מה נסגר?

אירועים

היסטריית מלחמת הכוכבים

 שובה של שובה של 'מלחמת הכוכבים' - רק 16 שנה אחרי ביזיון טרילוגיית הפריקוולים - עשה את מה שמלחמת הכוכבים עושה תמיד: הגיע משום מקום, עקף בחוסר התחשבות את כל יתר האירועים הדחופים על סדר היום העולמי ונעמד, שנה בטרם צאתו, בראש התור. "תסתכלו עליי", הוא אמר באמצעות טריילר קצרצר והעולם עשה את מה שנדמה שהוא מחויב חוזית לעשות בכל פעם מחדש: עצר את נשימתו.

הטריילרים הלכו ותכפו, ואז ניתך, כמקובל, מבול המרצ'נדייז שאיים להטביע כל בדל עניין בסרט עצמו. אין לנו מושג למה. אבל כל זמן שהכוח מתעורר, אנשים כנראה ימשיכו לעשות איתו את מה שנדמה שהאנושות עשתה איתו מאז ומעולם: הכינה כרטיסים מראש.

 צוקרברג מתעורר

הימים שעברו מאז הודיע מארק צוקרברג כי הוא מתכוון לתרום כמעט את כל כספו לצדקה, היו גן עדן למומחי מס וציניקנים, אבל זה לא מפתיע וגם ייעלם במהירות. מה שתישאר זו ההשפעה הגוברת של צוקרברג על החברה האמריקאית. מהענקת חופשת לידה לגברים ועד עמידה פומבית נגד גל האיסלאמופוביה בארה"ב. 2015 הייתה השנה שבה הפסיק מארק צוקרברג להתחבא מאחורי הלייקים.

העתיד כבר כאן

 ה־21 באוקטובר היה אחד הימים היפים ביותר בארה"ב השנה. כל הדאגות, האמיתיות והמומצאות, נשארו בצד וכולם התרכזו בציון פלא הדלוריאן שניסתה לחזות ב־1985 איך ייראה העולם ב־2015, וצדקה בלא מעט דברים. הדרך שבה אמריקה כולה, מהבית הלבן ומטה, חגגה אבן דרך תרבותית, הכילה בתוכה את כל הדברים הטובים שיש במדינה הכי משוגעת וגם הכי שפויה בעולם.

פריז בלהבות

להיסטוריה תמיד היה חוש אירוני מפותח, ולכן הספיק מישל וולבק לפרסם את 'כניעה' האיסלאמופובי רגע לפני שגם אתם שמעתם על שארלי האבדו בדרך הכי פחות מהנה, ושנה לפני המתקפה הדאעשית המשולבת באצטדיון הלאומי ובאולם הבטקלאן. הקדים את זמנו? בקושי. וולבק כתב על עלייה שקטה של האיסלאם לשלטון בצרפת, כשבפועל המציאות הפציצה את חזונו ולקחה בני ערובה בדרך להפוך את העיר הרומנטית בעולם לעיר שאליה ניסע בחליפת ספארי ורובה קצוץ קנה בטיול מאורגן לאזורי לוחמה.

שובה של אדל

הלו. זו אני. הזמרת הפופולרית בעולם. שתקתי שלוש שנים ועכשיו חזרתי עם '25'. ובכלל לא משנה מה אומרים עליו: כולם קונים אותו

סדרות

פארגו 2

'בלש אמיתי' ו'פארגו' החלו את העונה השנייה שלהן תחת אותה רמת ציפיות בלתי אפשרית, ושם הן גם נפרדו. סדרה אחת לא הצליחה לעמוד בלחץ, בעוד השנייה הביטה לו בעיניים וצחקה עליו. העונה השנייה של 'פארגו' היא מאסטרפיס חסר מתחרים, אולי העונה המושלמת ביותר של סדרת טלוויזיה בעשור האחרון ובוודאי הסדרה הטובה של 2015. נואה האולי עשה את האחים כהן יותר טוב מהאחים כהן ולא בטוח שיש לו עוד בשביל מה לקום עכשיו בבוקר.

משחקי הכס

שיתפגר ג׳ון סנואו. גם ככה מדובר בקו העלילה הכי חלש בסדרה הכי גדולה בעולם. בעונה שבה חליסי מגלה את מגבלות הכוח ונשלחת לשבי, השימדון מקבל בחזרה את הכוח, סרסיי מגלה את נפלאות השיימינג וג'יימי לניסטר מבין שלא תמיד מתגמל לעשות ילד עם אחותך - קאסל בלק יכולה לעלות באש של דרקונים ולהיות מוצפת בשתן של ענקים. אפילו דני קושמרו אומר שהחורף הבא יהיה משוגע.

