היא אמנם מתגוררת הרחק מכאן, בניו־יורק, אבל דומה שליבה של השחקנית דניאלה קרטס נמצא איתנו בשעות הקשות. "כל פיגוע מדאיג אותי", היא מספרת. "מיד אני מתקשרת להורים לברר שהכל בסדר איתם ורק אז נרגעת. אני יכולה לבקש מהם לא לצאת מהבית כשהם לא חייבים, אבל אני לא רוצה שהם יפסיקו לחיות את חייהם. אני רק יכולה לקוות שהכל יירגע בארץ. לצערי, זאת המציאות בישראל. לאמא שלי קשה במיוחד עם מה שקורה בירושלים, גם עם ההתחרדות שלה, כי זאת העיר שהיא הגיעה אליה כשעלתה לארץ מבלגיה. היא גידלה אותנו בעיר שפויה ורגועה בהרבה משהיא היום".
אבל הגעגועים לארץ לא יעצרו את קרטס, 26, אנרג'ייזר חסרת מנוח. מגיל 18 היא נמצאת הרבה בחו"ל. קודם בלימודי משחק אצל ז'אק לקוק בפריז, ועכשיו בניו־יורק, בסטודיו למשחק של וויליאם אספר, שבו איש לא סופר את הרקורד שלה כנועה מהסדרה "אדומות", שהפכה אותה בנעוריה לכוכבת ילדים, וגם לא כשחקנית הישראלית שזכתה להופיע לצד בראד פיט. "אני עוד תלמידה אלמונית, שרוצה להיות שחקנית רצינית, לא יותר", היא אומרת, מדגישה כל מילה, תוך כדי גלגול עוד סיגריה.
בין שיעורי המשחק בתפוצות, קרטס גם משחקת מדי פעם בארץ. קודם לוהקה לסרט "מבצע חמניה", של אברהם קושניר, לצד יהורם גאון וצופית גרנט, שעלה כאן לפני יותר משנה, ועכשיו אפשר לצפות בה ב"הצורף", סדרת המתח והמסתורין של דרור סבו ("נבלות") בימי חמישי, 22:15, ב־HOT3 ׁׁוחינם ב־HOT VOD. הסדרה היא סיפורו של פסיכיאטר, מומחה להפרעות שינה (אדיר מילר), שנרדם במיטתו ומתעורר כמה שעות אחר כך בבר תל־אביבי בלי שמץ מושג איך הגיע לשם. כדי לפענח מה עבר עליו הוא עולה לשכונת ילדותו בירושלים כדי להיבדק אצל הרופא שטיפל בו אז, והופך לחשוד ברצח. מלבד מילר משתפפים בסדרה בין השאר גם יהורם גאון, ליאור אשכנזי, נועה ברקאי, משה אשכנזי, מיכה לבינסון ויהושע סובול.
"שיחקתי בסדרה בעיקר לצד ליאור אשכנזי ומשה אשכנזי", מספרת קרטס. "עם ליאור כבר שיחקתי פעם, בסדרה 'האמת העירומה', ושמחתי לחזור לשחק איתו. משה בחור עם לב ענק ופרטנר מעולה. דרור סבו נתן לי מענה מדהים למה שהייתי צריכה בעבודה על הדמות - המון הומור ושקט. באודישן, אחרי שסיימנו לשחק קטע קצרצר, הוא אמר לי, 'יש לך מבט של דיבוק'. זאת המחמאה הכי יפה שיכולתי לקבל".
גם עם יהורם גאון הייתה לך היכרות קודמת.
"יהורם הוא טיפוס־טיפוס. הוא לא רק נורא מצחיק, הוא גם מין דוד טוב, שמספר לך סיפורים על הארץ שפעם הייתה ועל ירושלים. הוא קצת מזכיר לי את אבא שלי".
הכי רוקנ'רול
קרטס נולדה בירושלים, כבת זקונים להורים אמידים. אביה הוא האדריכל גבריאל קרטס, שבין עבודותיו פיתוח ושימור השכונות ימין משה ומשכנות שאננים בירושלים, והאקוודוקט בקיסריה. אמה, דורותי, נצר למשפחת יהלומנים ניצולי שואה, הייתה בעבר בעלת הגלריה הירושלמית "אריאל".
האהבה הראשונה שלה הייתה בכלל מחול, לא משחק. "מגיל שלוש כבר השתתפתי בחוגי ריקוד והייתי שחיינית לא רעה", היא מספרת. "בבית הספר היסודי היו לנו שיעורי דרמה וממש פחדתי מהם. עד שבגיל 12 ראיתי עם אמא שלי בפריז הצגה על זמרת האופרה הגדולה מריה קאלאס. לא האיפור הדרמטי שלה ולא ההפקה הנוצצת הם שהשפיעו עליי. מה שבאמת השפיע הייתה התגובה הנפלאה של הקהל לדמותה. חשבתי שגם אני רוצה להיות מסוגלת לעשות את זה".
