"היו מכות וקללות, אבל לא עינויים. גם המצרים ידעו שאני לא סוכן של אף אחד"
אז איך נראו 15 השנים שעודה טראבין ריצה בכלא המצרי, אחרי שהורשע בריגול למען ישראל? הרבה פיצות ("כי זה הכי זול"(, ספרות ישראלית ("נאלצתי לקרוא גם את הספרים הלא מעניינים של רם אורן"( ומחשבות על היום שאחרי ("הכי דחוף לי להתחתן עם כלה יפה, חכמה, שקטה וצייתנית"( עכשיו, בלי סורגים סביבו, הוא מגיב לטענות שהיה סוחר סמים, מספר על הביקור ששבר אותו, ומגלה איזו הצעה מפתיעה קיבל מהמצרים רגע אחרי שנחת בנתב"ג
יום חמישי לפני שבועיים, שעת צהריים. הסוהר הראשי של אגף הבידוד בכלא לימן־טורה בקהיר נכנס לתאו של האסיר הישראלי עודה טראבין ומורה בהבעת פנים קפואה: "תארגן את החפצים שלך ותתכונן ליציאה". "לא היה לי מושג מה הם זוממים", מספר טראבין על השבוע האחרון של מאסרו במצרים. "החלטתי להשאיר מאחוריי הכל — ספרים, בגדים ואת מכשירי החשמל שרכשו עבורי: מקרר, מאוורר וטלוויזיה. אחרי שהתרחצתי, הודעתי שאני מוכן".
ואז כיסו את עיניו, הידקו אזיקים על ידיו ורגליו והכניסו אותו לרכב הכחול של שירות בתי הסוהר. "המאבטח הצמוד ניסה לעבוד עליי, כשלחש ברגע מסוים — תתכופף ותשמור על הראש כי אנחנו נכנסים למנהרה. אבל ידעתי שהוא מבלף אותי, שאנחנו נוסעים בכביש מהיר והוא לא מעוניין שאדע לאן.
ואז הכניסו אותי לחדר מרווח, הסירו את כיסוי העיניים והרגשתי כמו נסיך בגן עדן. ראיתי מיטה נקייה, טלוויזיה צבעונית, מקרר ושירותים צמודים. אסור לשכוח ששירותים צמודים לא היו לי במשך 15 שנים, ופתאום נופל עליי התענוג הזה.
"כשהעפתי מבט לתקרה גיליתי מצלמה. הבנתי מיד שהם מתכננים לעקוב אחריי. כעבור דקה הגיע המנהל הראשי של שירות בתי הסוהר ואמר שהם רוצים שאני אנוח, אוכל טוב, אראה טלוויזיה ואכייף. שאלתי אותו מיד, 'למה אני כאן? מה הולך להיות?' והמנהל הודיע, 'מותר לך לדבר איתי רק על מה שמתחשק לך לאכול ולשתות. כשתרצה משהו, תדפוק על הדלת ונביא לך".
ביום ההוא מלאו 15 שנים למאסרו של טראבין, שמשפטו התנהל בדלתיים סגורות, שלא בפניו, כששהה בכלל בישראל. הוא נאשם ב"חשיפת מידע מודיעיני וגילוי סודות צבאיים". בכרטיס האסיר שלו נרשם מספרו האישי ותאריך תום ריצוי תקופת העונש — השלושה בדצמבר 2015. "מצד אחד הייתי אופטימי, שאני בדרך הביתה. מצד שני, אחרי כל מה שעברתי בבתי הכלא של מצרים, כבר לא הייתי בטוח שלא מכינים אותי למעבר לעוד בית סוהר". טראבין שוטט בין ערוצי הטלוויזיה עד שהגיע לערוץ 2 הישראלי. "ואז היה לי מפח נפש גדול. הייתי בטוח שיודיעו בכל מהדורות החדשות שאני עומד להשתחרר, אבל זה לא קרה. אף מילה. הרגשתי שאני משתגע וחטפתי דיכאון".
מצב רוחו הקודר נשקף גם לאלה שצפו בו במצלמה. "המנהל נכנס אליי בדאגה, הכין קפה, הביא סיגריות ושאל: למה אתה שפוף כל כך? מה מטריד אותך, יא עודה? הבנתי שהוא פוחד שאזיק לעצמי. אמרתי לו: רק תגיד לי, אני חוזר הביתה? וההוא נשאר בשלו: אסור לי לדבר איתך על שום דבר, פרט לענייני אוכל ושתייה".
