yed300250
הכי מטוקבקות
    יועז הנדל ליד ביתו, השבוע. "ישראל זו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות"
    7 ימים • 16.12.2015
    היאחזות הנדל
    בצד שמאל של הזירה: עיתונאי, פובליציסט ובעל טור ידוע, המוכר גם כרענן שקד. מולו, בצד ימין: עיתונאי, פובליציסט ובעל טור ידוע, המשמש גם ראש המכון לאסטרטגיה ציונית — יועז הנדל. אבל אם לשפוט לפי ספרו החדש של הנדל, "בארץ לא זרועה", הקרב הזה הוכרע מזמן, ובנוק־אאוט. עכשיו צריך רק שהשמאל החילוני התל־אביבי, או לפחות רענן שקד, יקלוט את זה. "החילוני התל־אביבי, כמוך", אומר הנדל לשקד, "נהיה לא רלוונטי. היו חילופי אליטות במדינה — והציונות הדתית היא האליטה החדשה"
    רענן שקד

    יועז הנדל ואני מתרווחים על הספה בביתו הפרטי היפה שבנס־הרים, מול נוף מיוער וחורפי, אוכלים מוזלי טעים שהכינה לנו אשתו. ואז, די משום מקום, הנדל מודיע לי שפג תוקפי.

     

    ולא רק אני פג תוקף. גם שכמותי. גם החברים שלי. גם רוב האנשים בפייסבוק שלי. כולנו.

     

    "החילוני התל־אביבי נהיה לא רלוונטי", הוא אומר בחיוך הנעים והמתון הזה שלו. "כל המאבק בין הליברלים לשמרנים בחברה הישראלית מתנהל כיום בתוך הציונות הדתית. זו האליטה החדשה במדינה והיא כבר לא מתעסקת בפשרות".

     

     

    עם נתניהו. "מה שאפשר לעשות כיום זה לייצר הרבה יותר מהביחד, וביבי עושה הפוך: הוא מפלג"
    עם נתניהו. "מה שאפשר לעשות כיום זה לייצר הרבה יותר מהביחד, וביבי עושה הפוך: הוא מפלג"

     

    ואיפה זה שם אותנו, החילונים?

     

    "לכם יהיה כנראה נוח יותר לתמוך בזרם הליברלי בציונות הדתית מאשר בזרם החרד"לי, אבל היו חילופי אליטות - והציונות הדתית היא האליטה החדשה".

     

    אני? הוחלפתי? באמת תודה על המידע, הייתה לי הרגשה לא טובה בזמן האחרון, בעיקר מאז הבחירות. אולי זו הסיבה שיועז הנדל — שכותב בעיתון הזה כמוני — חזר זה עתה מסיבוב הרצאות באוסטרליה והמריא זה עתה לכנס סבן בוושינגטון, בזמן שאני המראתי זה עתה לירקן ומשם להשכבות של הילדים. הוא מבוקש, הנדל. אני מונח על המדף. או כמו שהנדל מנסח את זה למעני: "השמאלני החילוני התל־אביבי — זה פשוט לא מעניין אותו יותר. הוא באיזשהו מקום איבד את התפיסה הלאומית, את ההבנה שזה חלק מערכי הקיום של אזרח ממוצע. התחושה היום היא שהם נטשו את המערכה. כלומר, הוויכוח על הגז נחמד, אבל לא זה מה שיקבע את עתיד מדינת ישראל. החילוני התל־אביבי הממוצע, אני לא יודע כמה הוא מרגיש חיבור עם החילוני מנהריה או מרמת־אביב. זה לא קולקטיב. הציונות הדתית היא היום הקולקטיב עם השפה המשותפת".

     

    קראו פרק מספרו של יועז הנדל

     

    ויועז הנדל, בן 40, אב לארבעה, נשוי לשירי, רופאת נשים, לשעבר ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה וכיום ראש המכון לאסטרטגיה ציונית — הוא הפנים החדשות והיפות של האליטה הישראלית החדשה הזו. האנשים שהחליפו אותנו. האנשים עם הכיפות שנבחרים עכשיו לכל התפקידים הרלוונטיים, ששולטים עכשיו בלשכת ראש הממשלה ומובילים את המוסד, השב"כ, מוסדות השלטון, הצבא, ובמידה רבה גם את התקשורת והאקדמיה. זו המדינה שלהם, ההצגה שלהם, אנחנו רק קהל כמעט חסר השפעה.

     

    קבלו אותם: יפי הבלורית — מכוסת הכיפה — והתואר. הישראלים החדשים. מי ש"מושכים אחריהם את כל האוכלוסייה", כדברי הנדל. עובדי המפעל — אני מדבר על מפעל ההתנחלויות — ומשביתי התהליך המדיני לדורותיו. האחים של בנט. אדוני הארץ החדשים.