המעבר המשפחתי לתל־אביב, בגיל 15, חולל את התפנית האמיתית. "הלכתי עם אמא שלי לבקר את אחי בדירה שלו ליד הבימה. כשפנינו לעלות, בדיוק יצאה מאחת הדירות המלהקת אסתר קלינג. לאחר שיחת שכנים קצרה היא סיפרה לנו שהיא מלהקת סדרה חדשה לערוץ הילדים בשם 'אדומות' ושאלה אם אני רוצה להיבחן אליה. אחרי שבוע נכנסתי להיבחן לתפקיד וכמה ימים אחר כך הגיע טלפון שאמר שלא קיבלתי אותו, אבל קיבלתי את התפקיד הראשי, שחקנית כדורגל בת 15 שמגורשת מקבוצת הבנים ומחליטה להקים קבוצת כדורגל של בנות. אחרי שהסדרה יצאה והפכתי למעין כוכבת. הציעו לי כל מיני סדרות על אותו עיקרון, או להיות מנחה בערוץ הילדים, אבל הרגשתי שזה לא האופי שלי. נורא רציתי לשחק ברצינות ופחות להנחות".
אבל די כיף להיות כוכבת ילדים.
"לא תמיד. פעם הלכנו להתראיין לאיזו תוכנית אירוח. כשיצאנו משם עמדו בחניה עשרות ילדים וזרקו עלינו ופלות וממתקים. זה היה ממש הזוי. לא ידעתי אם להיעלב או לשמוח, אבל כששמעתי שקוראים לנו בשמות הדמויות שלנו, הבנתי שהכל נעשה בחיבה. תפסתי ופלה ונכנסתי לוואן. הרגשתי הכי רוקנ'רול שאפשר".
אחר כך הגיעו הסדרות "משמורת" של עירית לינור ("הרגשתי שעליתי מדרגה. פתאום שיחקתי לצד אורלי זילברשץ, מרים זוהר, הילה פלדמן, נתן דטנר, שרית וינו־אלעד") ו"מסכים", שעסקה במערכות יחסים המתקיימות בווידיאו צ'ט. קרטס שיחקה חיילת שמנהלת רומן הרסני, רווי סמים, עם סטודנט רוסי השוהה בניו־יורק, מה שהביא מלהקים להתנפל עליה בהצעות לתפקידים אפלים דומים. היא, מצידה, העדיפה לשחק ילדה תמימה ב"לאהוב את אנה".
על הצבא החליטה לוותר. "זה לא התאים לאופי שלי", היא אומרת בכנות בלתי מתפשרת אופיינית. "השירות היה הופך אותי למשהו שאני לא. זאת לא התחייבות שהייתה מחזיקה הרבה זמן, והצבא הבין את זה בלי לשלוח אותי לקב"ן. לא הייתי צריכה לשקר לאיש. אמרתי את האמת והם הבינו אותי, ויאללה, נקסט. במקום זה בחרתי לעבוד עם פליטים ועובדים זרים, שזו משימה חשובה ומרגשת מאוד בעיניי".
הפרק הכי פוטוגני בקריירה שלה הוא ללא ספק הסרט "מלחמת העולם Z", לצד בראד פיט, שגרף עד כה יותר מ־540 מיליון דולר וההמשכון שלו אמור לצאת ביוני 2017. קרטס גילמה בו קצינה ישראלית שהופכת לשומרת הראש של פיט במלחמתו בזומבים בארץ הקודש. הסרט צולם במלטה, בהפקה גדולה של 170 מיליון דולר, מה שאילץ אותה לשהות שם חמישה חודשים ארוכים ומסקרנים. "בהתחלה הייתי מאוד בלחץ לקראת הצילומים, בכל זאת מדובר בבראד פיט, אבל ככל שהזמן עבר זה נראה לי מאוד נורמלי", היא מספרת. "בראד פיט היה מאוד נחמד ומאוד בגובה העיניים. הוא הכי מקצוען שיש. לפני הצילומים לא הערצתי אותו, אבל אחריהם ועוד איך".
זאת הייתה הרפתקה חד־פעמית?
"לא בטוח. אני עדיין חתומה עם החברה שלו על חוזה לשלושה סרטים. הם רוצים לעשות מזה טרילוגיה. שמעתי שהסרט השני כבר מתקדם. הלוואי. אני מקווה שהסרט הוא לא גולת הכותרת של הקריירה שלי ושזו רק התחלה טובה. היה מדהים לעבוד איתו, אבל יש עוד המון שחקנים שאני רוצה וחולמת לעבוד איתם. העבודה עם בראד פיט עוררה בי השראה לשאוף להיות אמיצה ונקייה בעבודה שלי ולהבין את העוצמה שבמשחק. אני אמנם לא בקשר איתו עכשיו, אבל אני מדברת מדי פעם עם אנשים מההפקה. בכל זאת, בילינו לא מעט זמן ביחד".