משחקי הכס

UnREAL

שרה שפירו הייתה מפיקה ב'הרווק' האמריקאי עד שהקיאה קלישאות רומנטיות וקיבלה בחילות ממניפולציות שנאלצה לבצע בחיים של המתמודדים. כשיצאה מזה כתבה את UnREAL, סדרה שתיארה, פחות או יותר, את מה שעברה שם. זה היה מעולה ומגעיל. עם דמויות מעוררות בחילה והשראה. כל מה שחשבנו על מאחורי הקלעים של הריאליטי עם המון בועות סבון ונשים חזקות. הפתעת השנה בטלוויזיה.

נרקוס

כסף או עופרת? מי שראה השנה את 'נרקוס' יודע את התשובה הנכונה. ומי שלא ראה, ראוי להמון עופרת. כי הסיפור המדהים של פאבלו אסקובר, עבר טיפול הוליוודי מיומן אבל לא מדי, והלם בראש וצרב בנשמה. קולומביאני אחד עם שכל וביצים גילה שקוקאין זה העסק הכי משתלם בעולם, הוריד את המדינה שלו על הברכיים עד שנמאס לה והתחילה ביניהם מלחמת העולם ה־2 וחצי. מדהים.

סמוך על סול

כמו כל ספין אוף, גם 'סמוך על סול' נאלצה להתמודד עם צל מטריד של האם הרוחנית, 'שובר שורות'. אבל האבא של שתיהן, וינס גיליגן, הצליח לעשות את הבלתי ייאמן כמעט. הוא יצר סדרה עם עולם פנימי עצמאי שמתכתב בהצלחה עם מה שכולנו יודעים שיקרה בזכות הסדרה המקורית. סוג של קורס העשרה למכורים, שבמרכזו עומדת הדמות המעולה של סול גודמן, העו"ד הנכלולי של וולטר ווייט. וגם כאן, המסע של הגיבור הוא מסע של השחתה מוסרית בעולם קודר ודפוק מהיסוד, עד לסוף העגום. עונג.

הנותרים

סדרת המופת שמעטים מדי ראו, אולם מי שהתמיד זכה באחת הדרמות המורכבות והיפהפיות שנראו על המסך. גם בעונתה השנייה, המטורללת ועוצרת הנשימה, 'הנותרים' נגעה בשאלות פילוסופיות, נשאה תובנות נועזות ומקוריות ועשתה את כל זה תוך הפגנת עושר אמנותי יוצא דופן גם בסטנדרטים של HBO. לאחר שמעריציה פצחו במחאה קטנה ויצירתית, נודע כי היא תחודש לעונה שלישית ואחרונה. בסיומה, כך נדמה, כת מעריציה תוכל לנטוש הכל, ללבוש לבן ולעשן את עצמה למוות.

הנותרים

ויפ

ואפשר לחלק את העולם גם ככה: חובבי 'בית הקלפים' מול אוהדי 'ויפ'. בעוד המחנה הראשון נשלט על ידי אריות, המחנה השני הוא ביתם של זנבנבות לשועלים - לוזרים חסרי דרייב, שאין להם עניין במשחקי כוח אלא אם כן זה ממש־ממש מצחיק. ו'ויפ' היא ממש־ממש מצחיקה. נשיאות ארצות־הברית שנחתה על סלינה מאייר בסוף העונה השלישית לא שיפרה את הביצועים שלה - ושל הצוות הטרלללה שלצידה - בעונה הרביעית. להפך. החבורה נהייתה חובבנית, שלימזלית, קיצונית ומביכה אפילו יותר. מה שמבסס את מעמדה של הסדרה כממזרה הכי גדולה בסביבה ושל ג'וליה לואי דרייפוס כהוכחה שיש חיים אחרי 'סיינפלד', והם טובים מאוד, תודה.

קטסטרופה

אהבת אמת שמתחילה בדרך שלימדו אותנו ששום דבר טוב לא ייצא ממנה: סטוץ שיכור וחסר אחריות עם מישהו שהאוקיינוס האטלנטי מפריד ביניכם. שניים נגד העולם, שנונים, חרמנים, מהממים. בראיון ל־'7 לילות', אמרה הכוכבת־יוצרת שרון הורגן שאת הדיאלוגים היא הביאה ישר מחדר המיטות שלה עם בעלה. הזבובים המאושרים בעולם חיים שם.

