הראיון עם הזמר רן אלירן מתקיים בבוקר לוס אנג'לסי טיפוסי שטוף שמש בדצמבר, בדיוק ביום הולדתו ה-81. אבל אם הייתם שואלים את הלקוחות בתור לקפה בסטארבאקס, הם קרוב לוודאי לא היו מנחשים שהגבר עם רעמת התלתלים הכהה ומעיל העור השחור, חצה כבר את השמונים. אלירן הוא עוד אחד מאותם זמרים שפשוט מסרבים להתבגר ובכל אשמים הגנים, המיקרופון והמעריצים. זה שהוא כבר הגיע לגבורות, לא אומר שהוא קשיש, רחוק מזה. בגיל שרבים מחבריו משוויצים בנכדים החמודים, אלירן עוד בשלב שהוא משוויץ בילד שהוא בסך הכל בן 18. מייקל, בנו היחיד של אלירן, רק סיים תיכון וממשיך בדרכי אביו עם להקת רוק משלו. "הוא יותר טוב ממני”, מפרגן האב, ”הוא התחיל את הקריירה שלו כפסנתרן קלאסי והיום הוא מנגן על כמה כלים, מאוד מוכשר".

מה קרה שחיכית עד שנות ה-60 שלך להביא ילד?

"כנראה שבתת ההכרה רציתי את זה הרבה זמן, אבל זה לא קרה, לא עם אשתי הראשונה ולא עם השניה שבכלל לא רצתה ילדים. עם אשתי השלישית, ילידת הונגריה ורופאת עור מצליחה, זה קרה כשכבר לא חשבתי על זה. הלידה שלו מאוד השפיעה עלי. זהו מסוג הדברים שאם אתה לא חווה אותם, לא תבין לעולם. אני מאוד אוהב להיות אבא. אנחנו מאוד קרובים. אני אבא בגיל של סבא וביחד זה סבבה".

אלירן הגיע ללוס אנג'לס מניו יורק להקלטות התקליט החדש שלו עם המנהל המוזיקלי ירוסלב יעקובוביץ'. את השירים כתב בעצמו והתוכנית היא להעלות אותם גם כמחזמר בתיאטרון בארץ. הוא משמיע לי מספר מהשירים דרך האוזניות והוא נשמע נהדר, קולו צלול וחזק, שר שיר מחאה וביקורת על כל מה שקורה בישראל. "הקול שלי היום טוב יותר מהעבר. כשהייתי צעיר הוא היה דק יותר, היום יש לו יותר בשר. יש לי מזל, אלו הגנים”, הוא מפרגן לעצמו.

זה מה שאתה חושב שמשאיר אותך צעיר? אני רואה הרבה זמרים מבוגרים שעדיין עומדים על הבמה ושרים כמו פעם, אנריקו מסיאס שהוא כבר בן 78 ושארל אזנבור בן 91.

"בהחלט. אני מרגיש הכי צעיר על הבמה. וזה גם הגנים. לאנשים בגילי אין שערות ארוכות ולי עדיין יש, זה מזל משמיים. אבל לא רק אני, תראי את עמוס אטינגר למשל, עדיין מופיע עם אשתו הצעירה או אפי נצר שעשה קריירה נהדרת משירה בציבור. אני עומד להופיע איתו בערב שלו בארץ”.

“כן, כל הבחורות היהודיות היו מתות עלי”. אלירן

אלירן עזב את ישראל בסוף שנת 1958, כשהיה עוד בשנות ה-20 לחייו, אבל הוא ממשיך להגיע אליה לפחות שלוש-ארבע פעמים בשנה להופעות.

בשנות ה-60 וה-70 הוא נחשב לאחד הזמרים הבולטים ביותר בישראל עם שירים שנכנסו לפנתיאון המוסיקה השראלית, ביניהם: "זר של נרקיסים", הבתים שנגמרו ליד הים", "לך ירושלים" ואולי המפורסם מכולם: "שארם א שייח".

