שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "במשך כל הילדות שלי דאגתי לעצמי"
    היא הייתה בת עשר כשהחלה במסע הארוך מאתיופיה לישראל עם משפחתה. אמה נפטרה קצת אחרי שהגיעו ארצה, והיא נותרה לבד עם אחותה. זה לא מנע מווביט וורקו-מנגסטו להתקדם, לעשות דוקטורט בחינוך ולעבוד עם בני נוער יוצאי אתיופיה. בימים אלו יוצא ספר ילדים חדש שהיא כתבה על חוויות ילדותה

    כשמשפחתה החליטה לעלות לארץ, ווביט וורקו-מנגסטו הייתה בת 10. היום, כשבתה הקטנה כמעט באותו גיל, מנגסטו החליטה להוציא ספר ילדים, המתאר את ילדותה באתיופיה ומנסה לגשר על הפער בין המסורת העשירה ממנה הגיעה לתרבות הצברית המחוספסת.

     

    כמו רבים מילדי אתיופיה, גם וורקו-מנגסטו מתארת בצבעים חיים את המסע המתיש לארץ ישראל. הדרך לירושלים נמשכה חודשים ארוכים, קודם כל ברגל, דרך המדבר מאתיופיה לסודן. "השתדלנו ללכת בלילות, כדי שלא יתפסו ויחזירו אותנו בחזרה", היא נזכרת, "פחדנו משודדי דרכים שניצלו כל הזדמנות להיטפל לטרף קל - גברים, נשים, זקנים וילדים. בלילה היה חושך מוחלט. היו אנשים שאיבדו את הדרך, והיו כאלה שנאכלו על ידי חיות טרף.

     

    מהרטה רון ברוך: "אני יודעת שהילדים שלי ייפגעו"

     

    "כמעט כל לילה ראיתי אנשים מתים. מחזה לא קל לילדה קטנה. אבל המשכנו ללכת. אם הנעליים נקרעו, זרקנו אותם ומשכנו ללכת יחפים. לא היו לנו מים, לא היה אוכל, היה רק חושך ופחד. כל לילה הלכנו ובמהלך היום ניסינו להסתתר בחולות, כדי שלא יגלו אותנו".

     

    לאחר לילות רבים, הצליחו וורקו-מנגסטו ומשפחתה להגיע למחנה פליטים בסודן, ולהמתין שם עד שתהיה הזדמנות להגיע לישראל. לדבריה, לפעמים ההמתנה נמשכה שנים. "גרנו משפחות שלמות באוהלים, אבל הם היו עדיפים על ההליכה במדבר", ממשיכה וורקו-מנגסטו, "האוכל שקיבלנו היה מקולקל, אנשים המשיכו למות ולחלות. במחנה היו איתנו אנשים שבדרך לארץ איבדו את כל המשפחה".

     

    ווביט וורקו-מנגסטו עם ספר הילדים שכתבה ()
    ווביט וורקו-מנגסטו עם ספר הילדים שכתבה

     

    המאבק לשמור על השם

    היא עלתה אם אחותה, המבוגרת ממנה בשמונה שנים, ועם אמה. האם נפטרה כשוורקו-מנגסטו הייתה בכיתה ט'. "כל הילדות שלי דאגתי לעצמי", היא אומרת אך ממהרת להוסיף: "בפנימייה דאגו לי ועשו בשבילי המון, כמו משפחה אמיתית. אחותי לקחה על עצמה להיות עבורי אמא ואבא. היא מקור ההשראה שלי"

     

    אי אפשר להתעלם משמה הייחודי - ווביט. לדבריה פירוש השם באמהרית הוא חן, אבל היא לא רצתה להפוך לחן, והייתה מספיק נחושה בהתעקשות שלה לשמור על השם אתו נולדה. לדבריה, היא היחידה מכל משפחתה שנותרה עם השם המקורי.  

     

    כמו כולם או מיוחד: איזה שם יותר טוב לילד?

     

    "אני זוכרת כשרק הגעתי לבית הספר, המנהל אמר לכל התלמידים: 'מחר בבוקר בואו למשרד שלי, הכנתי כרטיסיות להחליף לכם שמות'. אני פשוט קיבלתי חום!", היא מתארת, "שאלתי אותו למה הוא רוצה לשנות לי את השם, והוא ענה בתמיהה: 'קשה לי לבטא אותו'. לא היה נראה לי שזאת סיבה מספיק טובה להמציא לי שם אחר. התעקשתי ובסוף הוחלט שאשאר ווביט"

     

    אחרי שסיימה את התיכון, התנדבה וורקו-מנגסטו לשירות לאומי, במסגרתו עזרה לעולים חדשים. "אני עצמי עליתי במבצע משה וקלטתי עולים ממבצע שלמה. בשבילי זאת הייתה סגירת מעגל", היא אומרת בחיוך, "למדתי המון, כשפגשתי פתאום אנשים שרק עלו לארץ. אני הרגשתי כבר ישראלית ופתאום הרגשות האלה מהשנים הראשונות פשוט הציפו אותי. ידעתי שאני אעשה הכל, כדי שלא יצטרכו לעבור את מה שאני עברתי. למשל, לא לחצתי עליהם להחליף שמות, וכולם נשארו עם שמותיהם הייחודיים".