מר רובוט

'מועדון קרב' לאנשים עם אסטמה ומקלדת.

מר רובוט

אלבומים

טיים אימפלה - Currents

לא צריך לעשות סקר בין כותבי '7 לילות' בשביל לגלות מהו אלבום השנה. קווין פארקר, אוסטרלי, רב־אמן של פסיכדליה, החליט לעשות הכל לבד ולעבור לפופ ואר־אנ־בי באווירה חללית. השירים מדהימים אחד־אחד, האריזה מהפנטת, ויש מי שכבר מכריז שנולד סוף־סוף מחליף ראוי לטום יורק. מאסטרפיס.

קנדריק לאמאר - To Pimp A Butterfly

אלבומו הקודם של קנדריק לאמאר זרק אותו לבריכה של הגדולים בזכות התנופה, החדות והרעננות. זה שבא אחריו כבר הבטיח לו מקום בהיסטוריה: יצירה שלמה של אמן שמתקיים בו השילוב הקטלני מכולם - רעב, חזון וכישרון. "אני הצבוע הכי גדול של 2015", הוא יורד על עצמו ב־ The Blacker The Berry המהפנט. אולי. הוא בטח האמן הכי גדול של השנה.

סופיאן סטיבנס - Carrie & Lowell

בסוף כולנו חוזרים הביתה, לאמא. גם סופיאן סטיבנס סגר איתה מעגל אחרי מותה, בדמות אלבום מפרק לבבות ועמוס במחשבות על הקשר בין הורים לילדיהם, בין המאמין לאלוהיו ובין אדם לדיכאונו. סטיבנס נודע במשך שנים בהפקות עמוסות מגלומניה וכישרון, אולם דווקא כשהתעטף במינימליזם נגע בשלמות. אמא שלו הייתה גאה.

טוביאס ג'סו ג'וניור - Goon

טוביאס ג'סו ג'וניור הקנדי כבר עבד בחברת מובינג ושקל לוותר על חלום המוזיקה. הקלטות דמו שלו הגיעו לאוזניים הנכונות ומפה לשם הוא מסיים את 2015 עם אלבום בכורה יפהפה של אינדי־פופ חולמני וכן עם שיתוף פעולה עם אדל באחד מלהיטי אלבומה החדש, When We Were Young. למובינג, כך נדמה הוא לא יחזור בעתיד הנראה לעין.

דה וויקנד - Beauty Behind The Madness

פריצת השנה במיינסטרים שייכת לאייבל טספיי - הוא The Weeknd - שעד לפני כשנה וקצת נודע כמפיק־יוצר בכיר בסצנת האינדי־אר־אנ'־בי והתפוצץ כמו טיל ב־2015. Beauty Behind The Madness עשה לדה וויקנד את מה ש'האביר האפל' עשה לבאטמן: כוכב פופ, אבל לא צעצוע. להיט, אבל בדרך שלו. ואם ימשיך כך, עוד נפסיק להתגעגע למייקל ג'קסון.

ביורק - Vulnicura

שיברון לב, תשאלו את בק, הוא מנוע ליצירה נהדרת. הפרידה של ביורק מבן זוגה הפכה לרקוויאם טרגי, אלבום מסע מטפורי, בנוף מוזיקלי שמחזיר אותה למולדת איסלנד: הצד האפל של הירח. בין אמביינט אלקטרוניקה לאוונגרד מודרני, ובסיוע שני שותפי הפקה מעולים (Arca ו־Haxan Cloak), ביורק מבצרת את מעמדה בתור האמנית הכי מיוחדת בעולם שאחרי קייט בוש.

דרייק - If You’re Reading This It’s Too Late

דרייק הוא הסטף קארי של ההיפ־פופ. שחור וגם לבן, ממזר וגם יהודי טוב, הקונצנזוס של ראש 1 ופיצ'פורק, כולם רוצים להיות גרופיז שלו, ודרכו לגעת בריהאנה - ואחר כך, גם נורא לבכות ביחד. יותר מדי חקיינים צצים לו מדי בוקר, לכן כדאי להתעכב על אלבומו האחרון, שדווקא חושף צד עמוק יותר, לא להיטי במוצהר. אבל אתם כבר ממילא בדרך ל'הוטליין בלינג', לא?

