עוד נגיע לארץ חדשה
מיכל עילם מעולם לא הייתה ברוסיה, אבל יאקוב הגיבור בספרה הראשון "ילד שלי" יוצא מהכפר הרוסי המרוחק שבו חיי כל חייו עם נכדו, לטובת ארץ חדשה ונופים אחרים. "ישבתי והתבוננתי בתווי הקרקע של מפות גיאוגרפיות", היא מספרת בראיון "עד שהמצאתי ארץ בדויה"
כך מתחיל מסעו של יאקוב, הענק השתקן, מהכפר הרוסי המרוחק בו חיי כל חייו עם נכדו מאלצ'יק, רחוק מבתו המופקרת ומהאל הנוצרי אותו נטש לטובת אל אחר, יהודי, לעבר ביתו החדש ושמו החדש - יעקב. מסעו הרגלי הארוך, המתיש והמרגש הינו רק אחד משני המסעות הרגליים הביתה העוטפים את ספר הביכורים היפה של מיכל עילם שזכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים. המסע השני הוא מסעו של מאלצ'יק, אותו תינוק שגדל. מסע המתרחש בארץ אחרת ובנופים אחרים.
מדוע בחרת בכתיבה?
"בחרתי בכתיבה משום שאני לא יודעת ליצור מוזיקה. מוזיקה בעיני זה האמנות הנעלה מכולם, פלא גדול. הכתיבה עבורי היא התבוננות או הקשבה. כאשר אני כותבת אני מרגישה איך הדברים נראים וכשאנשים מדברים אני מנסה לשמוע מה הם אומרים. הכתיבה היא בעיני תהליך קצת דומה לחקלאות. לאט לאט, כל יום עוד קצת, את לא רואה כלום ולוקח שבועות ולפעמים חודשים עד שיש רגע של התפעמות. אם תושיבי אותי ליד אטלס - אני פשוט אחרוש אותו. אני יכולה להסתכל במשך זמן רב לאורך פיתולי נהר, למשל. טיול בתוך האטלס, זה במידה רבה מה שעשיתי בספר בתיאור המסעות, בעיקר מסעו של יעקב לאורך נהר הדון לצד הכפרים והנופים".
באמת אי אפשר שלא לתהות כיתצד הגעת לרזולוציה כה עדינה במסעו של יעקב מהבחינה הגיאוגרפית.
"אני לא ילידת רוסיה ומעולם לא הייתי ברוסיה. פשוט ישבתי והתבוננתי בשמחה גדולה, ס"מ אחר ס"מ, בתווי הקרקע של מפות גיאוגרפיות. המסע השני, של מאלצ'יק, הוא כבר בדיוני לחלוטין. 'ארץ האלון', היכן שנערך המסע, היא ארץ בדויה המושתתת על נופי צפון ארץ ישראל".
איך בחרת את שם הספר?
"בהתחלה פשוט קראו לספק 'מאלצ'יק ודדושקה' וכולם אמרו לי שזה פשוט לא טוב. הייתי מוכרחה לחשוב על משהו אחר וכל רעיון שעלה היה פשוט לא טוב. בוקר אחד דיברתי עם הבן שלי ואני לפעמים קוראת לו תוך כדי שיחה 'ילד שלי'. באותה שיחת טלפון באותו בוקר קראתי לו כך, כהרגלי, ואז פתאום הבנתי שיש עוד ילד שלי - מאלצ'יק, והוא לא רק שלי יש לו עוד אבות".
אחת ממערכות היחסים המרכזיות בספר היא זו שבין אבות ובנים – מדוע דווקא מערכת יחסים זו עניינה אותך?
"מה שעניין אותי בעיקר ומצאתי את עצמי שוב ושוב חוזרת אליו זה השונות.
מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?
"בבית. בלי ספק. יש לי בבית פינה שלי בה המון חפצים קטנים שאני ואהבת עם תמונות וצילומים של המשפחה שלי, פינה מאוד מקושטת וצבעונית. מצאתי את עצמי גם כותבת גם במקומות אחרים אבל זו ה-פינה, המקום הנוח ביותר. הכי בבית אפשר לעוף הכי רחוק".
מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?
"לא סופר אלא משורר – נתן יונתן. הוא בעייני המשורר הטוב והיפה והמלא יותר מכולם. השירים שהוא כתב, על אף שהם בפורמט קצר של שיר, הם מכילים ומספרים סיפור שלם כמו ספר שמישהו ידע בחוכמה לתמצת. בעומק הזה אני מוצאת כישרון שאני בספק אם סופרים גדולים יכולים להגיע אליו".
על איזה ספר ילדים גדלת?
"גדלתי על 'האסופית' ושני ההמשכים שלו. מאוד רציתי להיות חברה שלה ומאוד מאוד אהבתי את הנופים שהיא גדלה בתוכם. האי היפהפה בקנדה שלימים חיפשתי כמובן במפה איפה הוא. גם ספרי הילדים של אריך קסטנר, למרות שהם מאוד עירוניים מאוד אהבתי אותם".
איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?
"הספרים של אהרון מגד. הוא בעייני גדול הסופרים בעברית. אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו. גם ספרים של רוהינטון מיסטרי שהוא מספר יוצא מן הכלל, והספר 'והיום איננו כלה' מאת צ'ינגיס אייטמטוב שהוא בעייני חוויה לא רגילה".
יש לך איחולים לספרות הישראלית?
"שיהיו הרבה אנשים שיקראו ספרים. פחות טלוויזיה ויותר ספרים. זה יותר ממלא לטעמי. שיהיו הרבה קוראים והרבה אוהבים לספרות".
מסר לקוראים:
"שינסו להאט קצת את המרוץ של החיים, שיוכלו להשתהות קצת יותר בין הנופים ובין בני אדם להקשיב יותר ולהתענג יותר".