יום רביעי לפני שבוע, שעת לילה מאוחרת. המנהל ניגש לעודה, מביא לו מכנסיים נקיים וחולצה מגוהצת ומבקש ממנו לגלח את זקנו. "אז אני הולך?" שואל האסיר בתקווה מהולה בייאוש. "תנסה לישון שעתיים, תקום רענן, תאכל ותתפלל, כי מוקדם בבוקר יבואו לקחת אותך הביתה", הוא מגלה לו, בסופו של דבר.
"הידיים שלי רעדו מרוב התרגשות", משחזר טראבין. "המנהל התנדב לגלח אותי כדי שלא אחתוך את עצמי ואפצע. שנינו לא עצמנו עין בלילה ההוא, לא אכלנו ולא שתינו, אבל הקפדנו להתפלל. הוא אמר לי שהילדים שלו בבית מתגעגעים אליו, אבל הוא הוא נשאר איתי עד שיגיעו לקחת אותי".
בשש בבוקר התייצבה חוליית מאבטחים. "התחננתי שלא ישימו לי אזיקים. אמרתי להם שאם הם מתעקשים הם יכולים לכסות לי את העיניים, אבל שאני לא מוכן לצאת משם כשאני אזוק". לפני שהכניסו אותו לרכב הקפידו להחתים אותו על מסמך רשמי, שבו הוא מצהיר שמצב בריאותו טוב, שלא היכו או עינו אותו, שלא התעללו בו בכלא ושאין לו תלונות. הוא חתם, ללא היסוס.
כששיירת הרכבים הגיעה ליעדה, כעבור 40 דקות, טראבין זיהה רעש של מטוסים. "מפקד חוליית האבטחה הסביר לי שהם עולים איתי למטוס, יושבים מלפניי ומאחוריי ושכולנו נתנהג כמו חברים טובים שחוזרים מטיול. הוא הבהיר לי שחשוב מאוד שלא יהיו בעיות ושלא נעורר תשומת לב אצל הנוסעים האחרים.
"בנמל התעופה הבינלאומי של קהיר שמרו עבורנו את השורות האחרונות במטוס של חברת 'אייר סיני' המצרית. הסתכלתי על הנוסעים, ועדיין ניצנץ אצלי החשד שעושים לי תרגיל. ופתאום הפתעה נעימה — הקונסול משגרירות ישראל בקהיר, יהודה גולן, התקרב למושב שלי. זיהיתי אותו מיד מביקוריו אצלי בכלא. הוא אמר לי בעברית, 'אתה רואה עודה? הבטחתי לך שהיום הגדול יגיע'. ובעוד אני משפשף את העיניים, הגיע גם שגריר ישראל במצרים, חיים קורן וחייך אליי, 'סוף־סוף אתה חוזר הביתה'. רק אז נרגעתי סוף־סוף".
לטראבין, שנכנס לכלא המצרי בגיל 19 ויצא ממנו בגיל 34, זאת היתה הפעם הראשונה על מטוס. "לא לשכוח שאני בדואי, והרגליים של הבדואים רגילות לאדמה. פתאום מכניסים אותי לכלי שעף לגובה, ועוד מטוס מצרי. התחלתי לרעוד מפחד. קצת מצחיק לספר איך אחרי כל מה שעבר עליי ב־15 שנים בבתי סוהר, אני מתחיל לרעוד מפחד ולהזיע דווקא בדרך הביתה. נשבע לך, בחיים אני לא מתכוון לטוס יותר".
חוליית המאבטחים נפרדה מטראבין כעבור שעה, דקות ספורות לפני שהמטוס נחת בנמל התעופה בן־גוריון. באולם מקבלי הפנים המתינו השליח המיוחד של ראש הממשלה, עו"ד יצחק מולכו, פרקליטו הישראלי, עו"ד יצחק מלצר, שליווה את הפרשה בהתנדבות, והקונסול המצרי. "הוא בא ואמר לי, 'תבוא לבקר אותנו, אין בעיה'. מיד הודעתי לו שאין מצב, שהוא יכול לשכוח מזה. אפילו אם נשיא מדינת ישראל ייסע לביקור בקהיר ויזמין אותי, לא אצטרף. אני לא מתכוון לשכוח את מה שעבר עליי".
טראבין נלקח לבדיקת רופא ומשם היישר ללשכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו. "מה אני בסך הכל? בדואי פלאח, ופתאום נופל כזה כבוד כשמכניסים אותי לחדר, וראש הממשלה מגיע אליי עם חיוך ענק. הוא אמר לי, 'לא שכחנו ולא הזנחנו אותך', ואני רעדתי שוב, הפעם מהתרגשות. הודעתי לנתניהו שהכי טוב להיות אזרח ישראלי ושידעתי שהם שומרים עליי כל הזמן".
לקרוע את הדרכון
פרשת מאסרו של טראבין נפתחת בביקור שערך בקיץ 1999 עם אמו, חארבה, בבית אחותו הנשואה לאזרח מצרי, גם הוא בדואי, באל־עריש. "אמא שלי התגעגעה לאחותי, ואני הצטרפתי אליה. בדרך חזרה, כשעברנו במחסום המצרי, הקצין העיף מבט בדרכון שלי, עיכב אותנו למשך שעתיים והודיע, 'אתה לא רצוי אצלנו. אני מזהיר אותך, שלא תעז לחזור למצרים'".
בשובם הביתה, למתחם טראבין בנגב, סיפר עודה לאביו על התקרית. "אבא שלי חטף עצבים, לקח ממני את הדרכון וקרע אותו לגזרים. הוא אמר לי: 'שמעת מה שאמרו לך? שלא תעז לעבור יותר למצרים. גם אני מזהיר אותך'". על האב סלימאן, כיום בן 71, נכתבו לאורך השנים מאות מאמרים בתקשורת המצרית והערבית. הוא תואר כסוכן ומשת"פ ישראלי שגויס בעקבות מלחמת ששת הימים, נשלח לאסוף מידע על תנועות הצבא המצרי ולסמן "דמויות עוינות" בסיני. ב־1990, כשהרגיש שהקרקע המדברית מתחילה לבעור מתחת לרגליו, שלח איתות מצוקה למפעיליו בתל־אביב. באישון ליל הוברחו בני משפחת טראבין לישראל — סלימאן, חארבה ועודה בן התשע. "על מה שאבא עשה או לא עשה", מודיע עיד טראבין, הבן האמצעי, "אנחנו לא מתכוונים לדבר". עיתוני מצרים חזרו השבוע להתעקש שהאב גויס, ריגל ונמלט.
מיד אחרי שקיבלו מקלט בנגב, אירעו שתי התפתחויות — ראש השבט הגדול של טראבין בסיני הודיע שהם מתנערים מאביו של עודה. במקביל, בית דין צבאי בקהיר גזר עליו, בהיעדרו, מאסר עולם ו־25 שנות עבודות פרך. "לבן שלי עודה היו בגיל 18כל מיני שטויות בראש", מספר סלימאן. "אילו ידעתי שהוא מסתנן למצרים הייתי מטפל בו כמו שאני יודע. היה ברור לי שהשלטונות שם מחפשים נקמה, ואם יתפסו את עודה זה ייגמר רע מאוד".
אבל עודה התעקש להסתנן למצרים פעם נוספת, בינואר 2000. "כמו לכל נער צעיר, היו לי הרבה פרפרים בראש", הוא נזכר. "אבל לא הייתי סוחר בסמים או מבריח נשק כמו שמנסים לטעון נגדי".
אחרי שאביו קרע את הדרכון, הוא הופיע בבית אחותו בלי מסמכי זיהוי ונלכד. יש מי שמעריך כי הוא שימש בלדר להעברת כספים. "זה סיפור מסובך", הוא מנסה להסביר. "בן דודי, עיד סלימאן, היה מגיע אלינו לישראל. באחת הפעמים תפסו אותו במחסום המצרי והוא נזרק לחקירות. כששאלו אותו מי איש הקשר שלו בישראל, הוא מסר את שמי בחקירה. במאמציו לשחרר את בנו, אבא של עיד טען שניסיתי לגייס גם אותו. כבר באותו הלילה דפקו על דלת הבית באל־עריש. קציני המודיעין המצרי לקחו אותי לחקירות במתקן צבאי".
עברת עינויים?
"הייתי רוצה להתפוצץ עכשיו על מצרים בגלל כל מה שעבר עליי, אבל אני לא יכול. בגדול - החטיפו מכות, קללות וסטירות. לא היו עינויים".