דאנג'לו - Black Messiah

 בהיעדרו של פרינס. קאמבק מלכותי של דאנג'לו, אחרי 15 שנה שבהן אכל הרבה סרטים ועוד יותר חומרים. אין: שירה מטופלת מדי, הביט־המקרקששש־הזה או "אפקטים מרגשים". יש: אלבום באדי אנד סול קלאסי, עשיר, סקסי, שירים מעולים בנגינה עילאית. תענוג ממוסס שיגרום גם לצעירים להיאנח, "וואו, פעם ידעו לעשות מוזיקה". זה רק קורה עכשיו.

ג'יימי xx - In Colour

נסו להיזכר בלילה ההוא, כשיצאתם מהמועדון, אבל המוזיקה עוד המשיכה להדהד שעה ארוכה אחר כך. ג'יימי סמית', המוח של ה־xx, במחווה לתור הזהב הקלאברי האבוד. אלבום דאנס להאזנה על הירידה מהאקסטה, כתפיים רפויות, קולות ממוסכים כמו מבעד לחלום, ביט סקסי נמוך, סימפולי אר־אנ־בי לא מזוהים, דז'ה־וו דיסקו. והכל מתכנס ל־Loud Places האלגנטי עם רומי מהרכב האם.

פאדר ג'ון מיסטי - Honeybear

יוצרים שנונים מסתכנים בציניות שמעקרת את הנשמה מהיצירות שלהם. ופה מדובר באמן שהוא מראש אלטר אגו (של ג'יי טילמן). פרוע, חרמן, ניהיליסט. בקליפ לאחד מהפנינים באלבום, The night J Tillman came to our apartment יוצא לבר, פוגש את עצמו, מתחיל איתו ולוקח אותו הביתה. אבל טילמן מזריק את הסרקזם המושחז שלו לתוך כתיבת שירים מופתית, מלאת נשמה שכל הרפרנסים התרבותיים והדחקות למביני דבר לא יסתירו את הלב הענקי שיש מאחוריה.

להיטים

טיים אימפלה - Let It Happen

לא משנה מה אחרים יספרו מסביב, זה ה־קטע של 2015. ג'ון לנון קם לתחייה בדמותו של המעריץ הרשמי, קווין פארקר המבריק. והוא שלח אותו למאדים, בפצצת ספייס־דיסקו פסיכדלית, שמונה דקות שהיינו רוצים שיימשכו לנצח, אלקטרוניקה עתידנית מנענעת ומחווה נוסטלגית קטנה לתקליט שרוט, שקופץ באמצע. מהמם.

פלורנס אנד דה מאשין - Ship to Wreck

היא שתתה יותר מדי, איבדה מגע, כמעט התרסקה וגם כתבה על זה שיר שהוכיח שוב שפלורנס וולש היא אחת המוזיקאיות הכי מדהימות בעולם. האחרון של וולש היה אלבום פרידה, עם כל האמוציות הנלוות וכמה מהשירים הכי מעולים שיצאו השנה. Ship to Wreck, הטוב שבהם, הוא כמו דמעה שמשוגרת מקנה של תת־מקלע.

מארק רונסון וברונו מארס - אפטאון פאנק

צפו בו יותר ממיליארד פעם ביוטיוב. הוא השיר מספר 1 באייטיונס. ומישל אובמה בחרה בו כשיר השנה שלה. התובנה הכי בולטת מצפייה בסרט המעולה 'איימי', היא שאיימי וויינהאוס לא הייתה מתפוצצת ככה אם לא הייתה פוגשת במארק רונסון. והנה, רונסון, כה מוכשר, כה חתיך, מצא סוף־סוף את הפרטנר המושלם להזנקת קריירת הסולו שלו. ביחד עם ברונו מארס הוא שיגר השנה שיר שאף בן אנוש לא היה יכול לעמוד בפניו.

אדל - Hello

שלום, מהצד השני. הצד של רואי החשבון, של החליפות, של כותבי להיטים כמו ראיין תדר ומקס מרטין. זה היה האלבום שבו אדל אטקינס, בריטית שמנמנה שחלמה להיות איימי וויינהאוס וחתמה בלייבל הנחשב XL, הפכה סופית לעסק בע"מ. השיר הזה, הסינגל הראשון, הוא אחד משני הקטעים היותר טובים באלבום חלש והוא שבר כל כך הרבה שיאים שקשורים במספרים וזכה לכל כך הרבה פרודיות שקצת קשה לדבר על האוקטבות שלה.

ריהאנה, פול מקרטני, קניה ווסט -  Four Five Seconds

דבר אחד בולט בסיכומי השנה שכבר פורסמו בעולם: אמני פופ הם סחורה לגיטימית אפילו בכלי תקשורת אינדיים לחלוטין. ג'סטין ביבר, קרלי ריי ג'פסן, טיילור סוויפט, מיילי סיירוס - כל אחד מהם "התבגר" השנה והוציא כמה שירים לא רעים בכלל. אבל לריהאנה היה בשרוול את האס: פול מקרטני. יחד עם קניה ווסט, השלושה הביאו שיר שהצליח להוציא את המיטב מכל אחד מהם. וזה המון.

דה וויקנד - Can't Feel My Face

עכברי אינדי ידעו מה יש ל־The Weeknd להציע. לקח קצת זמן עד שמאות מיליונים נחשפו לתערובת של גרוב, Fאנק, אר־אנ־בי ומיתרי קול שמהדהדים את זכרו של מלך הפופ האחד והיחיד. Can't Feel My Face הוא להיט מהסוג שמצליח לחצות קהלים, להיות בלתי מאוס וגם לבנות למוזיקאי שמאחוריו קריירה. ובמילה אחת: בום!

טיילור סוויפט וקנדריק לאמאר - Bad Blood

 Bad blood לא היה רק להיט: הוא היה אירוע מתגלגל. השיר נכלל באלבום '1989' שיצא ב־2014, אבל ב־2015 זכה לגרסה משודרגת עם קנדריק לאמאר ובעיקר לקליפ בדמות סרט אקשן מפוצץ כוכבים וכוכבות מהפמליה של סוויפט, מלנה דנהאם ועד ג'יג'י חדיד. ומכל הווג'ראס הזה יצא שהגרסה של ראיין אדמס לשיר הרבה יותר נוגעת ללב.

דרייק - Hotline Bling

כבר שש שנים שדרייק מחניף בשיתופי פעולה נוצצים, משקיע בקליפים מתוסרטים ומפזר להיטים - לא לוקח את אהבת הקהל כמובן מאליו. אבל אפילו ריהאנה בפאה בלונדינית לא רמזה על אהבת האמת שהיא 2015 וה'הוטליין בלינג'. הנרקיסיזם המהול בחרדה ובחוסר ביטחון, ליין הבס הכריזמטי שכולו מינמליזם פתייני - שום דבר לא נצץ ב־2015 כמו ההוטליין של דרייק.

סם סמית' - Writing's on the Wall

"מוזיקה לסבתות מזוינות", סיכם נואל גאלגר את היסטריית אדל. גם השונאים הכי גדולים של סם סמית', אלה שמסתכלים איך הפך מההוא ששיתף פעולה עם הרכב סופר מפורגן כמו דיסקלוז'ר למוזיקאי הגברי שהכי מזכיר את אדל, לא ידברו עליו כך. אלבום הבכורה של סמית' יצא בשנה שעברה, אבל רק השנה נקבע סופית מעמדו כמגה־סטאר: הוא זכה בגראמי, התפוצץ ברדיו והוציא, כמו אדל, את השיר הזה, שיר הנושא של ג'יימס בונד. איזה קול. איזה כישרון. חבל, שכמו אדל, גם הוא הכריז בינתיים על פרישה זמנית.

 אלי גולדינג - Love Me Like You Do

מתוך ויקיפדיה: "בזמן שחיפשו שירים לפסקול '50 גוונים של אפור', פנתה חברת רפבליק למספר גורמים. love me like you do נוצר כשמנהל בלייבל פנה למנהל של כותב הלהיטים מקס מרטין. איליה סלמנגד'ה כתב את הפזמון, אליו הצטרפו עלי פאיימי, מקס מרטין, סוון קוצ'ה, וטובה לו. במאית הסרט סאם טיילור ג'ונסון ביקשה מאלי גולדינג לשיר את השיר". ככה נוצרים שירי פופ. באופן תעשייתי וחסר ספונטניות. זה, לפחות, שיר פופ בן זונה.

תופעות

יותר מדי טלוויזיה

בשבוע שעבר, כשהוכרזו המועמדים לפרסי גלובוס הזהב, הרבה אנשים גירדו בפדחת ושאלו מה לעזאזל זה Outlander ('זרה' בישראל). סדרת הפנטזיה של ערוץ הנישה הקטנטן Starz מועמדת לפרס הדרמה, והעובדה שרוב הקהל שיראה את הטקס מעולם לא שמע עליה, היא רק המחשה לכך שעם 350 הפקות בשנה, הקצפת של הטלוויזיה האמריקאית הגיעה למה שעד לפני כמה שנים נחשב בלתי־אפשרי: יש יותר מדי ממנה והבטן מתחילה לכאוב.

