שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    כשיהודים ניסו לחטוף מטוס רוסי: "להגיע לישראל"

    11 בני אדם תכננו את המבצע כדי לעורר מודעות לאנטישמיות בברית המועצות, אך נתפסו עוד לפני ההמראה. העולם סער בעקבות העונשים הכבדים שהוטלו על חברי הקבוצה, השבוע לפני 46 שנים. במשפט שרו "עם ישראל חי" במשך 7 דקות

     

    הם היו כמה יהודים שרצו לעורר את דעת הקהל העולמית לגבי מצוקתם של יהודי ברית המועצות. הם ניסו לחטוף מטוס באזור לנינגרד, אך הניסיון כשל. ב-24 בדצמבר 1970 נידונו למוות שני יהודים – מארק דימשיץ ואדוארד קוזנצוב – בבית משפט בלנינגרד. גם העונשים נגד יתר תשעת חברי הקבוצה היו כבדים. בסופו של דבר הומתק עונשם והם עלו בהמשך דבר לישראל.

     

    השבוע לפני - כל הכתבות

     

    דימשיץ וקוזנצוב עמדו בראש קבוצת יהודים מלנינגרד שתכננו ביוני 1970 לחטוף מטוס לפינלנד או לשבדיה, כדי לעורר את דעת הקהל העולמית למצוקתם של יהודי ברית המועצות. הרעיון היה של דימשיץ, טייס לשעבר וקצין בצבא הרוסי. הוא שיתף בסוד המבצע את התא הציוני בריגה.

     

    הקבוצה הכינה סיפור כיסוי כאילו הם טסים לחתונה של חבר, ומכאן היה גם שמו של המבצע "מבצע חתונה". הקבוצה, שיצאה לפעולה בסביבות השעה 7:30 בבוקר ב-15 ביוני 1970, נתפסה בידי הקג"ב על מסלול ההמראה ליד לנינגרד.



     

    המשפט המהיר נפתח באמצע דצמבר 1970. כל הנאשמים הודו בחלק מהאשמות ואמרו כי רצונם היה להגיע לישראל. במהלך עדותו אמר הטייס דימשיץ, שהודה בניסיון החטיפה, כי החליט לעשות זאת בגלל האנטישמיות השוררת בברית המועצות, בגלל סירוב השלטונות להתיר עליית יהודים לישראל ובגלל תמיכת מוסקבה בערבים.

     

    דימשיץ, טייס בדימוס בדרך רב-סרן בצבא אדום, עבד כטייס בחברת התעופה הסובייטית "איירופלוט". הוא סיפר כי תכנן חטיפה של מטוס מדגם "אנ-12" שאותו התכוון להטיס תחילה לפינלנד ומשם לישראל. אשתו ושתי בנותיו, ששוחררו במהלך החקירה ממאסר, סיפרו על דוכן העדים כי היה עליהן להמתין בקרליה, בגבול בין ברית המועצות ופינלנד, שם עמד המטוס לנחות כדי לאסוף אותן. השלוש, וכן אישה רביעית, נעצרו במקום שבו המתינו, בעוד דימשיץ ומלוויו נעצרו בנמל התעופה בלנינגרד, בטרם עלו על מטוס.

     

    סילבה זלמנסון, רעייתו דאז של קוזנצוב, הכריזה במשפט כי היא ציונית וכל מטרתה היא להגיע לישראל. בעלה, שעל-פי הפרסומים אז ב"ידיעות אחרונות" אביו אינו יהודי ואמו יהודייה, הצהיר כי למרות שבתעודותיו הוא רשום כרוסי – הוא מבקש לראות אותו כיהודי לכל דבר.

     

    בינתיים, בזמן המשפט בלנינגרד, שבתו כמה ישראלים שביתת רעב ליד הכותל המערבי כאות הזדהות עם מצבם הקשה של יהודי ברית המועצות. ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, הגיעה להזדהות עם המפגינים בכותל, ואמרה: "אנו עומדים דום בפני מאבק יהודי ברית המועצות על זכותם להיות איתנו. בלי מאבקים לא יקום הדבר. לא יקום כוח בעולם שיוכל להתגבר על העם הקטן, המפוזר והחלש לכאורה".