כשהעבירו אותו לתחנת המאסר הראשונה, בכלא בפורט סעיד, נחתה על טראבין מכה מפתיעה וקשה במיוחד — התברר כי שבעה חודשים קודם לכן התכנס בית דין צבאי וגזר עליו, בעקבות ההלשנה, 15 שנות מאסר. "הם דאגו להכין לעצמם מראש את העונש, למקרה שיתפסו אותי במצרים".
לפי הפרסומים בקהיר, הגיס שלך הלשין עליך שאתה מרגל בן מרגל, שהסתננת לאל־עריש ואפילו שיחדת אותו בדולרים מזויפים.
"תקשיבי טוב לנתניהו. הוא נתן את מילת הכבוד שלו לנשיא א־סיסי, שאני לא מרגל ולא סוכן. תגידי לי, איזה ארגון מודיעין מגייס נער בן 18? איזה מרגל מתיישב בבית של אחותו ליום־יומיים ולא מוציא את האף החוצה? ככה אוספים מידע? קרוב המשפחה שלי, שבא בעצמו לישראל וישב אצלנו במתחם, הפיל אותי. אולי תפסו אותו, הוא נבהל ותפר לי סיפור כדי לנקות את עצמו".
הגיס שהסגיר את עודה היה גם זה שטילפן לסלימאן והודיע על המאסר והעונש הכבד. במקביל, בן דודו עיד, שלח מכתב מכלא אבו־זעבל לעודה, אז בכלא בפורט סעיד: "שנינו חטפנו היום מאסר של 15 שנים באשמת ריגול".
"עודה נעלם בסוף 2000 והאבא התלונן במשטרת רהט", משחזר עו"ד מלצר. "אלא שהמשטרה לא פעלה, והאב המתין יותר משנה בתקווה שהעניינים יסתדרו. ואז הוא פנה לעורך דין מחמוד א־סאנע, שעידכן את משרד החוץ בירושלים, שפנה לשלטונות קהיר והעניינים התגלגלו לאט. מנגנוני הביטחון שלחו הודעה לשגרירות ישראל, שעודה שפוט ל־15 שנות מאסר בעניין ביטחוני חמור. רק כשישראל התחילה לגלות עניין, הוא הועבר לכלא טורה בקהיר".
בדיוק שנה אחרי שהאסיר הישראלי עזאם עזאם שוחרר מהכלא המצרי, ירש טראבין את "התא הישראלי" בכלא לימן־טורה בקהיר. "רק אז הצליח הקונסול הישראלי, אייל סיסו, לקבל אישור לבקר אותי בכלא", הוא מספר. "הוא בחור זהב. הביא לי כסף לקנטינה, ספרים ועיתונים, ומאז זכיתי לביקורים בכל שבועיים־שלושה".
טלוויזיה עם ערוץ אחד
בתוך זמן קצר הוא אימץ לעצמו שגרת יום. "הייתי קם בשמונה, מתפלל, מבקש שיוציאו אותי להתרחץ, קורא כל מה שנאסף אצלי בתא, עיתונים וספרים, אוכל ארוחת בוקר ומחכה לסיבוב בחצר הכלא. המנהל התעקש שאצא לבד לשלוש שעות של שוטטות בחצר, כי הוא חשש שהאסירים ינסו להתנכל לי. מרגע ששגרירות ישראל לקחה עליי חסות והקונסול בא לבקר, היחס השתנה בבת אחת. קיבלתי טלוויזיה (צוחק), אבל זה היה עונש בפני עצמו, כי פתחו לי לצפייה רק את הערוץ המצרי המשעמם.
"לאורך השנים קראו לי ה־גאסוס (מרגל) הישראלי, וכל מי ששמע שחטפתי 15 שנה היה בטוח שאני מסוכן. כל קצין בכיר או אח"מ שהיה מגיע לביקור, היה מבקש שייקחו אותו אל ה'גאסוס', ומעיף בי מבט חודר. גם כשהתעקשתי לשלוח מכתבים לשר הפנים ולראש השב"ס המצרי, והתעקשתי שאני לא מרגל, התעלמו. עם השנים, כשהתיידדתי עם אסירים וסוהרים וסיפרתי את הסיפור שלי, החליפו לי את הכינוי. התחילו לקרוא לי 'בטל תל־אביב', הגיבור של תל־אביב, וזו נחשבת אצלם מחמאה גדולה".