הוליווד ממחזרת

זו הייתה השנה שבה הוליווד ויתרה סופית על כל הקונספט המוזר של ייצור תכנים מקוריים, והתרכזה בחידושים, מיחזורים, המשכונים וסדרות־בת. מי לא חזר לחיים השנה? 'החבובות' ו'גיבורים', רוקי בלבואה ו'פארק היורה', ותכף יבואו גם 'תיקים באפילה', 'טווין פיקס', 'בנות גילמור' ו'זולנדר'. הוליווד הפכה כל כך פחדנית ונשלטת בידי השורה התחתונה, שהיא מעדיפה למחזר משהו שבטוח הצליח לפני 25 שנה מאשר להמר על משהו שאולי יצליח השנה.

איימי שומר עולה לשלטון

אחד מ־350 פיגועי הירי שהתרחשו השנה בארה"ב, קרה באולם קולנוע במהלך הקרנת 'אסון מהלך', המגה־להיט של איימי שומר, הקומיקאית הכי חמה בעולם. למחרת התייצבה שומר בדמעות מול המצלמות ודרשה לעשות משהו כדי להפסיק את הטירוף הזה. זה היה הרגע שבו לקחה שומר את הצעד שנעל את השנה שבה הפכה לאייקון חברתי ולקומיקאית עם הקול הפמיניסטי הברור ביותר באמריקה, כזו שבכל פעם שמפיק הוליוודי מבקש ממנה להוריד כמה קילוגרמים, היא הולכת לקנות עוד דונאט.

נשים גדולות

הוליווד היא עדיין מקום גברי ושוביניסטי שמפלה נשים כמעט בכל תחום, ולמרות זאת זו הייתה השנה שבה נשים השתלטו על כל פינה בטלוויזיה האמריקאית. מ'סופרגירל' ל'ג'סיקה ג'ונס', מ־Blindspot ל'קוואנטיקו', מ'סקנדל' ל'האישה הטובה', מ'הומלנד' ל'מזכירת המדינה', מ'חוק וסדר: מדור מיוחד' ל'שיקגו PD' - את כל הסדרות הכי פופולריות בטלוויזיה האמריקאית מובילות נשים חזקות, קשוחות, אקטיביות ומכסחות ישבנים.

 שנת הטרנס

 2015 השלימה כמעט סופית את המהפכה החברתית המהירה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב: שוויון זכויות להומוסקסואלים. תחום שבו הוליווד תמיד הקדימה את אמריקה. הומואים עיטרו תוכניות טלוויזיה בימים שבהם פוליטיקאים לא הסכימו לתת להם לשרת בצבא. היום הומואים מוצהרים הם מפקדים קרביים והטלוויזיה כבר בדבר הבא: טרנסג'נדרים. 'טרנספרנט', לברן קוקס מ'כתום זה השחור החדש' וכמובן האלופה האולימפית קתלין ג'אנר, מבטיחים שזה רק עניין של זמן עד שטרנסג'נדר יהיה הרמטכ"ל.

 תעודת הצטיינות

סרטי וסדרות תעודה הם הדבר האמיתי. הדוקו, אולי כתגובת־נגד לדורות של ריאליטי, התברר גם השנה כבידור הטוב, המספק והאפקטיבי מכולם. 'איימי', 'הג'ינקס', 'קוביין' ו'הסיינטולוגיה וכלא האמונה', רשימה חלקית (ומהפינה לשיפוטכם: 'מגש הכסף'), הצליחו לפרוץ את גבולות פסטיבלי וערוצי הדוקו - מפלטם המסורתי של מי שחשים עצמם - ולייצר באזז רחב, עניין תקשורתי ותורים בקופות. כי "מבוסס על סיפור אמיתי" כבר לא מספיק בעידן שבו יש מי שמתאמצים ומסוגלים להביא למסך את האמת עצמה.

 האגרוף השחור מונף

"Black lives matter" צעקו ברחובות ארצות הברית בעקבות ירי שערורייתי של שוטרים לבנים באזרחים אפרו־אמריקאים. באותו הזמן המהפכה למען נציגות שוויונית יותר בשדות התרבות המשיכה במלוא עוזה: בקולנוע 'Straight Outta Compton' על הרכב ההיפ־הופ החלוצי N.W.A היה להצלחה מסחררת; הסדרה 'אימפריה' נתנה לעשרות מיליונים גיבורים חדשים ונוצצים להזדהות איתם; ונאום הזכייה באמי של ויולה דיוויס חילץ דמעות בכל העולם. רגע לפני שהנשיא השחור הראשון של ארה"ב מסיים את תפקידו, המאבק לא נגמר - אבל הוא כן בכיוון הנכון.