     

    "לא בגדנו במולדת – כי אנחנו לא רוסים"

    בהמשך המשפט גילו הנאשמים היהודים עמידה אמיצה וגאה. הנאשמים דחו את טענות התביעה כי הם בגדו במולדתם ואמרו: "לא בגדנו במולדת – כי ישראל ולא רוסיה היא מולדתנו ובישראל לא בגדנו".

     

    זמן קצר לפני הקראת גזרי הדין קמו הנאשמים ובני משפחותיהם, שהיו באולם בבית המשפט, ושרו במשך שבע דקות "עם ישראל חי". לאחר מכן הם קראו "שמע ישראל". לפי הוראת השופט התערבה המשטרה והפסיקה את השירה. הנאשם אנטולי אלטמן נשאל אם יש לו מה להגיד. הוא אמר: "רצוני לשגר מאולם זה ברכת חג שמח לאחי בישראל לרגל חג החנוכה".



    בית המשפט בלנינגרד לא השתכנע וקיבל את עמדת התביעה. דומשיץ נידון למוות בירייה, קוזנצוב נידון גם הוא למוות. סילבה זלמסון נידונה לעשר שנות מאסר, אחיה ישראל זלמנסון נידון לשמונה שנות מאסר. אלכסיי מורז'נקו נידון ל-10 שנות מאסר, יורי פיאודורוב נידון ל-15 שנות מאסר, אריה (לייב) חנוך נידון ל-10 שנות מאסר, אנטולי אלטמן נידון ל-12 שנות מאסר, בוריס פנסון ל-10 שנות מאסר, יוסף מנדלביץ' ל-15 שנים בכלא ומנדל בודניה ל-4 שנים.

     

    בעקבות העונשים הקשים נמתחה ביקורת קשה בעולם המערבי על הסובייטים. בכל מקום הובעה שאט נפש מהעובדה שהרוסים ראו לנכון לפרסם את גזר הדין ממש בליל חג המולדת הנוצרי. הארגונים היהודיים בארצות-הברית ובאירופה קראו לארגן הפגנות המוניות בעולם כדי להרים את קולה של יהדות ברית המועצות ולעורר את המודעות לגל האנטישמיות המשתולל ברוסיה.

     

    מחאות בכל העולם: "נעשה עוול ליהודים בלנינגרד"

    בוושינגטון ובניו-יורק פנו מנהיגים יהודיים בקריאות לנשיא ניקסון ולאפיפיור – להשמיע קול זעקה נגד העוול שנעשה בלנינגרד ולהתערב במהירות האפשרית כדי למנוע את הוצאתם להורג של שני היהודים.

     

    בירושלים התקיימו הפגנות זעם ספונטניות. סמטאות העיר העתיקה בירושלים נתמלאו קהל רב, שהחל לזרום לרחבת הכותל. בבתי הקולנוע בירושלים חזו אותה שעה אלפי אזרחים בהצגה השנייה. לפתע הועלו האורות באולמות וההקרנה הופסקה. צעירים נרגשים עלו על הבמה וקראו לקהל לבוא לאחר תום ההקרנה לרחבת הכותל.

     

    הזרימה אל הכותל גברה. שר הדתות דאז, זרח ורהפטיג, קרא למפגינים: "אין מילים בפי להגיב על פסק הדין הנפשע הזה. אנו מקווים שקול המאחות הבוער, קול האנושות הנאורה, ירתיע את שליטי ברית המועצות לבל יבוצע גזר הדין".



     

    לפתע נשמעה קריאה בין המפגינים להגיע למגרש הרוסים. הקהל נענה לקריאה והגיע למקום הקרוי על-שם המדינה שהוציאה את גזרי המוות. אחד המפגינים הביא פחית של צבע לבן ועל המדרכה שליד הכנסייה הרוסית, לאור פנסו של קטנוע, נכתבו האותיות המצטרפות למילים "מגרש יהודי רוסיה". רק ב-2:30 לפנות בוקר התפזרו המפגינים לבתיהם, לאחר ששרו יחד את "התקווה".

     

    במקביל, החלו יהודים בברית המועצות לחשוש לגורלם. תושב תל-אביב סיפר כי שוחח עם קרוב משפחתו בריגה, וזה סיים את השיחה במילה "הצילו". הקרוב סיפר כי יהודים רבים מלטביה, שהייתה אז תחת שליטה סובייטית, הוזמנו להגיע למשרד הפנים.

     

    בראיון שערך כתב "ידיעות אחרונות" רפאל בשן, עם מומחה אלמוני, סיפר המומחה מיהו התובע במשפט: "התובע שמו סולוביוב. הוא אנטישמי ידוע, ושימש כתובע במשפטה של אותה קבוצת יהודים שנעצרה בבית כנסת בלנינגרד. הוא הטיל עליהם עונשי מאסר כבדים. בין השאר דן זקן בן 80 לשמונה שנות מאסר. ב-1962 הוא דן יהודים למוות וגזרי הדין בוצעו".

     

    על ההגנה במשפט, אמר המומחה באירוניה: "תפקיד הסנגוריה בברית המועצות ברור ומוגדר. לשכנע את הנאשמים להודות ואחר כך לבקש מבית הדין בתמורה עונש קל יותר".

     

    "עליכם לעזוב את בריה"מ בתוך שעתיים"

    השלטונות הסובייטים נכשלו למעשה בניסיונם לשים סוף לגל הציוני שפקד אז את ברית המועצות. הידיעה על עמידתם הגאה של נידוני לנינגרד ועל הצהרותיהם בפני השופטים כי הם רואים בישראל את מולדתם האמיתית – עשתה לה כנפיים בציבור היהודי בברית המועצות ועוררה רגשי גאווה לאומית יהודית.




     

    בסופו של דבר עונשם של הנידונים למוות הומתק ל-15 שנות מאסר. עם זאת הוא לא ריצה את כל עונשו. ב-27 באפריל 1979 נאמר לדימשיץ וגם לקוזנצוב שעליהם לעזוב את ברית המועצות תוך שעתיים. במטוס לווינה היו אז שישה חברים למבצע. השחרור הושג במסגרת עסקת חליפין בין-מעצמתית, שבה הוחלפו שני מרגלים רוסיים שנידונו בארצות-הברית ל-50 שנות מאסר, בחמישה אסירים רוסיים.

     

    כמה ימים לאחר השחרור הוא הגיע לישראל והתקבל בביתו של הנשיא יצחק נבון. דימשיץ אמר אז: "אני ממש מבולבל. קשה לי להבין את אשר אירע לי. הכול כאילו כחלום. דברים נפלאים קרו איתי. הנה, פגשתי את רעייתי ואת בנותיי, שלא ראיתי אותן זה תשע שנים. ראש הממשלה הקביל את פני בבואי הביתה בכבוד מלכים. סימני האהבה והחיבה ממש מהממים. כולם רוצים לברכני, לחבקני".

     

    בשעות הערב יצאו דימשיץ והמשוחררים האחרים לתל-אביב, שם היו אורחי הכבוד של ראש העיר שלמה להט. לאחר קפיצה קטנה ללשכתו של שר הביטחון עזר ויצמן – הם הגיעו לכיכר מלכי ישראל, שם נתקבלו על ידי המון חוגג שנאמד ב-10,000 אנשים. הקהל הריע להם בתשואות אין סופיות, כשמנחה האירוע מני פאר מברך אותם. לאחר מכן היה מופע זיקוקי דינור.

     

    דימשיץ הלך לעולמו בחודש אוגוסט והוא בן 88. אדוארד קוזניצוב, כיום בן 76, ערך את העיתון "וסטי" בשפה הרוסית. הוא גם כתב כמה ספרים, בהם "אני אזרח ישראל!".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים