הצפון הירוק
לשכוח שאתם במרחק קפיצה מטיימס סקוור והשדרה החמישית, ולהיכנס למוּד הנכון: שלכת בשלל צבעים, נהרות, אגמים, עיירות קטנות של כמה אלפי תושבים, בייסבול, קזינו ואמריקאיות שורשית • אפסטייט ניו־יורק: כל כך קרוב, אבל כל־כך רחוק / ליאור בן עמי
בפינת רחוב לייק ורחוב וויין בעיירה המונדספורט, אי שם באפסטייט ניו־יורק, עומדות שבע מכשפות. הן משמיעות יללות, מנופפות בציפורניים, ובאופן כללי מפחידות את העוברים והשבים. "דרינק איט!" מגישה לי אחת מהן כוס עם משקה. לא לדאוג, תרגילים כאלה אני לא אוכל בקלות.
ליל כל הקדושים הערב, וכל תושבי העיירה מוכת השלכת שליד נהר קיוקה, 2,000 בערך, נמצאים ברחוב. דלעות עם פרצופים ונורות צבעוניות מקשטות את בתי העץ. על פתחי הבתים צובאים ילדים בשלל תחפושות למנהג ה"תרגיל או ממתק". יש שם שחקני פוטבול ובייסבול, שטנים, ואפילו צמח טורף. דייוויד, אב לילד שהתחפש לדייג, מסתכל על החננות ונזכר איך "כשהיינו ילדים הסתובבנו אפילו בשלג וזרקנו ביצים". לא רחוק משם, ליד ארון קבורה, עומדים דאג ולין, בשנות ה־50 לחייהם, שהתחפשו לחתן וכלה. לידם רכב להובלת מתים שקנו במיוחד ב־800 דולר. לפי האיפור הלבן הכבד, שניהם כבר לא בחיים.
הערב קר מאוד, אבל רוח החג האמריקאית של העיירה בת ה־200 מורגשת בעוצמה. זוהי ניו־יורק בגירסת הפרוורים שלה.
מסע כזה, חוצה יישובים ונופים בצפון מדינת ניו־יורק, מרהיבים וירוקים ככל שיהיו - והם מרהיבים וירוקים - דורש כושר איפוק. יש להתעלם מכך שטיימס סקוור, מדיסון סקוור גארדן וברודווי במרחק נגיעה, ואילו אתם אי שם על כביש 14, בדרככם צפונה אל נהרות הפינגר לייקס (אגמי האצבעות), אל מפלי המים בפארק ווטקינס גלן, מתרחקים מהשדרה החמישית אל עבר השמש השוקעת - ובאפסטייט היא יודעת לשקוע - ואיתכם רשימת הקניות שהבאתם מהבית.
כשמנהטן מיטשטשת אט־אט בתודעה, מתפנים נפשית לחוויה אחרת: נופים שנמתחים בגוני ירוק־כחול־אפור, שמים דרמטיים, לפרקים מאיימים, בתי עץ מבודדים שדגל ארה"ב מתנוסס מעליהם, יישובים זעירים שבעונה זו טובעים בשלכת, אין ספור מבשלות בירה ויקבים ייחודיים (למשל ד"ר קונסטנטין, שמציע טעימות יין משובח על גדות נהר) ושמש מרהיבה הצובעת בשקיעתה את מקווי המים ואת הנהרות המתפתלים.
סילבן ביץ': קידוש בערב מקפיא
בקפה קנאל ויוּ, על שפת אגם אוניידה, מצטופפים בערך כל אנשי העיירה סילבן ביץ'. בדרך כלל מדובר ביישוב ספר עם פסטיבל פיראטים אחד וכמה אטרקציות מקומיות. אבל עכשיו סתיו שם, עונת התיירות חלפה והעיירה התרוקנה, מזג האוויר מקפיא, ואפילו השחפים בחוץ קופאים מקור. למרות זאת, בקנאל ויו, ממקומות הבילוי הבודדים שפועלים כרגע, שמח. יש אוכל מעולה ואווירה חמה. בין המקומיים שהתקבצו שם אנחנו פוגשים את ראש העירייה המקומי, ששמע על משלחת שהגיעה מישראל ובא לעשות קידוש לכבודנו.
ורונה: קזינו בשום מקום
אם מישהו רוצה לדעת לאן נעלמו תושבי סילבן ביץ' והכפרים מסביב, הוא מוזמן לקפוץ לעיר ורונה הסמוכה, אל קזינו טרנינג סטון. מבנה עצום של 20 ומשהו קומות באמצע שום מקום, פלוס מועדוני לילה, פלוס מסעדות מפוארות, פלוס דונמים של סלוט־מאשינז (מכונות הימורים), והמוני אדם וז'יטון. הכל יש פה. ישראלים משום מה לא מצאנו.
ווסט פוינט: סיבוב בבסיס
אם אתם מחפשים הוכחה לעוצמתה הצבאית של ארה"ב, ולא מין הנמנע שבימים אלה תרצו הוכחה כזו, ווסט פוינט היא סוג של ראיה. בתוך נוף המשקיף על נהר ההדסון וההרים העוטפים אותו, ממוקמת האקדמיה הצבאית של ארה"ב, שמכשירה מדי שנה אלפי צוערים והוציאה מתוכה גדולי אומה כמו אייזנהאואר ואחרים. מדובר בכפר צבאי קטן, שניתן לסייר בו באוטובוס. מלבד מתקני הצבא ובתי המגורים, תוכלו לראות את מגרש המצעדים רחב הידיים, הכנסייה המפוארת, בית קברות, אצטדיון פוטבול, אולמות ומגרשי ספורט, מוזיאון, אמפי... הבנתם את הרעיון.
את המדשאות מסביב מקשטים תותחים מקרב סראטוגה, מלחמת מקסיקו ומלחמת האזרחים. בבית הקברות המקומי, אם הכרחית לכם הזווית הישראלית, קבור דוד מרקוס (מיקי סטון), האלוף הראשון שנפל בצה"ל, לפני 67 שנה, ושירת קודם כקולנול בצבא ארה"ב.
וורוויק: תפוחים בגודל של מלון
למשה שוורצברג, 64, בן לקצב משוק הכרמל, יש שתי חנויות ברחוב הראשי של וורוויק - של תכשיטים ושל פלאפל. בתכשיטים הוא מרוויח פי שלושה בשבוע, אבל הפלאפל זה בשביל הנשמה. "זה חלק ממני, זה הלב", הוא אומר ונזכר איך בילדותו בישראל אמו הייתה משלשלת לו מהקומה הרביעית לחצר המשחקים חוט עם כסף, כדי שילך לקנות לו מנה פלאפל.
את שוורצברג אנחנו פוגשים במרכז וורוויק, כפר במחוז אורנג', שכולל סוחרים רבים, צימרים, בעלי מלאכה וחקלאים מהסוג שהכי רחוק מאנשי מנהטן. אחד החקלאים הבולטים באזור הוא סטיב פנינגס, בן למשפחת מהגרים מרובת ילדים מהולנד. יחד עם אשתו ג'יל הוא החל להפעיל לפני 30 שנה משק שמתמחה בתפוחים, ועם הזמן פתח את חוות פנינגס המיוחדת. בדונמים הנרחבים שבבעלותו הוא מגדל 20 זני תפוחים, חלקם בגודל של מלונים קטנים, ומפיק מהם סיידר והארד־סיידר. הפרויקט הבא שלהם הוא חדר טעימות לסיידר. שווה להיכנס, לא רק מאהבת תפוחים, אלא גם בשביל הפיש אנד צ'יפס המעולה.