     

    הדילמה של הצעירים האתיופיים

    וורקו-מנגסטו לא נתנה מעולם לעבר שלה לעצור אותה - להיפך. למרות היותה עולה חדשה ויתומה, היא תמיד שאפה גבוה, והצליחה. אחרי סיום התואר באוניברסיטה, הצליחה להתקבל ללימודים בבית הספר מנדל למנהיגות. בהמשך פנתה ללימודי דוקטורט. במקביל נישאה והיא אמא לשתי בנות (9, ו-13).

     

    היום ד"ר וורקו-מנגסטו מרצה במכללת דוד ילין בירושלים, ממונה על קידום נוער באגף א' חינוך ילדים ונוער בסיכון של המנהל הפדגוגי במשרד החינוך. כמו כן, היא מרצה בתחומי חינוך שונים, ביניהם זהות אתנית, הגירה, נשירה ממערכת החינוך ונוער בסיכון.

     

    כך תעלו את הערך העצמי של הילד ב-7 צעדים

     

    "זהותם של בני נוער אתיופיים היום חצויה", היא מבהירה, "הם לא חשים חיבור מלא לא לזהותם האתנית וגם לא לזהותם הישראלית. אני מאמינה שחשוב מאד לפתח אצלם תחושת השייכות לחברה הישראלית, לקהילת יוצאי אתיופיה, ולתא המשפחתי שלהם.

     

    "בדוקטורט שלי אני מציעה שיטה שבאמצעותה יעמיקו בני הנוער את הידע שלהם במורשת ההיסטורית של האומה האתיופית ושל יהדות אתיופיה וכתוצאה מכך תתחזק אצלם תחושת הגאווה בשורשיהם ההיסטוריים".

     

     (מתוך הספר "אלמז פוסעת בשבילי ילדותה") (מתוך הספר
    (מתוך הספר "אלמז פוסעת בשבילי ילדותה")

     

    לגשר בין הילדים לתרבות המסורתית

    כחלק מהניסיון שלה לחזק את אותה תחושת שייכות וגאווה בקרב הדור הצעיר של בני עדתה, החליטה וורקו-מנגסטו להוציא בהוצאה עצמית, המבוסס על סיפורה האישי. הספר "אלמז פוסעת בשבילי ילדותה", נכתב בשיתוף עם אחייניתה, תקווה סנדקה, שהיא פעילה חברתית ובעלת בלוג דעתני בנושא זכויות המיעוטים ושימור המסורת של יהדות אתיופיה.

     

    תהליך הכתיבה במשותף, הדגיש את ההבדל שבין וורקו-מנגסטו לאחיינית, ילידת הארץ. "רציתי להבין דרכה את מה שהיא יודעת ומבינה על העלייה", היא אומרת, "זה היה תהליך מרתק במיוחד של למידה הדדית. הכרתי את תקווה מחדש דרך הכתיבה, הבנתי את הנחישות ואת האומץ שלה".

     

    למרות הנושא, חשוב לוורטו-מנגסטו להדגיש כי מדובר בספר שידבר אל כולם, ועוסק הניחוח הרחוק של הילדות באפריקה והכמיהה לארץ ישראל. "אני חושבת שהצלחנו לתת לקוראים שלנו הצצה לתרבות אתיופית דווקא דרך הדברים שקרובים לכל אחד מאיתנו, לא משנה איפה הוא נולד וגדל", היא אומרת, "היה לי חשוב להעביר את החוויות הייחודיות ליוצאי אתיופיה. רציתי שכל קורא ינסה לשמוע את השיחות של נשים בבית ולדמיין ילדה קטנה מקשיבה להן ולומדת מהשיח הזה".

     

    בהמשך, מקווה וורטו-מנגסטו לתרגם את הספר לשפות נוספות. "הבנות שלי מאוד אהבו לקרוא על ההרפתקאות של אלמז", היא אומרת, "כעת אני מצפה לראות כיצד הקוראים יגיבו לספר שיצא בקרוב לחנויות".

     

     צפו בווביט וורקו-מנגסטו מקריאה קטע מהספר:

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    את הספר "אלמז פוסעת בשבילי ילדותה" ניתן לרכוש באתר הוצאת "אוריון"




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך הספר "אלמז פוסעת בשבילי ילדותה"
    "כל לילה הלכנו ובמהלך היום ניסינו להסתתר בחולות"
    מתוך הספר "אלמז פוסעת בשבילי ילדותה"
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים