכיתה אפילו חבר אחד. ולמה ביום שהוא חטף מכות רצח מאחורי בית הספר – אף תלמיד לא קם להגן עליו".
העם הנבחר
"כל מה שיהודים עושים זה לדבר על זה שהם יהודים. אם היהודים היו אוהבים את עצמם פחות, אולי השאר היו אוהבים אותם יותר" (גרטרוד שטיין)
כשחזרתי מהשליחות בארה"ב (ע"ע) הוזמנתי להיבחן לתוכנית של הסוכנות היהודית, שנקראת "הסמינרים הציוניים". תוכנית נחשקת מאוד המורכבת משליחים לשעבר, שנועדה להוות את נבחרת "הנוקמים" של העם היהודי. קבוצה קטנה של יחידים מכל גוני האוכלוסייה הדתית־לאומית ונספחיה — שמטרתה לטוס אל קהילות יהודיות ביעדים נחשקים ברחבי העולם, ושם להעביר סמינרים על ציונות. והכל בחינם. ואני — אין מילה אז שאהבתי יותר מהמילה "בחינם".
באתי מוכן וצלחתי עשרות סדנאות, מיונים, מבדקי ידע כללי ובחינות באנגלית – כדי לוודא שאני אכן ראוי להתגייס לסיירת ההסברה המובחרת הזו של בני המזל, שכבר באותו חודש יטוסו לדרום־אפריקה, ברזיל ואוסטרליה. מה עוד יכול לבקש לעצמו מי שלא מזמן השתחרר מצה"ל ללא אגורה או תוכניות לעתיד?
רצה האל ועברתי את כל השלבים. כולל סימולציית קרב שבה עמד מולי גבר אוסטרלי זועם על שנתתי לבנו לשתות לגימה מיין־קידוש. את האוסטרלי גילם בחור בלונדיני ששכח שהוא כבר לא קצין וצרח עליי באנגלית רהוטה להחשיד, אך שמרתי על קור רוח של אדם שרוצה להתקבל לאנשהו – "שלא ייצא ממני המרוקאי", כפי שהיטיבו להזכיר לי — וברוך השם הגעתי אל הראיון הסופי.
התיישבתי מול שני סרוגים קשוחים שהטיחו בי בזחיחות עשרות שאלות הקשורות לרמת נאמנותי לעם שאליו נולדתי, עד שבסוף הנחיתו את שאלת המיליון: "נגיד שאתה אחרי סמינר בניו־זילנד, וניגש אליך בחור יהודי צעיר בשם דיוויד ומספר לך שיש לו חברה נוצרייה בשם כריסטינה. הוא מאוהב בה קשות והם מתכננים להתחתן. אבל הדברים שנשאת במהלך הסמינר על חשיבות הנישואים בתוך היהדות עירערו אותו וגרמו לו לחוש שהוא ממש בוגד בעם שלו. כעת הוא מתלבט. מה תייעץ לו, לדיוויד?"
היה זה אחד הרגעים הבהירים בחיי. שני המראיינים ישבו מולי בשתיקה, בפעם הראשונה בראיון כולו הסתכלו לי בעיניים, וחיכו. לא לתשובה, אלא להתפתלות. כי אם אתה אתיאיסט, חילוני, מסורתי — או כל גרסה אחרת של יהודי שאינו הם – אין סיכוי שתענה נכון.
נאלמתי. ידעתי מה הם רוצים לשמוע. ידעתי שאם לא אענה בדיוק מה שהם מבקשים, כל החודשיים הארוכים שהעברתי בירושלים ילכו פארש. יש להבהיר: אינני צדיק וכבר הגמשתי בחיי עקרונות קטנים כדי להתקבל למקומות – אבל הפעם לא יכולתי. לא יכולתי להעניק להם את השקר שהם חיכו לו כל כך. זקפתי סנטר ועניתי בגאווה: "אגיד לדיוויד שיתחתן עם כריסטינה. כי אהבת אמת חשובה יותר מדת".