     

    הרצוג. "שים את בוז'י בתפקיד ביבי, הוא יעשה אותו דבר"
    הרצוג. "שים את בוז'י בתפקיד ביבי, הוא יעשה אותו דבר"

     

    "חילופי האליטות האלו קרו על רקע ואקום", הנדל מסביר לי איפה טעינו. "פעם התנועה הקיבוצית הובילה את הנרטיב של המדינה הליברלית החילונית שמקריבה את עצמה, וכשהתנועה הקיבוצית התפרקה זה התמוסס. נוצר ואקום, ומישהו אחר נכנס. ומי אלה? הקונילמלים. משגיחי הכשרות של קום המדינה. הציונות הדתית שאף אחד לא באמת ספר אף פעם, ובתהליך של עשרות שנים הפכה להיות מובילה".

     

    ואתה חלק ממנה.

     

    "אני הייתי חלק מהתהליך הזה. כשהייתי בצבא, 12 מתוך 20 חיילים בסיירת גולני כבר היו דתיים. אלה חילופי אליטות, כי פעם רובם היו קיבוצניקים".

     

     

    בנצי גופשטיין. "הציונות הדתית בהנהגה, וצריכה לקחת אחריות ולשים את 'לה פמיליה' במקום, ולהעיף אנטי־ציונים כמו גופשטיין לכל הרוחות"
    בנצי גופשטיין. "הציונות הדתית בהנהגה, וצריכה לקחת אחריות ולשים את 'לה פמיליה' במקום, ולהעיף אנטי־ציונים כמו גופשטיין לכל הרוחות"

     

    אז המפגש ביני ובינך הוא למעשה מפגש בין בן אליטה שנושלה ובין בן אליטה חדשה.

     

    "אני מסכים לחלוטין. אתה לא רלוונטי למאבק בין הקול הליברלי לשמרני בישראל, שמתנהל כיום בתוך הציונות הדתית".

     

    כלומר שבכל מקרה, הדת ניצחה.

     

    "אבל הדת הזו מורכבת מפער עצום שנע בין נטורי קרתא ועד הדתיים הליברלים שעושים מניינים שוויוניים ונשים שאומרות דבר תורה".

     

     

    בביתו עם הילדים. "טוב לי בחיים. אני מצליח לגדל את הילדים שלי על פי הערכים שאני מאמין בהם ואני גם מאמין בציונות"
    בביתו עם הילדים. "טוב לי בחיים. אני מצליח לגדל את הילדים שלי על פי הערכים שאני מאמין בהם ואני גם מאמין בציונות"

     

    אבל זה עדיין לא כולל אותי.

     

    "אז אתה לא מתרגל יהדות, כמו שנוהגים לומר בחו"ל. אבל זה לא רלוונטי איפה אתה נמצא על הסקאלה של היהדות במדינת ישראל".

     

    ולא ייתכן תרחיש שבו אנשים "לא רלוונטיים" מסוגי — חילונים משכילים — יעזבו בהדרגה, והמדינה הזו, שתישאר שלכם, תיגרר לתרחיש של מדינת הלכה מהסוג שמתואר ב"השלישי" של ישי שריד?

     

    "ספר מעולה, אבל אני לא רואה איך אנחנו מגיעים למציאות כזו. במציאות רטורית־דמגוגית, מצליחים לכוון כאן קבוצות מסוימות לכיוון פחות דמוקרטי, אבל בסוף, המדינה הזו והאופי שלה, שקבע בן־גוריון ככור היתוך, הם ברזל חזק כל כך — שלא נגיע למציאות של תיאוקרטיה או מלך".

     

    אני מנסה להירגע. לא יהיה מלך, להוציא הנוכחי, כמובן. אבל האמת היא שאחרי כמה עשרות השנים שבהן יצא לי לחיות כאן, אני כבר יודע היטב שמאחורי ההגה הישראלי יושב כרגע הצד חובש הכיפה, בזמן שאנחנו — החילונים הישנים — רק מצטופפים במושב האחורי, מכסים את עינינו בבהלה ומצפים להתנגשות הבאה.