בשנת 1955 פגש אלירן את נחמה הנדל, מכוכבות להקת הנח"ל והם התחילו לשיר ביחד שירי עם. לאחר שחרורו, נפרדו השניים ואלירן עבד כצלם עיתונות ולמד היסטוריה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים.

את מעברו לארה"ב הוא חייב במידה רבה לאד סאליבן, מנחה הטלוויזיה הידוע של אותם ימים. סאליבן הגיע לישראל בשנת 1958 במטרה לגלות אמנים ישראלים שיופיעו בתוכנית הטלוויזיה הפופולארית שלו לציון עשור למדינת ישראל. מיטב אמני הבמה והבידור נגשו למבחני המיון, ביניהם: צמד הדודאים וריקה זראי וגם רן אלירן ונחמה הנדל, שחזרו לשתף פעולה תחת שם הבמה: "רן ונמה". בתום מבחני המיון, נבחרו למופע הטלוויזיה הצמד "רן ונמה", הכנר המבטיח יצחק פרלמן שהיה אז בן 13 בלבד, להקת כרמון, אמן הצלליות רוברט אלמוזלינו וצמד הפסנתרנים ברכה עדן ואלכסנדר תמיר. "בכל פעם שיצחק פרלמן לא היה מרגיש טוב, אמא שלו היתה מבקשת ממני ומנחמה הנדל, זמרת עם קול פעמונים, ללכת לחדרו לשיר לו שירים. הוא עד היום זוכר לי את זה, בכל פעם שהוא רואה אותי הוא מתחיל לשיר לי: אנא פנה דודך היפה בנשים...".

תוכנית הטלוויזיה של סאליבן שודרה מחוף לחוף והצמד שהופיע עם השיר ‘אנה פנה דודך’, זכה להצלחה רבה. רן ונמה המשיכו להופיע ברחבי ארה"ב וקנדה ואף הקליטו כאן את אלבומם הראשון. אבל בעוד הנדל ביקשה לשוב ארצה, אלירן החליט להישאר. הוא נשאר בניו יורק ולמד ב-NYU קולנוע. כדי לממן את לימודיו הופיע כזמר שירי עם.

"היה לי חבר שסיפר לי ש- Folk Music מאוד פופולארית כאן, אז התחלתי להופיע עם שירי פולקלור בכל מיני "קופי שופס", לא בתי קפה כאלו כמו היום, אלא מקומות שנכנסו אליהם 200-400 איש. פתאום התחלתי גם לכתוב שירים ובאנגלית והוצאתי תקליט עם שירים שכתבתי בעצמי עם קפיטול רקורדס. באותו הזמן גם סיימתי את לימודי באוניברסיטת ניו יורק והוצאתי את המאסטר שלי. אני חושב שאני אחד מזמרי העם הבודדים שיש לו גם תואר מאסטר בספרות אנגלית”, הוא צוחק.

עם סיום לימודי הקולנוע, עבר אלירן ללוס אנג'לס וניסה להשתלב בעולם הסרטים עם מפיקים ישראלים כמו משה דיאמנט. "גרתי כאן בלוס אנג'לס תקופה של ארבע שנים ולא הפסקתי להופיע. היה פה מועדון אוהלים בפיירפקס וגם מועדון יריחו. הקלטתי אפילו תקליט חי במועדון הזה”, הוא מתרפק בזכרונות. אלא שסרטים בכל זאת לא היו הנישה שלו והוא המשיך להופיע במועדונים ואירועים שונים, כשהוא הופך לחביב הקהילה היהודית הנופשת בקאטסקילס בחוף המזרחי.

למה בעצם החלטת להישאר פה ולא לחזור לארץ אחרי סיום לימודיך?

"כי לכל מקום שהלכתי אליו הייתי צריך לשיר את ‘שארם-א-שייח’ ואני רציתי לשיר שירים חדשים משלי. הייתי הולך לרופא השיניים והוא היה אומר לי לפתוח את הפה בשביל לשיר את השיר הזה. אז החלטתי שאני חייב לצאת מהמדינה כי אני בן אדם שרוצה לשיר גם דברים אחרים. לא שאני מתלונן, קניתי דירה מהתמלוגים של השיר הזה ואני גם מכיר הרבה משפחות שעשו עליה בזכותו".

השיר "שארם-א-שייח", שיר של מלחמת ששת הימים, הוא אכן אחד מלהיטיו הידועים ביותר של אלירן ושיר שהוא תמיד מופיע איתו בהופעותיו בארץ, כי למרות שעזב לפני שנים רבות, הוא ממשיך להיות מוזמן להופעות דרך קבע, בעיקר ערבי שירה בציבור שם כולם נהנים לשיר את שירי ארץ ישראל היפה. "היום הגל בארץ הוא מצד אחד מזרחי, ריקודים על שולחנות, או מצד שני אנשים שקשורים לשירי ארץ ישראל במרכאות. אנשים מבוגרים יותר, בפנסיה ויש להם כסף וכרטיסי אשראי והם ממלאים אולמות אז אני מרבה להופיע בפניהם”.

ספר לי איך נולד השיר הזה.

"זה היה בתקופת מלחמת ששת הימים. עמוס אטינגר כתב את הטקסט כשהיינו במחנה צבאי ולי היו בנרתיק הגיטרה תווים של שיר שהלחין רפי גבאי שמסר לי אותם בהופעה באילת. הצבא כבש את שארם א שייח בדיוק כשהיינו שם ועמוס אמר לי: בוא נכתוב על זה שיר. הוא כתב בין השאר: 'חזרנו אלייך שנית', אמרתי לו: אבל זה לא נכון, לא היינו שם לפני כן, אז הוא אמר: זה בשביל החריזה. היתה שם ניידת של גלי צה"ל שהקליטה את השיר ושלחה אותו לקול ישראל, וכך בפעם הראשונה בהיסטוריה החדשות ניתנו לקהל בצורה של שיר. כך נודע לתושבי ישראל שכבשנו את שארם א שייח".

יש לך לפעמים מחשבות על מה היה קורה לו נשארת בארץ ולא עוזב לארה"ב?

"אני לא מרגיש שממש עזבתי כי אני מגיע הרבה לישראל. עכשיו בדיוק אני מתכנן את ההופעות הקרובות שלי שם. יש לי ערב שירה בכפר סבא עם אפי נצר שיוצא עם תוכנית חדשה, ועוד ערב בפתח תקווה עם רבקה מיכאלי שעושה תוכנית על הקריירה שלה ואני מתארח בה. יחד עם זאת, לו הייתי ממשיך לגור בארץ, היו יורדים עלי ואומרים: שב, שב, אתה כל הזמן שר. בארץ קשה לפרגן וגם קשה להתפרנס במקצוע הזה ברציפות של הרבה שנים. אנשים שמים אחד לשני רגליים. אני לעומת זאת, תמיד פירגנתי לכולם”.

והנה, עדיין מפרגנים לך מאוד, בתחילת השנה חגגו לך 80 שנה בהשתתפות זמרים רבים בארץ.

"כן, זה היה מאוד מרגש. האירוע התקיים במוזיאון תל אביב עם אריק סיני, רבקה מיכאלי, ישראל גוריון, רותי נבון, מוטי גלעדי, אבי טולדנו, עמוס אטינגר ועוד רבים אחרים ששרו את השירים שלי".

מי אירגן את מופע המחווה הזה?

"האמרגן שוקי שצוב. בתקופת מלחמת ששת הימים היה לי שיר שהפך לשלאגר ענק: "החזיקי לנו אצבעות", שיר מאוד מעודד כזה לשמירת המוראל. נורית הירש שכתבה אותו, באה לנגן את השיר בהקלטה שעשינו באולפן של קול ישראל, והביאה אתיה קבוצה של ילדים שימחאו כפיים בקטעים מסויימים בפזמון. שוקי שהיה אז כבן 13, היה אחד מהילדים האלו. הוא פנה אלי והציג את עצמו כאמרגן ואמר לי שהוא רוצה להפיק את הערב הזה. הוא עבד מאוד קשה והאולם היה מלא עד אפס מקום”.

רן אלירן נולד בחיפה בשם מנחם לייזרוביץ בשנת 1934, אבל לייזרוביץ' היה שם ארוך מידי וחבריו קיצרו אותו ל"לייזר", בנח"ל חשבו שזה קיצור של אליעזר או בקיצור: אלי. כשאלירן כתב מאמר לעיתון "במחנה נח"ל" הוא חתם בשם: "אלירז" אבל המגיה בעיתון עשה טעות וכתב: אלירן ומפה לשם, מנחם לייזרוביץ' הפך לרן אלירן. עם מעברו לארה"ב כשהיה בן 24 בלבד, הוא פגש זמרי עם מפורסמים כבוב דילן, ג'ואן באאז ושלישיית פיטר פול ומרי.

באלבום התמונות שלו, תוכלו לראות אותו לצד כל המי ומי. בזכות התלתלים השחורים, העיניים הכחולות וכמובן הכישרון המוסיקלי, הוא הצליח להמיס לבבות רבים, בעיקר של יהודיות שלא יכלו לעמוד בפני הסקס אפיל שלו כישראלי שורשי עם עבר צבאי (ולא משנה שזה היה בלהקת הנח"ל). "כן, כל הבחורות היהודיות היו מתות עלי”, הוא נזכר בערגה.

עם שלוש מאהבותיו הגדולות, הוא אף התחתן. הראשונה היתה פט, דוגמנית יפהפיה שהתגיירה למענו. "היא היתה נערת פרחים של שנות השישים. גרנו בהוליווד הילס, בוואדי קטן עם עצים ובאוויר עשן של מריחואנה”, מספר אלירן. כשאשתו הידרדרה לסמים, החליט אלירן להיפרד ממנה מקץ עשר שנים. "זה לא היה בשבילי. אני הייתי ילד טוב ירושלים והיא בעננים. היא אישה נהדרת, אני עדיין בקשר איתה ותומך בה. היא גרה היום בפיטסבורג".

ואשתך השניה?

"החלטתי שמספיק עם האמריקאיות והתחתנתי עם שרון, ישראלית. אני רציתי ילדים אבל זה לא היה בראש שלה. היום היא סוכנת ריל אסטייט בניו יורק. השלישית היא אמו של בני וגם לה רקע מוסיקלי. אמנם התגרשנו, אבל אנחנו ביחסים טובים”.

שמעתי שתקופה מסויימת בקריירה שלך הופעת גם בלאס וגאס.

"כן, הופעתי ב"סהרה", עם שירי "קאבר" של להיטים ידועים. פעם אחת הופיע שם אלביס פרסלי. השם שלו הופיע בגדול בחזית המלון וכמה שמות מתחתיו, השם שלי. צילמתי את זה למזכרת".

האם אתה עדיין מרגיש כישראלי, אחרי כל השנים האלו בארה"ב?

"אני חצוי קלאסי, כמו המדינה. מצד אמא שלי, כולם רבנים ואילו מצד אבי, כולם חילוניים, מהחלוצים האלו שהגיעו לארץ לפני קום המדינה. אני מאמין שעשרים השנה הראשונות עושות את מי שאתה, אלו השנים שמעצבות אותך. נולדתי בחיפה, הייתי בקיבוץ בתנועת נוער, זה אני, ישראלי ולא יעזור כלום. תמיד אגדיר את עצמי כישראלי. אפשר להוציא את הבן אדם מישראל, אבל לא את ישראל מהבן אדם”.