הם מאוד התאכזבו. הראיון נגמר בתוך ארבע שניות. תודה, שלום ונתקשר אליך. חברים אחרים שהיו איתי במיונים אמרו שלקח לסוכנות בערך שבועיים לחזור אליהם עם תשובה שלילית. אני קיבלתי טלפון כבר למחרת בתשע בבוקר מגברת אחת, שבישרה לי את שכבר ידעתי. אני מקווה שהיא לפחות שתתה קפה לפני שהרימה בכזה ששון את השפופרת.
עם הספר
הכינוי "עם הספר" (שמקורו בקוראן בכלל) משמעותו: "העם של ספר התנ"ך". אבל בארץ כבר מזמן מפרשים אותו כ"העם שכותב ואוהב ספרים". שקר גס. הרוסים, האמריקאים, האנגלים, הצרפתים, הספרדים והיפנים, מוסלמים ונוצרים — הם בעיניי סופרים טובים לא פחות מכלל הכותבים היהודים, חלקם אף יותר. באופן אישי תמיד אעדיף על פני קפקא ועגנון את המינגוויי ומוריסון וסטיינבק ועוד שמות שלא אזכירם כדי לא להתרברב, שכן אדם נשמע הכי יהיר כשהוא מבטא שמותיהם של סופרים, והרי ביהירות עסקינן.
הרי לדוגמה: אין שום גזע באנושות שגרוע יותר בספורט מאיתנו. אמרתי את זה פעם למורה שלי, והיא ענתה: "אנחנו כעם מעדיפים להתמקד במקצועות אחרים". אנחנו כעם? אני קודם כל מאור. אחרי זה אני זגורי. אחרי זה אני כל השאר. מי זה "אנחנו"? האם באמת ישנם פרוטוקולים ולא סיפרו לי?
לכן — למרות ההיי־טק ופרסי הנובל, ולמרות הסטטיסטיקות המרשימות שאנחנו מגישים — יש לזכור: אנחנו לא חכמים יותר, אנחנו לא יפים יותר, אנחנו לא מוכשרים יותר, אנחנו לא צדיקים יותר ואלוהים לא אוהב אותנו יותר. ומי שחושב שכן - חוטא לצניעות – שהיא־היא לב־ליבם של עקרונות היהדות.
xxx
אנחנו לא מיוחדים. גם אנחנו בשר, דם, אהבה, תשוקה וצער. ואם משבט זולו אוהבת את בנה כמו כל אם יהודייה. חמסה־חמסה, טפו־טפו־טפו.
ואני לא תמים, אני יכול להבין למה זה בריא לחשוב ש"נבחרנו" — שאנחנו הארי פוטר, ניאו מה"מטריקס" או אנאקין סקייווקר – כי רק בעזרת כזו מחשבה נצליח להתגבר על כל הכאב שידענו כעם. כי רק התקווה שאנחנו "מיוחדים" תצליח לרומם אותנו גבוה מתוך תהומותינו השפלות בגלות. אבל חברים, קצת מודעות עצמית: יש הבדל בין לתלות את התעודה של הילד על המקרר, לבין לנופף בה אל מול פניהם של התלמידים האחרים. כי לומר את האמת — לחלקם יש תעודה אף טובה יותר.
ושלא תבינו אותי לא נכון – אני מאוד־מאוד גאה להיות יהודי. כמו שאני גאה להיות אוהד הפועל באר־שבע, פשוט כי שם נולדתי. אם הייתי נולד בירושלים הייתי אוהד בית"ר.
נותרו כיום בעולם רק כ־16 מיליון יהודים. לכן עלינו לשמור על הדת הזו שלנו מכל משמר — אך בעיקר מעצמנו. נתגאה ביהדותנו, אך בואו נבדיל בין גאווה לבין יהירות. כי על היבריס – למדנו בתיכון — כולנו יודעים מהו המחיר.
