"אמה": ג'יין אוסטן מתרעננת

אמה וודהאוז בת העשרים ואחת היא יפה, חכמה ועשירה. יש לה בית נוח, מזג נעים וסביבה שנושאת אליה עיניים מעריצות. בתקופה שבה אישה נמדדת על פי הצלחתה להינשא לגבר אמיד, אמה אינה מרגישה כל צורך להתחתן ומעדיפה להקדיש את זמנה להתערבות בחיי האהבה של מכריה. אלא שהניסיון שלה להשפיע על עניינים שבלב הזולת אינו מסתיים כפי שצפתה, ואמה מגלה שגם לבה שלה אינו חסין מפני שיברון ואהבה.

"אמה" נחשבת לפסגת יצירתה הספרותית של ג'יין אוסטן. כדרכה, מצליחה אוסטן לתאר ברגישות ובשנינות את המתחולל בלבה של הגיבורה ואינה מהססת לגעת בנושאים רגישים כמו כסף, מעמד, צביעות ומערכות יחסים. "אמה" ראה אור בעברית לאחרונה בתרגום מחודש של סי סנדיק, לכבוד 200 שנה לציון יציאתו הראשונה של הספר לאור, ולכבוד 200 שנה למותה של אוסטן. בואו לקרוא פרק ממנו:

היכנסו לקרוא את "אמה" בפורמט הדיגיטלי 

פרק ראשון

אֵמָה ווּדהַאוּז הייתה יפה, חכמה ועשירה, היו לה בית נוח ומזג נעים, ודומה שנתברכה במיטב מעלות החיים גם יחד; מלאו לה כמעט עשרים ואחת שנים, ובתקופת חיים זו ספורים היו הדברים שהטרידו את מנוחתה או הכעיסו אותה.

היא הייתה הצעירה בשתי בנותיו של אב אוהב ומפנק עד מאוד, ובעקבות נישואי אחותה שימשה גבירת הבית מגיל צעיר למדי. אִמהּ מתה שנים רבות, רבות קודם לכן מכדי שתוכל לזכור בבירור את מגעה, ואת מקום האם מילאה אומנת, שהייתה אישה נהדרת והרעיפה עליה חיבה לא פחותה מזו של אם.

"אמה" בתרגום חדש

שש-עשרה שנים בילתה העלמה טֵיילוֹר בקרב משפחתו של מר וודהאוז, פחות כאומנת ויותר כחברה, והיא רחשה אהבה רבה לשתי הבנות, אך לאֵמָה במיוחד. הקִרבה שנרקמה בין השתיים הייתה כקרבתן של אחיות. עוד לפני שחדלה העלמה טיילור מלשאת את תואר האומנת באופן רשמי, הִקשה עליה נועם מזגה להטיל מורא; וכיוון שצִלה של הסמכות כבר התפוגג מזמן, הן חיו יחדיו כשתי חברות הקשורות זו לזו בעבותות, ואֵמה עשתה ככל העולה על רוחה. היא רחשה הערכה רבה לשיקול דעתה של העלמה טיילור, אך הנחה אותה בעיקר שיקול דעתה שלה.

ואמנם, המגרעות במצבה של אמה היו יכולתה לעשות כרצונה יתר על המידה ונטייתה החזקה מדי להערכה עצמית מופרזת; אלו היו המגרעות שאיימו לפגום בהנאותיה הרבות, אך היא לא מצאה בהן כל דופי משום שבינתיים הייתה הסכנה סמויה מן העין.

והנה הגיעה עת צער – צער קל, שלא התגבש לכדי התבוננות פנימית מטרידה – העלמה טיילור נישאה, ואובדנה הוא שעורר את העצב. ביום חתונתה של חברתה האהובה ישבה אֵמה ולראשונה בחייה הרהרה נוגות בעתיד. עם תום החתונה והסתלקות האורחים נותרו אביה והיא לסעוד יחד, ללא ציפייה שיבוא אדם שלישי לרומם את רוחם בערב הארוך. אביה שכב לישון לאחר הארוחה, כהרגלו, והיא נותרה אפוא לשבת לבדה ולהגות באובדנה.

האירוע צפן בחובו אושר רב לחברתה; מר וֵסטוֹן היה אדם בעל אופי מצוין, היה לו ממון המאפשר חיים נוחים, הוא היה בגיל מתאים, והליכותיו היו נעימות. אֵמה חשה קורת רוח מסוימת כשהרהרה בכך שהיא עצמה ייחלה לשידוך וקידמה אותו בחוסר אנוכיות ובנדיבות לב; ובכל זאת היה הבוקר הרה אסון עבורה. חסרונה של העלמה טיילור עתיד להיות מורגש יום-יום, שעה-שעה. היא נזכרה בנועם הליכותיה – הנועם והחיבה שזכתה להם בשש-עשרה השנים שחלפו - כיצד לימדה אותה וכיצד שיחקה אתה מאז הייתה בת חמש; כיצד הקדישה את כל מרצה לתמוך בה ולשעשע אותה כשהייתה בריאה;

וכיצד טיפלה בה במסירות כשסבלה ממחלות הילדוּת השונות. חוב עצום של הכרת תודה צברה, אבל הקשר שלהן בשבע השנים האחרונות, העֶמדה השווה והפתיחות המלאה שנרקמו ביניהן לאחר שאיזבלה נישאה ונותרו הן לארח לחברה זו לזו, אלו היו זיכרון יקר יותר ללבה, ענוג יותר. הייתה לה חבֵרה ובת לוויה שלכמותה זוכים רק מעטים: חכמה, משכילה, יעילה, עדינה, בקיאה בכל רזי התנהלות המשפחה, מתעניינת בכל דאגות בניה ובעיקר מתעניינת בה, באֵמה – בכל הנאה מהנאותיה, בכל רעיון שהעלתה; אִתה יכלה אֵמה לחלוק כל מחשבה ברגע היוולדה, והיא אהבה את אֵמה כל כך עד שמעולם לא מצאה בה פגם.

כיצד תתמודד עם השינוי? נכון הדבר שחברתה התרחקה מביתם מרחק קצר בלבד, אך אמה ידעה שרב ההבדל בין הגברת וסטון המתגוררת במרחק פחות מקילומטר ובין העלמה טיילור הנמצאת בביתם; וחרף כל מעלותיה שלה, <אלו של אישיותה ואלו של בֵּיתה, גדולה הייתה כעת הסכנה שתסבול מבדידות אינטלקטואלית. היא אהבה את אביה בכל לבה, אבל הוא לא היה בן לוויה ראוי; הוא לא יכול להשתוות לה כבן שיח, לא בשיחה רצינית ולא בשיחה קלילה.

הקושי הטבעי שנבע מפער הגילים ביניהם (ומר וודהאוז לא נישא בצעירותו) הלך והחמיר מפאת בריאותו והרגליו, ומכיוון שכל ימיי חייו היה היפוכונדר ולא הפעיל לא את שכלו ולא את גופו, היה מבוגר בהליכותיו יותר מכפי גילו האמתי; ואף שטוב לבו ומזגו הנעים חיבבו אותו על הכול, הרי כישרונותיו מעולם לא דיברו בשבחו.

נישואיה של אחותה הרחיקו אותה מהמשפחה מרחק מועט יחסית, היא התגוררה בלונדון, רק עשרים ושישה קילומטרים מהם, ועם זאת רחוקה מכדי להיפגש יום-יום; אֵמה תיאלץ לצלוח את ערבי אוקטובר ונובמבר הארוכים בהרטפילד בטרם יביא עמו חג המולד את איזבלה ואת בעלה ואת ילדיהם הקטנים; הם יבואו לביקור וימלאו את הבית, ולה שוב תהיה חברה נעימה.

הַייבֵּרי, הכפר הגדול שתושביו רבים היו כמעט כאילו היה עיירה, ושאליו השתייכה הרטפילד בפועל למרות המדשאה הנפרדת והחורשות והשם השונה, לא סיפק לה חֶברה בשיעור קומתה. בני משפחת וודהאוז היו בו הראשונים במעלה, ועיני כולם היו נשואות אליהם. אמנם היו לה מכרים רבים במקום, שכן אביה נהג בדרך ארץ בכל אדם, אך איש מהם לא היה ראוי בעיניה לתפוס את מקומה של העלמה טיילור ולו לשעות ספורות ביום. השינוי היה מעציב, ולאמה לא נותר אלא להיאנח בגללו ולייחל לבלתי אפשרי, אך כשנעור אביה משנתו, נאלצה לאזור עליזות.

רוחו הייתה זקוקה לעידוד - עצביו היו רופפים, והוא נטה לדיכאונות;

הוא אהב את כל אלו שהתרגל אליהם ותיעב פרֵדות; הוא תיעב כל שינוי מכל סוג שהוא. נישואים, מכיוון שהביאו עמם תמיד שינוי, היו מאוסים בעיניו תמיד; בשום פנים לא השלים עם נישואיה של בתו ולא יכול לדבר עליה אלא בחמלה, אף שהזיווג מושתת היה רק על אהבה, והנה כעת נאלץ להיפרד גם מהעלמה טיילור; ומכיוון שהיה מורגל באנוכיות מעודנת, ומעולם לא העלה בדעתו שאנשים אחרים יכולים לחוש אחרת ממנו, היה משוכנע שהעלמה טיילור עשתה עוול לעצמה ולהם גם יחד, וכי הייתה מאושרת פי כמה לו בילתה את כל שארית חייה בהרטפילד. אמה חייכה ושוחחה עמו במלוא העליזות שעלה בידה לגייס כדי למנוע ממנו מחשבות שכאלה, אך כאשר הוגש התה, לא יכול להתאפק עוד וחזר בדיוק על אותם הדברים שאמר בשעת הסעודה.

"העלמה טיילור המסכנה! הלוואי שהייתה כאן אתנו. כמה חבל שמר וסטון הבחין בה מלכתחילה!"

"אינני מסכימה אתך, אבא; אתה יודע זאת היטב. מר וסטון הוא איש נעים וחביב, משכמו ומעלה, ואין ספק שהוא ראוי לאישה טובה; והרי לא היית מצפה שהעלמה טיילור תגור אתנו לעד ותמשיך לסבול את כל מצבי הרוח ההפכפכים שלי בשעה שנקרית בפניה ההזדמנות לזכות בבית משלה, הלוא כן?"

"בית משלה! מה יועיל לה בית משלה? הבית הזה גדול פי שלושה, ואת מעולם לא סבלת ממצבי רוח הפכפכים, יקירתי."

"אנחנו נבקר אותם לעתים קרובות מאוד, והם יבואו לבקר אותנו! ניפגש אִתם בקביעות! אבל אנחנו צריכים להיות הראשונים; עלינו לערוך את ביקור הכלולות בהקדם האפשרי." רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!