לאורך 15 שנות הכלא היו גם רגעי פחד ושבירה. "היו לילות שנכנסתי ללחץ ולא הצלחתי לנשום. ישנתי רע מאוד על שמיכות צמר כי לא הייתה לי מיטה, והייתי מתעורר עם הסיוט שדלת התא נפתחת, מכסים לי את הראש, חונקים אותי למוות ומעלימים את הגופה. הפחד הזה החריף כשהתפרצו ההפגנות שהובילו לסילוקו של מובארק לפני ארבע שנים. מאות אסירים נהרגו בבתי הכלא, הופיעו אצלנו גדודי חיילים וקצינים. באותם הימים הפיצו נגדי שמועה שהצלחתי לברוח מבית הסוהר, שאני בדרך לסיני, שהבדואים הבריחו אותי. אז גם ביטלו את אישורי הביקור לקונסול הישראלי, וחייתי בבידוד ובפחד".
את רגע השבירה הוא זוכר ביום שבו זכה, לפני שמונה שנים, לביקור נדיר: חארבה, אמו של עודה, ואחיו האמצעי, עיד, הגיעו ללשכת מנהל הכלא ביחד עם הקונסול. "פתאום הרחתי את הריח של הבית, והחמימות של משפחה. חשבתי הרבה על מה שהיה בביקור, על מה שאני מפסיד בחוץ, כאדם חופשי, לא מצאתי קצה תקווה ונשברתי. ניכנסתי לייאוש גדול".
עשר שנים נמשך המאמץ לתפור עסקה שתביא לשחרורו של טראבין. גורם מצרי בכיר שהיה מעורב בפרשה טוען בשיחה עם "ידיעות אחרונות" שישראל עשתה אינספור טעויות בדרך. "ברגע שמגיע אלינו שליח רשמי מישראל ומציע לשחרר את עשרות האסירים המצרים שמוחזקים בישראל בתמורה לטראבין, קופצים אצלנו סימני שאלה", הוא מגלה. "מי האסיר החשוב הזה? למה ישראל כל כך מתעקשת? אל תשכחי שהלשינו עליו. הייתה עליו תווית שחורה בגלל המעשים של אבא שלו, שלגביו אין ויכוח שעבד עבור המודיעין הישראלי בסיני. מבחינתנו, עודה לא היה תמים. הוא קיבל אזהרה מפורשת וציפצף עליה. אולי ניסה לגייס סוכנים? להבריח סמים? עבורנו זאת הייתה הזדמנות לסגור חשבון ארוך".
גורם ישראלי בכיר מאשר את הדברים. "לאורך השנים הצענו את כל האסירים המצרים תמורת עודה", הוא חושף. "השיא היה לפני ארבע שנים, בעסקת שחרורו של אילן גרפל, האמריקאי־ישראלי שנעצר בקהיר והוטחו נגדו האשמות כבדות. הצענו אז לכלול את עודה תמורת עשרות אסירים, והמצרים סירבו ואמרו שלא ייתנו אסיר ביטחוני תמורת כמה עברייני סמים".
לפני חמש שנים, מיד אחרי שהחל את כהונתו כשגריר ישראל במצרים, התעקש יצחק לבנון לבקר אצל טראבין. "שלטונות מצרים לא הבינו מה פתאום השגריר רוצה להגיע, ועיכבו את האישור", מספר לבנון. "לחצתי, קיבלתי את האישור ובאתי לכלא יחד עם הקונסול הישראלי יעקב דביר. הכניסו בחור צעיר שהיה מטופח ולבוש היטב. כנראה רצו להרשים אותי שעודה זוכה ליחס טוב. באולם שבו ניפגשנו היה 'מתורגמן' שצותת לשיחה, ואני ידעתי שעליי להיזהר בכל מילה שהחלפנו בינינו בעברית, שלא אזיק לו. התרשמתי שהוא בעל אופי חזק, פיקח מאוד, אבל הרגשתי שהוא מתייסר וזועק לעזרה. הסברתי מה אנחנו עושים למענו, שאלתי מה הוא צריך והתחייבתי שהביקורים אצלו יימשכו.
"כעבור כמה שבועות התקיימה הפגישה האחרונה בין נתניהו לנשיא מובארק בשארם א־שייח'. נתניהו העלה את עניין טראבין, והדגיש כי הוא לא מרגל. החלטתי להתערב בשיחה, ופניתי בערבית לשר החוץ המצרי אבו אלגייט ולראש המודיעין עומר סולימאן. 'תשמע, יצחק', אמר לי ראש המודיעין, 'אצלנו תשעה חודשים נחשבים לשנת מאסר'. חישבתי מהר בראש ואמרתי שהוא מסיים בקרוב את ריצוי העונש, אז שישחררו אותו כבר.