     

     

    הנדל עושה מאמצים להרגיע אותי. "אני חושב שלציונות הדתית יש ערכים מאוד מרשימים ויכולת לייצר תהליכים מאוד חיוביים במדינת ישראל", הוא מבטיח לי. "והשיח שלהם זה לא מה שאתה רואה בפייסבוק. זה לא 'לה פמיליה'. הם בהנהגה, והם צריכים לקחת אחריות ולשים את 'לה פמיליה' במקום, ולהעיף אנטי־ציונים כמו בנצי גופשטיין לכל הרוחות. ברגע שהם יבינו שהם האדון פה, הם הריבון על המדינה, הם יתחילו להתייחס אל עצמם כאל ריבון. אם יש לך זכויות על הארץ הזאת, יש לך גם חובות מוסריות ובעיקר חוק אחד: להילחם בטרור ערבי וגם יהודי, למנוע בנייה בלתי חוקית לכולם ולהחליט לאן אנחנו הולכים. ואני חושב שזה תהליך שקורה בציונות הדתית".

     

    גם הרמב"ם, גם צ'כוב

     

    האם אני רגוע יותר עכשיו? אין ספק שהנדל כשלעצמו הוא מישהו שהייתי עושה איתו שבת על האש, ונשים שעבדו איתו מעידות, מקצועית, שמדובר בחתיך (הנדל בתגובה: "אתה יודע איך זה עובד: עד שאתה מבין את זה, זה כבר מאוחר מדי. אתה כבר נשוי"). הנדל הוא גם אחד הקולות המתונים והצלולים יותר שהצמיחה הציונות הדתית, והוא אפילו לא חובש כיפה, לנוחותי. "הורדתי אותה בתיכון כמרד נעורים בדת ובהורים", הוא מספר. "זה קורה בכל בית בציונות הדתית; תמיד יש לך אחד או שניים שמורידים כיפה. הרוב מורידים בצבא ואז עוזבים לחלוטין את הדת. אני, אולי בגלל שמרדתי מוקדם וחזק יותר — אפילו עברתי לבית ספר חילוני — עד הצבא כבר השלמתי עם הדת במידה מסוימת ולא השתניתי יותר מדי".

     

    את ילדיו הוא כבר שולח כיום לבית ספר מעורב, חילוני־דתי, כי "היתרון בחינוך הדתי זה שהוא מוציא אנשים שיודעים לפתוח דף גמרא ולקרוא את הרמב"ם וגם את צ'כוב. ורבים מחבריי יודעים לקרוא צ'כוב, אבל לא יודעים לפתוח דף גמרא".

     

    במילים אחרות, גם ללא כיפה וגם עם המראה החילוני־התיישבותי־קולנועי הזה שלו — הנדל רק מתחזה להיות בצד שלי. בן להורים תושבי אלקנה שבשומרון, הנדל הבין כבר מילדות, שייתכן שלא כולם שותפים לתחושתו כי הוא נמצא בצד הנכון של הקווים. "עוד לפני רצח רבין, כשגדלת במשפחה דתית ומתנחלת, הרגשת לפעמים רע עם עצמך", הוא נזכר. "אני התחלתי להרגיש ככה כשהייתי קורא את 'חץ מסילבי קשת' ולקחתי ללב את מה שהיא כתבה על המתנחלים. אמרתי: זה אני? זה מה שהיא חושבת עליי? ופעם הייתי בהרצאה של מאיר שלו, שאני מאוד אוהב, והוא דיבר על המתנחלים, ואמרתי: מה הבן אדם רוצה ממני? הוא מדבר על עלוקות — ואני בעיני עצמי הייתי בדיוק הפוך: הייתי חלוץ, ההורים שלי הלכו לגור במקום מסובך יותר, הלכתי לצבא להיות קרבי כי רציתי להיות במקום הכי משמעותי שאפשר. במידה רבה חיקיתי את הקיבוצניקים".

     

    לא חלפו אלא רצח ראש ממשלה ו־20 שנה, והקבוצה של הנדל היא המיינסטרים הישראלי החדש. נבחרת ישראל. הימין ההולך ומקצין הוא המרכז החדש וכל השאר — אני, למשל — לא רלוונטי. האם המטוטלת הישראלית הגדולה תחזור אי פעם לנוע, ולו במקצת, שמאלה? האם השעה תחזור להיות אי פעם רבע־לרבין? יותר ויותר אנשים לא רלוונטיים מסביבי טוענים שאין סיכוי; שהמטוטלת עצמה שבורה. הנדל מסכים: "הסיפור של החילוני הליברל שחי בעולם גלובלי, ו'עוד יהיה שלום' ו'מחר נאכל חומוס בדמשק' — זה לא אמיתי וזה כבר לא קיים. הלאומיות קיימת, וזה בסדר שהאחר הוא לא אני. אם מדינת ישראל הוקמה על בסיס תפיסת עולם חילונית ומערבית ובמידה מסוימת אתיאיסטית, היום התפיסה הזו עוברת התאמה מסוימת. זה לא הופך את ישראל למדינה דתית פונדמנטליסטית ימנית".

     

    אבל המטוטלת כבר לא תנוע בחזרה.

     

    "לא. אלא אם כן תקום מחר התנועה הקיבוצית כעוף החול".

     

    מפלגת העבודה יכולה לחזור איכשהו לשלטון?

     

    "רק אם האנשים של מפלגת העבודה יהיו מצטיינים בכל התחומים שהמפלגה הצטיינה בהם בעבר והיום הציונות הדתית מצטיינת בהם. לא יכול להיות שאת רוב היישובים בגליל ובנגב מקימים אנשים דתיים עם כיפות סרוגות. בצבא חסרה התנועה של מצביעי מפלגת העבודה שישתלטו על בה"ד 1".

     

    בכלל, הנדל לא מסתיר את געגועיו האישיים לשמאל המתון — "השמאל הציוני" — שלדבריו כמעט השתתק לחלוטין. בספרו החדש, "בארץ לא זרועה" ("ידיעות ספרים"), הוא מספר על חברים מהמילואים, מצביעי מפלגת העבודה, שבעבר נהנה להתווכח איתם. "בשנים האחרונות נדמה לי שהשמאל הזה מהעבר שלי קיים רק בזיכרונות", הוא כותב. "אני בקושי שומע אותו, בקושי רואה את מעשיו... השמאל הציוני איבד את דרכו כשהפסיק ליישב את האדמה. בבת אחת הפכו חרבותיהם לעטים של חותמי הסכמים... אני מחפש את השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם... הם מסתובבים שם בחוץ... דרוש מהפך בשיח. לא טוב היות הימין לבדו".

     

    אבל נדמה לי שהנדל קצת איחר את הרכבת. דעת הקהל הישראלית, בחסות אשפי הפייסבוק והפופוליזם מימין ומימינה לו, מבצעת כיום סיכול ממוקד בכל אמירה רפה משמאל, חלבית ככל שתהיה. הפחד מסתובב ללא קולר ורצועה במבוכי הרשת החברתית ומשתיק את מי שסף רגישותם מלכתחילה קהה פחות.

     

    הנדל טוען שזו המציאות הישראלית עצמה שעשתה שמות בשמאל: "המציאות לא מאפשרת יותר למכור חלומות על שלום אוטופי. השמאל לקח בחירות כשהתקווה הזו נראתה פרקטית. היום אתה מבין שאין חלופה. הליכוד לא מציע חלופה, אבל אז אתה שואל את עצמך אם עדיף להמר ולסכן דברים כדי לא לקבל כלום, או לא להמר ולא לקבל כלום. וחוכמת ההמונים מעדיפה לא להמר ולא לקבל".

     

    תנועת החרב

     

    אני מכיר את הגישה ההנדלית הזו. זו הגישה הכל־ישראלית הנפוצה כיום, זו שהוגשה לנו על מגש הכסף של "אין פרטנר" מבית היוצר של אהוד ברק ו"לנצח נחיה על חרבנו" מבית ראש הממשלה המכהן, והיא מאפשרת לנו לשבת ולא לעשות, להוציא נטרולים מזדמנים של בולמוסי טרור עונתיים.

     

    אני לא משוכנע שנעים לי לחיות ככה או לגדל את ילדיי לחיים המבטיחים חוסר תקווה נצחי, דקירה על בסיס יומי ומבצע בעזה על בסיס דו־שנתי, אבל הנדל מציע לי להתרגל.

     

    למעשה, הוא מציע עכשיו ספר שלם שעשוי לעזור לי. "בארץ לא זרועה" (הוצאת ידיעות ספרים), ספרו החדש — והמצוין, יש לומר — הוא מעין מקבילה, המאגפת מימין את ספרי המסעות האישיים בנוף הישראלי שהגדירו, בזמנים שונים, את המקום הזה והפוליטיקה שלו — מ"פה ושם בארץ ישראל" של עוז, דרך "הזמן הצהוב" של גרוסמן ועד "הארץ המובטחת שלי" של ארי שביט.

     

    הנדל משוטט בספר בין נופי ילדותו להתבגרותו, שירותו הקרבי כמפקד בקומנדו הימי, מסעותיו בארץ ומפגשיו הטעונים עם מתנחלים, ערבים, פלסטינים, שמאלנים ומנהיגים, ותקופתו העמוסה בלשכת ראש הממשלה. כל זה מניב תמונת מצב ישראלית מורכבת, כתובה היטב, שמנסחת מעין קול היגיון משכנע שבא דווקא מימין; קול שפוי, נעדר התלהמות, מכיר במורכבות ועדיין אופטימי. אוהב ישראל אבל מפוכח ועכשווי. אני מניח ש"בארץ לא זרועה" הוא בדיוק מה שהרופא רשם לחילונים תל־אביבים מסוגי, כדי לעזור לנו לישון טוב יותר בלילה בשעה שמבחוץ נשמעים הדי הפיצוצים שהימין החדש מעדיף כפסקול קבוע לחייו.

     

    אני שואל את הנדל, כנציג הימין ברגע זה (רק שנינו בבית, כן?), אם יש לימין איזה מושג מה, לכל הרוחות, הוא רוצה, והנדל עונה לי מיד: "זה כמו לשאול אם לשמאל יש. אני לא שמעתי עד היום בשמאל אמירה שאומרת מה יקרה אם אנחנו אכן צודקים ואין פרטנר".

     

    כי להגיד "אין פרטנר" מכניס אותך למצב של פטליזם ודטרמיניזם, ובוא נשב ולא נעשה כלום אף פעם.

     

    "אבל אין פרטנר. שום דבר לא יפתור את הבעיה הזו. אז מה, תשקר? תמציא שיש פרטנר? בוז'י יגיד: ננסה בכל הכוח?"

     

    כן. תהיה יצירתי. תביא יוזמות מבחוץ. תשבור את הראש.

     

    "אנשים היו פה יצירתיים בטירוף בשנים האחרונות. בסוף זה חוזר לאותה נקודה שבה אתה אומר: האם אני מוכן לחזור לקווי 67'? ואני מראש אומר לך שאני לא מוכן, כי לתפיסת עולמי, לפלסטינים אין יכולת משילות, ואם אני מקים להם מדינה היא קורסת לי על הראש בתוך שנתיים. אין פה אפילו טיפת היגיון. לכן השמאל מוכר תקוות שווא לא מציאותיות".

     

    והימין אומר: נחיה על חרבנו לעד.

     

    "כן. למרבה הצער".

     

    זו בשורה שכיף לך למכור לילדים שלך?

     

    "לא. אבל זה מאוד מציאותי".

     

    אתה מוכן להסכים עם המשך המצב הזה לטווח של הדורות הקרובים?

     

    "בשני הדורות הקרובים כן, למרבה הצער".

     

    ובינתיים הערכים שלנו כחברה קורסים.

     

    "שמע, לא חסרים פה מטורללים משני הצדדים, גם משמאל. אני מקבל מקיצוני השמאל מסרים — אבל הם פשוט כאלה חסרי אונים, שהם בקושי מצליחים להקים את עצמם מהכיסא. אבל בסוף אתה מסתכל על המיינסטרים הציוני של ישראל, מהבית היהודי ועד מרצ, והוא נלחם בתופעות האלה. ואנחנו עדיין חברה חופשית עם חופש ביטוי וזכויות לכולם".

     

    לפחות עד שהדמוגרפיה תביס אותנו, אם טרם הביסה.

     

    "מה שאתה לא מבין בהקשר הזה זה שאתה ואני, וגם סמוטריץ' ויוגב ויריב אופנהיימר, על אותו מגרש. כולנו עסוקים בשאלה איך אנחנו משאירים את המדינה הזו ציונית, כי הערבים הישראלים, 20 ומשהו אחוז, הם לא ציונים, והחרדים, אם לא נצליח לשלב אותם בחברה, הם לא ציונים, ואז אתה מקבל מצב שבו 53 אחוז מתלמידי כיתות א' הם לא ציונים. אז אני ואתה וסמוטריץ' על אותו מגרש ציוני".

     

    עובדתית אתה אולי צודק, אבל אנשים כמוך הם הסכנה הגדולה בעיניי: אתם המאלחשים. אבירי העמימות. מייצרים איזו אחדות מזויפת ביני ובין סמוטריץ', כשבפועל יש כאן מלחמה אמיתית על דמותה של הארץ הזו, שתכריע אם נהיה מדינת הלכה שחיה על חרבה או נתנרמל איכשהו.

     

    "עמימות בעיניי זה להגיד כל מיני מילים שלא קיימות: 'חייבים תקווה', 'חייבים לשבת עם הפלסטינים עד שייצא עשן לבן'. זו עמימות. כי מה קורה אם לא? אתה חושב שציפי לבני לא יודעת להגיד לעצמה: 'אבל ישבתי איתם כמה פעמים, מהפרה הזאת לא ייצא חלב?' היא יודעת. אז למה שלא תגיד מה קורה הלאה? מה ההצעה האלטרנטיבית שלה?"

     

    אני שואל את הנדל מה ההצעה האלטרנטיבית שלו, והוא מיישר חצי קו עם נפתלי בנט: "אני חושב שהאינטרס הציוני מבוסס על מקסימום שטח עם מינימום ערבים", הוא אומר, "ולשם אנחנו צריכים לשאוף. אני מסכים עם הקונספט של בנט, שרוצה לספח 60 אחוז מיהודה ושומרון, לקחת את השטח הזה ולהכריז שמי שגר שם, כולל 100 אלף פלסטינים, הוא אזרח. זה רק לא ישים. לכן ההצעה שלי היא להכריז על גושי ההתישבות ובקעת הירדן כחלק ממדינת ישראל על כל המשמעויות. על שטחי הרש"פ כאוטונמיה מורחבת, מדינה מפורזת או אימפריה פלסטינית. זה לא משנה לי איך יקראו לזה ועל היתר כשטח מחלוקת".

     

    איך זה יעצור את הטרור?

     

    "זה לא. אבל כשאתה בשלטון כבר הרבה מאוד שנים, אתה מחויב לא רק להגיד למה ההוא לא בסדר, אלא גם מה אתה רוצה. ואני יודע להגיד מה אני רוצה: מקסימום הפרדה בינינו ובין הפלסטינים, שתתבצע בצורה כזו שנצמצם את הסכסוך. אני יודע גם להגיד שאני מעוניין להפסיק לתת תעודות זהות כחולות וכספי ביטוח לאומי לחמש השכונות שמחוץ לגדר בירושלים. אנחנו לא שם, הם הפכו לקיני טרור ואנחנו ממשיכים לשלם בדם ובכסף". 

    זה ישנה את המצב העקרוני?

     

    "לא".

     

    זה ימנע ירי לעבר יישובי עוטף עזה?

     

    "לא. אני די בטוח שכל שנתיים נמצא את עצמנו במבצע צבאי".

     

    אז למה זה טוב?

     

    "זה טוב כי צריך לסמן חזון, להגיד לאן אנחנו רוצים להגיע ולתת תשובות — להורים שלי באלקנה וגם לשכנים שלהם בבידיה. וכאן אנחנו אומרים ליהודים ולערבים שגרים שם מה הם, בלי סימן שאלה. אנחנו באים ויודעים לקחת חלק מהשטח (גושי ההתישבות ובקעת הירדן) ולהגיד שזה שלנו מאתמול, כולל כל המשמעויות. הרש"פ תשודרג. מי שגר שם יהיה אזרח פלסטיני בסוג של מדינה מפורזת עם רצף טריטוריאלי ופיקוח ביטחוני ישראלי. בלי הימורים גדולים ובלי נסיגות. רק הגדרות ברורות. כל זה בשביל להתעורר בבוקר ולהסתכל במראה ולאהוב את מה שאתה רואה".

     

    סבבה שניצחנו

     

    כי בשורה התחתונה, זה כנראה מה שהופך את המחנה של הנדל לבחירה הכל־ישראלית החדשה: הוא אוהב את מה שהוא רואה בבוקר מול המראה. ולא מתנצל, כמובן. ומקפיד לומר לעצמו: זה לא הכיבוש, טיפש; זה האיסלאם, זו מלחמת הציוויליזציות, זה טרור גם בצרפת, זה בכלל לא קשור אלינו אישית, כי היי, הסתכלנו על עצמנו רק הבוקר במראה, ואנחנו נראים ומריחים ממש טוב.

     

    כשאני שואל את הנדל אם ייתכן שגל טרור היחידים הנוכחי קשור, איכשהו, לכיבוש ולהיעדר התהליך המדיני, הוא לא ממצמץ כשהוא עונה: "לא. זה קשור לעובדה שלא ידענו לשדר מסר אחיד לגבי איפה ומה אנחנו רוצים להיות".

     

    אז הם תוקפים אותנו רק כי הם פנאטים שנולדו כאלה?

     

    "זה כי הם לא התחנכו כמוך וכמוני. גם אני, שגדלתי ביישוב של הציונות הדתית, באלקנה, קיבלתי תפיסת עולם דמוקרטית וליברלית. בצד הפלסטיני אין את החינוך הזה, ולכן הפערים הם קודם כל תרבותיים. שמע, חזרתי עכשיו מאוסטרליה, וגם משם יצאו 200 חבר'ה שקמו בבוקר והלכו והצטרפו לדאעש. ואתה אומר: קיבינימט, מה העניינים איתכם? אתם במקום הכי יפה בעולם, רק בשביל להצטרף לדאעש אתם צריכים לטוס 30 שעות!"

     

    אז הטרור ברחובות שלנו לא קשור בשום צורה לכיבוש?