קופרסטאון: מקדש הבייסבול
אם אתם שאר העולם, לא בטוח שהשם בייב רות' יגיד לכם הרבה, וג'ו דימאג'יו הוא אולי בשבילכם ההוא מ"גב' רובינסון" של סיימון וגרפונקל. אם אתם אמריקאים, רות' ודימאג'יו הם האפיפיורים של דת הבייסבול המקומית. וקופרסטאון? היא הכנסייה.
בקופרסטאון, יישוב מדליק על גדות אגם אוצגו, נמצא מוזיאון "היכל התהילה" של הבייסבול. 1,800 תושבים, רבים מהם פנסיונרים, גרים פה. ואם לתמצת, עיירה שתפסה טרמפ על מוזיאון. היסטריית הבייסבול מנוצלת פה לשלל חנויות מרצ'נדייז, מחנות בייסבול להורים וילדים, ותיירות פנים מגניבה. "מכל רחבי אמריקה מגיעים לכאן אנשים", מספר תושב מקומי, "הם יודעים שיש פה 'הול אוף פיים', אבל לא יודעים שיש אגם".
לא צריך להיות חובב בייסבול כדי להתרגש מהכבוד ותהילת העולם שמעניק המוזיאון המופלא הזה ל־310 כוכבי הספורט המקומיים, שדיוקנם ושמם חקוקים על לוחות הברונזה. המקום מתפרש על שלוש קומות ומציג תלבושות מקוריות ממשחקים חשובים, קטעי מולטימדיה יוצאי דופן, תמונות היסטוריות, גביעים ועוד. אם לא יוצא לכם להגיע לפה כשמות על לוח ברונזה, תקפצו כמבקרים.
קורנינג: זה שקוף
אני מודה שאני לא נמנה עם הזרם הזה, אבל אם בכל זאת מישהו מכם משתייך לקבוצת החובבים של מוזיאונים ייחודיים עד נישתיים, לאפסטייט יש מה להציע. למשל, מוזיאון באנדי ביישוב בינגהמטון, שמציג את הבית שבו גרו ממציאי IBM. במתחם באנדי תמצאו מיני־מוזיאונים נוספים, למשל הול אוף פיים של שדרי רדיו, או משהו כזה.
עוד מוזיאון שכזה הוא מוזיאון Phelps Mansion, מבנה בן שלוש קומות שנרכש בשנת 1905 כדי לארח את בנות המעמד הגבוה של מועדון Monday Afternoon, תנועת נשים פמיניסטית. אפילו מארק טוויין ביקר שם פעם.
ויש מוזיאון נוסף, מופלא, שקשה להתעלם ממנו: מוזיאון הזכוכית בעיר קורנינג, שמציע אינספור יצירות מדהימות שמותחות את גבולות החומר.
סוף מסע: בחזרה למנהטן
בתום הסיור אנחנו מגיעים לנמל סטטן איילנד שמדרום למנהטן, מרחק נגיעה ממגדלי העיר הגדולה. גם בסטטן, הרובע הדרומי המאוכלס בעיקר באיטלקים ובאירים, מפנטזים על נתח בעוגת התיירות הגועשת, ויש להם תוכניות: בכנס אנשי עסקים מקומיים מוצגות בפנינו מפות ותוכניות של מרכזים מסחריים, מוזיאונים ואפילו גלגל ענק.
למחרת, על המעבורת שמחברת בין סטטן למנהטן, כשמשמאלנו פסל החירות, אפשר לסכם את המסע. "מפלצות בתוכנו", זעקה באותו בוקר כותרתו של ה־Staten Island Advance, העיתון היומי שמתפרסם באי. הדיווח עסק באם ובנה שהכינו ממתקים למסורת ה"תרגיל או ממתק" של ליל הקדושים וגילו לחרדתם שהם נגנבו. באותו זמן ממש מבשרים עיתוני ישראל על מסעות הקטל של מחבלים במרכז הארץ. זה הזמן לחזור.
הכותב היה אורח I Love NY ויונייטד איירליינס