"בתוך הפמליה של מובארק התפתח ויכוח בעד ונגד השחרור, ושר החוץ שמר על הנשיא שלו, שלא יתפתה לקצר את המאסר. ואז הפתיע מובארק ואמר: 'למען השגריר, נעשה מחווה ונשחרר את עודה בסוף 2011'. אני ראיתי בזה התחייבות, ומובארק שוב הנחית הפתעה בחצי צחוק: 'אתה יודע, אנחנו תמיד צריכים שיהיה לנו נציג ישראלי בבית הסוהר'. שמעתי, והמעיים התהפכו לי. אבל ראיתי בכך התחייבות ודיווחתי לנתניהו. בסופו של דבר ב־2011 פרצו המהומות, ומובארק וכל הפמליה ששמעה את ההבטחה לשחרר את עודה סולקו מהשלטון".
אתה יודע למה הכניסו את עודה מלכתחילה לבית הסוהר?
"למרות שפנינו רשמית וביקשנו, כמקובל, את כתב האישום וגזר הדין, לא ראינו ולא קיבלנו אותו. שר הפנים התעלם מפניותיי. היו שמועות שעודה משלם על מעשי אביו, שמועות על סמים, על הסתננות לא חוקית למצרים. אבל בפועל לא היה לנו שום מסמך שפירט למה הוא חטף 15 שנים בכלא".
בניגוד למקרה עזאם עזאם, שקיבל 2,000 שקלים בחודש, מדינת ישראל סירבה להשתתף בכיסוי תשלומי הקנטינה של טראבין שנאלץ להתקיים מכמה מאות שקלים, ששלח לו עורך דינו בשם המשפחה ומתרומות שאסף. "אתה יכול לשרוד בכלא רק אם יש לך כסף", מבהיר טראבין. "אי־אפשר לגעת באוכל שהם מחלקים. ניראה כמו גומי וטעם של גומי. אם אתה זורק את הבשר לחתולים, החתולים יברחו. חייתי רק על הקניות בקנטינה, או ממה שהביאו לי בביקורים. מותר להביא הכל: ספרים ועיתונים, מזון מבושל ושימורים, בגדים ושמיכות. בכלא המצרי יש פינוק שלא מקובל בבתי סוהר בעולם — האסיר יכול להזמין טייק אווי ממסעדה. מי שיכול לשלם עבור ההזמנה, שורד. הזמנתי לעצמי משלוחים לעיתים קרובות. בעיקר פיצה, כי זה זול".
מזכרת מהכלא
הוא בלע ספרים בעברית וערבית. אהב את "יסמין" של אלי עמיר, את הספרים של מישקה בן־דוד, ויש לו ביקורת על סופר רבי המכר רם אורן ש"נאלצתי לקרוא את הספרים הלא מעניינים שלו, כי לא היה משהו אחר לעשות".
אחד משכניו היה עימאד איסמעיל, פועל הטקסטיל המצרי שנידון ל־25 שנות מאסר באשמת ריגול לישראל אחרי שנעצר יחד עם עזאם עזאם. "הוא הבין את הסיפור שלי והתיידדנו. אני מרחם עליו. רע מאוד להיות מצרי בכלא שם. לי היה מזל גדול שהכירו בי כישראלי".
מה היה קשה יותר בכלא המצרי, להיות מרגל או ישראלי?
"רע מאוד להסתובב עם תווית של גאסוס. זה רע מבחינת היחס של שלטונות הכלא, וזה מסוכן בגלל האסירים שעלולים להתנפל עליך. אבל מהרגע שבו ישראל איתרה אותי והכירה בי כאזרח, היחס כלפיי השתנה לטובה. הסוהרים נזהרו ושמרו עליי. אני מאמין שגם שלטונות מצרים יודעים שאני לא סוכן של אף אחד".
על אצבע יד ימין הוא עונד שתי טבעות נחושת, מזכרת מהכלא. "אני מודיע לכל הסקרנים: הכי דחוף לי להתחתן. זה מה שהיה חסר לי בכלא וזה מה שאני רוצה עכשיו".
מה אתה מחפש בכלה? שתהיה יפה? חכמה? שקטה? צייתנית?
"אם אפשר, שיהיו לה כל התכונות האלה. אני אופטימי, לא נראה שתהיה לי בעיה".