     

    "יש פה התנגשות ציוויליזציות, זה הסיפור. האיסלאם פשוט קרס והפך להיות חברה שבה 30 אחוז מהמאמינים מכתיבים את הקצב ומזהים את עצמם עם אל־קאעידה ודאעש. למה הצעיר ממצרים יודע לצאת להפגנות נגד ישראל על זה שהוא מרוויח 20 דולר בחודש? מה הקשר של ישראל לזה? פשוט נוח לייצר לו תודעה כזאת. אלה תירוצים לעובדה שיש שם תרבות קלוקלת כתפיסת עולם. לגבי הניסיון לקשר את זה לכיבוש — שמע, כבשנו את השטח, ואני אישית שמח שכבשנו אותו. גם אין לי בעיה עם הנכבה. אנחנו ניצחנו, הם הפסידו, טוב שאנחנו ניצחנו וכבשנו ב־67' ולא הם כבשו אותנו. מה עושים אחרי זה, זו שאלה אחרת. ואם אין לך יכולת — ואני משוכנע שאין — לפתור את הסכסוך בדור הזה, מה שנשאר לך זה הגדרת ניהול הסכסוך".

     

    כשבינתיים אנחנו מצמיחים כאן פנאטים משל עצמנו.

     

    "אז נניח שיש לנו 20־30 אלף פנאטים במדינה של שמונה מיליון תושבים. היכולת שלנו להילחם בהם — אין מה להשוות אותה למה שקורה בצד השני".

     

    אבל מעליהם יש לנו מנגנון שלם של רבנים ופוליטיקאים וראש ממשלה, שמכשירים את פועלם ותפיסותיהם, לפעמים בעצימת עין.

     

    "אני לא רואה אף אחד שמכשיר. אבל אני מסכים שצריך להבין שכשאתה בשלטון ויש לך את הכמה אלפי קיצוניים האלה, זה תפקידך להילחם בהם. כי אתה האליטה. לגבי נתניהו — אני חושב שמנהיגים בישראל, במקום להסתכל לאן צריך ללכת, פותחים פייסבוק, קוראים 40 פוסטים והולכים לאיפה שהפוסטים. לא בטוח שנתניהו עצמו, אבל תסתכל על מירי רגב".

     

    ביבי .Vs בוגי

     

    נתניהו הוא נקודה רגישה במיוחד בצומת הנדל. הפרשה ידועה: אחרי שקיבל באוגוסט 2011 שיחת טלפון מפתיעה ממזכירתו של נתניהו, שתיאמה לו פגישה שבמהלכה הציע לו נתניהו להתמנות לראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, והוא הסכים — חווה הנדל על בשרו את חוויית הלשכה, או כפי שערוצי טלוויזיה מסחריים מעדיפים לקרוא לזה: הישרדות.

     

    הנדל דילג בקלילות מעל משוכות התקופה המפורסמות, בהן שביתת הרופאים, המחאה החברתית והחזרת גלעד שליט — שלושתן מתוארות בספר בהרחבה וממקום אישי מרתק — אבל הסתבך בפרשת נתן אשל. כשעובדת הלשכה פנתה אליו והתלוננה כי הוטרדה מינית על ידי אשל, הנדל בחר לשתף בסיפור את מזכיר הממשלה צבי האוזר והשניים לא הביאו את התלונה לידיעת נתניהו — על מנת שלא לסבכו בפרשה — אלא פנו ישירות ליועץ המשפטי לממשלה, כפי שמחייב הפרוטוקול. נתניהו זעם על מה שראה כהסתרת מידע מפניו ואיבד אמון בהנדל, שמיהר להגיש את התפטרותו.

     

    שום דבר שהדלתות המסתובבות בלשכת נתניהו לא רואות על בסיס דו־שבועי, אבל הנדל יצא מצולק. ועדיין, הוא אומר עכשיו, "אם מחר ביבי מתקשר אליי שאני אחליף את רן ברץ או אהיה מזכיר הממשלה — אני הולך. כי אני מאמין שאם ראש ממשלה קורא לך, אתה צריך להיות שם".

     

    נשמע לאומי וזקוף קומה כיאות, אבל לא בטוח שנתניהו ימהר לטלפן אחרי שיקרא על עצמו בספר. "לנתניהו אין חברים לקפה. שם זה מתחיל ושם זה נגמר", הנדל כותב, ומסביר לי: "אין לו את זה; הוא לא מסוגל לסמול טוק כן. זה תמיד שיח אינטרסים, ולכן הוא בסביבה די מבודדת מבחינת חברים ושותפים לדרך".

     

    מה המטרה הגדולה שלו? מה הוא רוצה, מלבד להיבחר שוב ושוב?

