אל תדאגי
הכל הלך מצוין עד שאנשים התחילו לשאול אותי איך הצרבות ומה עם הטחורים
כשהתחלתי את ההריון הזה הייתי אדם מאושר. באמת. אמנם ההתחלה הייתה קשה, כמו אצל הרבה הריוניות, אבל הייתה לי אופטימיות זהירה לגבי העתיד.
בדימיוני ראיתי את עצמי עם בטן הריון ענקית, שיערי המבריק נישא ברוח ועורי קורן. ראיתי את הרך הנולד, ורדרד ויפה, בלונדיני תכול עיניים (עכשיו כשאני חושבת על זה, סביר שראיתי רך נולד של זוג אחר) מחייך לעברי מהעגלה. החיים הפכו להרפתקאה חדשה ומסעירה שלא הייתי בטוחה מה תזמן לי מחר. ואז:
״כבר התחילו לך צרבות?״, חברה שואלת.
״צרבות?״, אני פוערת מולה עיניים, ותחושה קלה של צריבה מתחילה אוטומטית לטפס במעלה גרוני. בכלל לא ידעתי שזה חלק מהעסק.
״אל תדאגי״, היא מצחקקת, ״זה ממש לא אצל כולן. אפילו שמעתי על מישהי שלא סבלה בכלל מטחורים״.
רגע, מה?
אני מגרדת במרץ בפדחתי ומנסה לדלות ממעמקי מוחי מה זה בעצם טחורים. כן, שמעתי על זה בעבר, עשרות פעמים. לרוב כחלק מבדיחה או פרסומת לטיפולים אלטרנטיביים, לניתוחים. אבל מה זה בעצם טחורים?
אני מתביישת לשאול ואין סיכוי שאי פעם אגגל את המילה הזאת, לא כל עוד אני מעוניינת לשמר את פרסומות הפייסבוק הנוכחיות שלי, שעוסקות בעיקר במוצרי תינוקות ועורכי דין לגירושין.
וזה לא הדבר היחיד שלמדתי לאחרונה.
למדתי שכשהתינוק בועט זה חמוד רק בסרטים, וכואב במציאות. למדתי שבקרוב לא אוכל לישון יותר, או לשהות בסביבה נטולת שירותים למשך יותר משעה. למדתי שלפעמים התינוק דוחף את הצלעות למעלה או את האגן החוצה כי צפוף לו, במילים אחרות הוא שובר כמה קירות כדי להגדיל את החלל. הבן זונה הקטן.
וזה לא שאני בעד בורות, אבל אני מאמינה גדולה באמרה - כשנגיע לגשר, נחצה אותו. ובמקרה של נשירת שיער מאסיבית (גם זה קורה מתברר!) אולי נקפוץ ממנו גם.
במצב בלתי הפיך שכזה כמו הריון, למה אני צריכה לדעת מעכשיו מה מחכה לי בחודש התשיעי או בחדר הלידה? מבחינתי, קורס ההכנה ללידה היחיד שאני צריכה הוא צפיה מרתונית בסדרת סרטי ״הנוסע השמיני״. זה פחות או יותר מתאר בצורה מדויקת את התהליך, לא?
״אל תדאגי, שוכחים הכל״, הן מנסות לעודד וזה הדבר הכי פחות מרגיע שיכולתי להעלות בדעתי. מה רע בשקרים לבנים כמו ״אל תדאגי, זה בכלל לא כואב״ או ״אל תדאגי, זה נגמר תוך שניה״?
ובאמת שלא דאגתי עד עכשיו, אבל מאז שהתחלתי לדבר עם אנשים...
״בדיוק עשיתי היום את החיסונים״, חברה אחרת אומרת ושוב אני מגלה משהו שלא ידעתי על קיומו.
״איזה חיסונים..?״, אני שואלת בחשש, אישוניי מתרחבים בחרדה.
אתם צריכים להבין שלי ולמחטים יש מערכת יחסים לא טובה במיוחד. זה התחיל מהפעם הראשונה שנעצו בי מחט ואני זוכרת שחשבתי לעצמי ״הי, זה לא כיף!”. מאז יש לי חרדה מתמדת מאותם עצמים מרושעים שמרשים לעצמם לבקע את עורי, לגנוב את דמי ולהזרים אליו חומרים כאוות נפשם. ברררר, מחטים. רק המחשבה עליהם יכולה לגרום לי להחוויר כמו סיד.
״אל תדאגי״, היא מוסיפה, ״זה ממש שטויות, באמת. כלומר, זה קצת כואב בזמן הזריקה וזה גם קצת כואב כמה ימים אחרי, אבל זה באמת שום דבר. שמעי לי, עד סוף ההריון מרוב בדיקות מתרגלים כבר לדקירות״, היא צוחקת, ״חוץ מזה שהעירוי בחדר לידה הוא אולי החלק הכי פחות גרוע בכל התהלי.... נירית..? נירית את בסדר?? מה את עושה על הריצפה??״
נירית הינה תסריטאית חובבת, כותבת מערכונים מדופלמת וסטנדאפיסטית בפוטנציה. היא נוהגת לדבר לעצמה ולכתוב למגירה (לפעמים להיפך). עד כה לא נרשמו תלונות מצד המגירה.
niritalbo@gmail.com