הכי געגוע
הטעימות הקולנועיות בחו"ל גרמו לקרטס להמר על לימודי משחק בארה"ב. "הגיעו אליי המון אודישנים והצעות מאמריקה והבנתי איזה מגוון רחב של תיאטרון וקולנוע קיים שם", היא אומרת. "הסטודיו הקטן הזה שבו אני לומדת הוא הזדמנות מעולה לפתח את עצמי לצורות חדשות של משחק. אני עובדת על מבטאים שונים, יש לי שיעורי תנועה ששומרים עליי טרייה ושיעורים שבהם אני לומדת להילחם בחרבות ולשחק תוך כדי. יש ערך מוסף לעובדה שאנשים מכל העולם באים ללמוד שם, מה שמדגיש את המהות ההומנית של התיאטרון".
ומה עם הגעגועים למשפחה?
"אני מתגעגעת לארץ, להורים שלי, לחברים ולבן הזוג שלי יותם, כמובן. מצד שני, כבר המון שנים אני לא גרה בארץ באופן רציף, לכן אני חווה את הבית מנקודת מבט של תייר. זה יכול להיות כיף וזה יכול גם לכאוב, אבל אלו החיים. זה גם נטול מתחים משפחתיים. אם היינו כל הזמן יחד היינו משפחה אחרת, פחות רגועה. יש לי שני אחים גדולים, אחותי גרה באיביזה ואחי בסן־פרנסיסקו, כך שאנחנו קצת מפוזרים. ההורים שלי לא מופתעים שבחרתי לטייל הרבה ולגור במקום אחר, אבל דואגים להיפגש כמה שאפשר ופותחים קבוצה בווטסאפ כדי להישאר בעניינים".
את יותם מנדה־לוי, בן זוגה, פגשה עוד בתיכון, אבל האהבה הגיעה בשלב הרבה יותר מאוחר. "היו לנו חברים משותפים, אבל לא באמת הכרנו אחד את השני", היא מספרת. "אחרי סיום הלימודים נסעתי ללמוד בפריז והרביתי לבקר את ההורים בירושלים. באותה תקופה יותם התחיל את לימודיו בבצלאל והיינו נפגשים מדי פעם בעיר לשתות ערק. בקיץ לפני שנתיים התחלתי לעבוד על סרט על סבא שלי ושאלתי חברים מי יכול לעזור ולתרום לי מניסיונו. הם הציעו לי לדבר עם יותם והבנתי שהוא לא רק צלם מוכשר, אלא אמן מלא רעיונות. נהיינו חברים טובים מהר מאוד, ואני חושבת שבלילה שבו הוא הראה לי את הצילומים שלו הבנתי שאני גם מאוהבת בו".
אבל איך מסתדרים עם המרחק?
"נוצר מצב שבו יש לנו דיאלוג חברי ויצירתי, ואז גם אם אנחנו לא מתראים הרבה כרגע, יש שמירה על אינטימיות ושיתוף. באיזשהו אופן המרחק הזה הופך אותנו לקרובים יותר. אנחנו מדברים יותר על רעיונות וחוויות מאשר על פרקטיקה של חיי היומיום, וזה מעניין. הוא מודע למחויבות הגדולה שיש לי למשחק ויודע שזה לא חיים קלים. יותם מאוד מתעניין במה שאני עושה והפרויקטים שלו לאחרונה מתעסקים בעולם המשחק ובפרפורמנס. אנחנו חוקרים ביחד רעיונות, כל אחד מנקודת המבט שלו. הפרויקט העכשווי שאנחנו עובדים עליו התחיל אחרי ששלחתי ליותם הקלטה מאחד משיעורי המשחק שלי".
מה עם קריירה גם בארץ?
"אני לא נמצאת הרבה בארץ, אבל אם יש הצעה שמעניינת אותי אני מנסה לראות איך אפשר לשלב בינה לבין החיים בארה"ב. בשנתיים האחרונות גיליתי אהבה גדולה לתיאטרון. אני וחברים מבית הספר כותבים ומשחקים חומרים מקוריים שלנו לצד המסגרת הלימודית. יש משהו מאוד מספק בתיאטרון, שאין בהפקות מסך. אני רוצה לקום בבוקר ולעשות חזרות להצגה, ובערב לשחק. בהפקות טלוויזיה אין לי את זה. אני נוחתת לחודש צילומים ומחכה הרבה זמן עד שזה יוצא לאור. אני משתוקקת להרגיש את מחיאות הכפיים שמגיעות בסופה של עבודה ארוכה ומאומצת".
איפה נראה אותך בעוד עשר שנים?
"הייתי רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו, לעבוד עם אנשים מעניינים ולגלם תפקידים מאתגרים, עם בית ומשפחה מאחוריי, שיהיו מוכנים להרפתקאות שלי. כרגע יש לי שני פרויקטים בתכנון לשנה הבאה. אני עוד לא יכולה לדבר על שום דבר, אבל אני מאוד מתרגשת לקראתם. הכי חשוב זה לא להפסיק לחפש ולחקור. זו המהות של החיים". ¥