     

    "זו שאלה טובה. הוא רוצה את טובת מדינת ישראל ולפעמים נדמה לו שטובת מדינת ישראל זה שהוא יישאר בתפקיד. יש היגיון בתפיסה הזו שאומרת: אני מסתכל ימינה ושמאלה, ויש תחושת טירוף כללית במזרח התיכון, כולם מסביב קורסים, מטורפים צצים מכל חור, עורפים ראשים, אולי חזון ימי הביניים חוזר — והדבר היחיד שיש לך במצב כזה זה להתכנס ולנסות לשמור על מה שיש בשתי ידיים. וזאת, אני חושב, התחושה שלו. שים את בוז'י הרצוג בתפקיד, הוא יעשה אותו דבר. אז הוא לא יגיד: 'הערבים נוהרים לקלפיות', אבל יעשה אותו דבר".

     

    כלומר, זה הבדל סגנוני ותו לא?

     

    "כן. מה שאפשר לעשות כיום זה לייצר הרבה יותר מהביחד, וביבי עושה הפוך; הוא מפלג. אני לא מחבב לא את הסגנון ולא את הדרך".

     

    אתה רואה מישהו שיכול להחליף אותו?

     

    "אני חושב שבוגי הוא דמות מדהימה. דווקא כשמדברים על דוגמה אישית ודמות מנהיג, על צניעות ואומץ לעמוד ולהגיד דברים, לבוגי יש את זה. ויש עוד כמה בליכוד, כולל גדעון סער. אני מחפש דוגמה אישית. מה שאנחנו מבקשים מקצין בבה"ד 1 בצה"ל צריך לחול גם על מנהיגים פוליטיים. אני מתגעגע לשמיר ולרבין במידה מסוימת — למרות שהייתי נגדו, אבל אחרי נחשון וקסמן הוא בא ואמר: הכישלון הוא אחריותי. ולזה אני מתגעגע. שמישהו יבוא ויגיד: 'זאת אחריותי'. ולצניעות. אני לא חושב שהביטוי של מנהיג הוא סיגרים ודירה באקירוב".

     

    10 במדד האושר

     

    צמוד הקרקע היפה הזה בנס־הרים אמנם רחוק למדי מאקירוב (וכולל, על פי הנדל, 30 שנות משכנתה), אבל השמועות על הנדל מתרוצצות; בעבר כבר דיבר עם אלעזר שטרן על הקמת מפלגה, ומדי מערכת בחירות הוא מקבל זר הצעות חדש אל סף דלתו. בסוף, אני מניח, יקפוץ פנימה, למרות שגם במלקחיים לא תוציאו ממנו מילה מפורשת בנושא. "אני מאוהב במקצוע שלנו", הוא אומר לי. "אני חושב שזה מדהים שאתה כותב את דעותיך ומשלמים לך על זה. אחרי שהייתה לי הזדמנות להסתכל על הדברים מלשכת ראש הממשלה הבנתי שככל שיש לך יותר מקלות וגזרים מבחוץ, אתה יכול להשפיע יותר. ולעיתונאי יש".

     

    אתה כותב הרבה על הצטיינותה של ישראל במדד האושר הבינלאומי. אתה באמת מאמין שהישראלים — מוכי טרור, כלכלה וירי לעורף — מאושרים?

     

    "אנשים פה תכלס היו צריכים להיות במרה שחורה כל היום, בממ"ד עם גלידה. במקום זה אתה רואה את תל־אביב — ושמע, סידני נסגרת בעשר בלילה, תל־אביב זה ניו־יורק. מישהו מסתובב עם סכין או מברג ברחוב, פתאום חוסמים מדרכה וכל בתי הקפה ליד מלאים. זו מדינה לא נורמלית, ואני לא יודע להסביר לך איך, אבל אנשים מאושרים פה יותר מאשר בהרבה מקומות אחרים. גם יש פה הרבה שמש".

     

    אתה מאושר?

     

    "כן".

     

    למה?

     

    "כי טוב לי בחיים. אני מצליח לגדל את הילדים שלי על פי הערכים שאני מאמין בהם ואני גם מאמין בציונות. אני לא מאמין שהיהודי העשיר שפגשתי באוסטרליה היה מרגיש כל כך בנוח אם לא הייתה מדינת ישראל, ויש לי גאווה עצמית מסוימת. ובעצם ישראל זו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות במידה רבה. כולל אפילו האפשרות ללכת לארה"ב ולעשות כסף". 

     

    קראו פרק מספרו של יועז הנדל

     

     


    פרסום ראשון: 16.12.15 , 12:42
    yed660100