סרטים

ספקטר

זו לא הייתה שנה גדולה לסדרות הסרטים. למשל 'הנוקמים 2', ו'ספקטר', החדש בסדרת ג'יימס בונד. שניהם נחתו ברעש גדול עם טונה ציפיות וסחטו מהמעריצים געיות אכזבה. הכישלון האמנותי של בונד, עם עלילה דבילית במיוחד שהתאימה יותר לאוסטין פאוורס וטון אפלולי שהתאים יותר ל'רשימת שינדלר', היה מצלצל במיוחד. תעירו אותנו כשיגיע בונד השחור.

להציל את מארק וואטני

להוציא את התרגום הישראלי העקום לגמרי, שלא סומך עליכם שתיקנו כרטיס אלא אם כן יצעקו עליכם בקול "היי, זה עם ההוא מטוראי ראיין!!!", מדובר פשוט באחלה סרט. דרמת ההישרדות הכיפית בחלל הזו, מעין רובינזון קרוזו על מאדים, הזכירה לנו שרידלי סקוט עוד יודע לביים קולנוע סוחף שמאזן בין דרמה מרתקת, מתח הוליוודי מהוקצע והרבה רגעים קומיים מעולים. אה, וההוא מטוראי ראיין, העונה לשם מאט דיימון, מוכיח שהוא עדיין כוכב ענק שיודע להחזיק סרט שלם לבדו עם כריזמה של סטאר.

מהיר ועצבני 7

עוד פרק בסדרת סרטי האקשן שישראלים אוהבים לראות לפני הקריוקי

מקס הזועם: כביש הזעם

אפשר לקרוא לזה תאונת דרכים בלתי־צפויה: המשכון מלא אדרנלין ומכוניות מתפרקות, אקשן אדיר מפי המאסטר האוסטרלי הגאון ג'ורג' מילר, נתקל בחומת אדישות מצד הקהל הרחב (בישראל, למשל, הסרט כמעט לא נצפה וירד תוך חודש). אבל הנה הוא צץ שוב בסוף השנה כחביב המבקרים ועונת האוסקרים. מה שנקרא, העולם השתגע ושרליז ת'רון הפכה למל גיבסון. האח החכם של 'מהיר ועצבני'.

סטיב ג'ובס

אירוניה: הגאון שיצר מוצרים שהתיימרו לפשט ולשפר את חיינו היה גם חרא של בנאדם שסיבך וחיבל בחייהם של אלו שסבבו אותו. עכשיו תגדירו טרגדיה: כשהוליווד סוף־סוף מתפנה להגיש סרט מושקע, כתוב לעילא (הפרחים לארון סורקין) ומשוחק נפלא (הבונבוניירות למייקל פאסבנדר) - הקהל לא בא ומשכנע סופית את הוליווד לוותר על סרטים חכמים ורציניים למבוגרים. בפעם הבאה פשוט תגידו שאתם מסתפקים בדרמות סוג ב' עם אשטון קוצ'ר בתפקיד ג'ובס, ונלך כולנו לצפות בטלוויזיה.

בירדמן

לפעמים הטובים מנצחים. זה מה שקרה השנה, אחרי קמפיין ארוך ומתיש לאוסקרים, כשהסרט הכי מוזר, ייחודי ומבריק של השנה גם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. אולי זה בגלל שהמעדן הסאטירי של הבמאי המקסיקאי הגאון איניאריטו על שחקן שחווה התמוטטות עצבים על הבמה - הכל בשוט אחד - היה גם משל אכזרי על הוליווד עצמה שאוכלת את בניה. למשל מייקל קיטון, באטמן בדימוס שנעלם וחזר כאן בתור בירדמן, כלומר באטמן, כלומר בירדמן, בהופעה אדירה. הקהל הרחב אולי לא מכיר עדיין, אבל היצירה הזו תיכנס לפנתיאון.

צלף אמריקאי

מה לא אמרו על קלינט איסטווד? שהוא מיתוס, שהוא גיבור, שהוא פאשיסט, שהוא התרכך, שהוא סתם זקן משוגע שמדבר עם כיסאות. לאיסטווד, כרגיל, לא אכפת ממה שאומרים עליו והוא ממשיך לעשות סרטים שכולם מדברים עליהם. הפעם זה הפורטרט הלוחמני של צלף אמריקאי בעיראק, כולו אגו ושרירים ובראדלי קופר על ספידים, וסרט התעמולה הכי בוטה למלחמה הכי כושלת בהיסטוריה של אמריקה - שעדיין מוציא אותה גדולה. בעולם הוא שבר קופות, וגם בישראל חיבקו את הסרט הזה בשתי ידיים. כמה מפתיע.

הקול בראש

יש רגע אחד שבו כל הקהל משתנק. הסרט הזה, שמתאר את המלחמה בין חמשת הרגשות בראש שלנו, אולי יהפוך בעתיד למתקן מעצבן בדיסנילנד, אבל בינתיים הוריד הרבה דמעות אצל מבוגרים שהגיעו עם הילדים ונזכרו איך הותירו את הילדות שלהם הרחק מאחור.

התרסקויות

פיאסקו אשלי מדיסון

החיים קצרים, נהל רומן. בסדר, תמיד חלמתי לנהל. מאיפה אני משיג רומן? ובכן, אין לנו מושג, אבל הנה מאיפה לא: מהאתר הבינלאומי 'אשלי מדיסון', עם 37 מיליון גברים רשומים, 55 אלף נשים רשומות בלבד (רובן לא פעילות), מיליוני חשבונות פיקטיביים של נשים, האקרים שמשתלטים וחושפים את מספרי הטלפון ופרטי האשראי של כלל המשתמשים (כולל 170 אלף ישראלים!), מנכ"ל מתפטר, פיאסקו כללי, ו... אתה עוד כאן? עזוב, החיים קצרים, נהל רומן. אומרים שיש דברים כאלה גם במציאות.

גוגל גלאס מתנפץ

החיים של כולנו עמדו להשתנות מהקצה - וכרגיל כשהם עומדים להשתנות מהקצה - מצאנו אותם מוטלים לבסוף, חסרי שימוש, בדיוק במקום שבו היו. גוגל גלאס, הגאדג'ט המדובר בעולם עד גניזתו - איים לחבר את כולם לכולם כל הזמן ולהפוך את המציאות כולה למרובדת, או כמו שאומרים את זה במבטא אוסטרי יותר: את כולנו לטרמינייטורים.

אבל העיצוב הצליח לגרום לכל סוג פנים להיראות מטופש, חיוור וחולני יותר, והעין האנושית, התברר, לא באמת רוצה להיות מול מסך נתונים הולוגרמי גם כשהיא מול הקופאית בסופר. בחזרה לשולחן השרטוטים, לארי. סרגיי, שים מים לקפה.

ארבעה מופלאים לא ממריא

מתישהו בעתיד הלא רחוק, מישהו יעז ויסתכל שוב על הכישלון המחריד ששמו 'ארבעה מופלאים' ויגיד "איזה מזל שעשו את הסרט הזה". כמו 'באטמן ורובין' בשעתו, העיבוד המחודש לקומיקס הפופולרי של מארוול הוא ספר הדרכה לאיך לא לעשות סרטים כאלה: רציני מדי, נפוח, משעמם, מלא בדמויות אנטיפטיות, אפקטים גרועים וסוף שצולם מחדש ונראה מושקע פחות מפרסומת בישראל. הריב בין האולפן לבמאי שפרץ סביב הסרט מעניין ומבדר כמובן יותר מהסרט עצמו, ואולי גם עדות לכך שטרנד סרטי הקומיקס הרציניים־אפלים־בוגרים על שם כריסטופר נולאן מתחיל למצות את עצמו.

 למאר אודום בקרשים

כשמגגלים את שמו של כוכב האן.בי.איי בדימוס, הגבר קלואי קרדשיאן במיל' והברייה האומללה בהווה, למאר אודום מגלים כמה דברים: 1. מצבו, כמו שרני רהב אוהב לומר, אינו מדהים. 2. ההתמוטטות שלו עניינה את האמריקאים ב־2015 יותר ממתקפות טרור ומדונלד טראמפ. 3. כשיעשו עליו סרט, הקריסה שלו בבורדל הלום סמים אפילו לא יהיה הקטע השלישי הכי מדהים בסרט כי החיים שלו הם סרט ולהפך.

מבוכת בלש אמיתי 2

 שפם אינו מצדיק לבדו עוד עונה, ניק פיזולטו.

בחרו וכתבו: רענן שקד, עינב שיף, ציפי שמילוביץ, בנימין טוביאס, יהודה נוריאל, רביב גולן, גבי בר חיים, יעל נעמני ורועי פודים