"סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי": פרק לסופ"ש

אפילו העבר יכול להשתנות. לגילוי המפתיע הזה הגיע הסופר נתן שחם בעשור התשיעי לחייו, כשהתחוור לו כי גם המעט שידע על עברה של אימו המנוחה לא היה ולא נברא, וכי חייהם כמשפחה היו מין משחק מחבואים משוכלל. ורדה שטיינמן, האישה היפה והעדינה, השברירית-לכאורה והמפוחדת-כביכול, היטיבה להחביא את הסיפור האמיתי של העשורים הראשונים לחייה ואת היסודות האמיתיים של אופייה, ואילו הוא מצדו - הקפיד להסתיר ממנה כל דבר שעלול להסב לה מפח נפש, או אפילו סתם התרגשות שמוטב לה בלעדיה - משימה לא פשוטה לאיש מחתרות והרפתקן בלתי נלאה השש אלי סכנה.

בואו לקרוא את נתן שחם באתר "עברית"

סיפור הכיסוי הכפול של אימא שלי הוא ספר מקסים ושוקק חיים, פרי זיכרונותיו של ילד שגדל בתל אביב של ביאליק ושלונסקי ולימים היה לאחד מחשובי הסופרים בדורו; ספר שהוא מחוות אהבה לאֵם ותזכורת מופלאה לכך שהורים הם מאותם כתבי חידה שעל ילדים לפתור בכוחות עצמם. נתן שחם, בן 90, מתגורר בקיבוץ אלפא וממשיך לכתוב מדי יום ביומו. בשנת תשע"ב הוענק לו פרס ישראל לספרות.

פרק ראשון

יד לאימא

אזיק של אהבה

בכל פעם שאני עובר ליד בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב אני נזכר במאבק על שחרור כף ידי מידה של אימא שנערך על המדרכה הצפונית של הרחוב. בן ארבע הייתי אז, עקשן לא קטן ובעל כישרון מיוחד להפיק אושר מכל דבר של מה בכך, ובבוקרו של אותו היום אמרה לי אימא כבדרך אגב שהיום לא אלך עם אחי לגן של אסתר, היום נלך אני והיא לגן אחר.

נתן שחם בסיפור אישי

פסיכולוג שפיטפט עם דוִד ואיתי, כל אחד לחוד, אמר כנראה לאימא כי מוטב לנו שלא נתחנך שנינו באותו הגן, ולפיכך נבחנה האפשרות להעביר אותי לגן שברחוב השחר, או להעביר את אחי הגדול ממני בשנתיים ויומיים לבית הספר לבנים, שכן בגן הוא משתעמם, שהרי בגיל חמש כבר ידע קרוא וכתוב ובוקר־בוקר היה קורא את כותרות "דבר". בסופו של דבר שתי ההצעות לא התממשו, אבל בבוקר ההוא לא היה אכפת לי לאן נלך ובלבד ששעות אחדות תהיה אימא כולה לרשותי ולא יהיה עלי לחלוק בה לא עם אבא ולא עם אחי.

מאחר שכך, וכדבר הנגזר מדבר, גמרתי בדעתי שלא ללכת יד ביד איתה אלא ביד חופשייה לצדה. מלחמת העצמאות הזאת החלה מרגע שיצאנו מהבית שברחוב יבנה. ברגע שירדנו מהמדרכה לרחוב הריק שלחה אימא את ידה לאחוז בידי, ואני סירבתי. הסתרתי את כף ידי הימנית בבית השחי של זרועי השמאלית, ואימא חייכה והניחה לי ללכת "בלי יד" את קטע הדרך עד אלנבי.

ליד בית הדפוס של הפועל הצעיר שבה והושיטה את ידה, ושוב סירבתי. אימא פסעה בצעד מתון בעודי מקפץ לצדה, רגל אחת מנתרת והאחרת נאספת אליה, וכשהגענו לרחוב אלנבי נעמדה. נעמדתי גם אני. עגלה עברה ברחוב. סוס רזה ועלוב משך אותה וניענע בראשו כנכנע שוב ושוב לשוט שהונף מעליו. אימא אמרה איזה דבר שממנו הסקתי כי עגלות מסוכנות יותר ממכוניות, שכן לסוס יש רצון משלו, ואף סיפרה לי מעשה שאירע באודסה: סוס משך עגלה עמוסה במורד רחוב תלול, אך מאחר שלא היה לו כוח לבלום אותה בגופו דרסה העגלה את הסוס.

זו היתה כנראה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה רבת־הרושם "אודסה", ואולם רישומה הועם מיד: איש לא נהרג בתאונה ההיא, אמרה אימא. אפילו לא הסוס. והעגלון הספיק לקפוץ מן העגלה. הבטתי סביבי: העגלה כבר חלפה, אף כלי רכב לא נראה ברחוב, וזה היה הרגע הנאות לצלוח אותו. אבל מיד כשהורדתי רגל לכביש תפסה אימא את ידי והחזירה אותי לאחור בתנופה. "יד לאימא!" קראה בקול סמכותי, תקיף, כמעט נרגז. מעולם לא דיברה אלי בקול הזה, התוקפני והמבוהל בעת ובעונה אחת.

הוא לא דמה כלל לקולה הרגיל, הרך והנוח לרַצות. הוא נשמע כפקודה ולא כמשאלה. נכנעתי ללא תנאי. אימא הביטה ימינה ושמאלה והידקה עוד את אחיזתה בזרועי, כחוששת שאנסה להימלט, ורק כשווידאה שוב כי הרחוב ריק כליל החלה לצלוח אותו בפסיעות קטנות. לחיצת אצבעותיה על זרועי הכאיבה לי, אבל שתקתי. מיד כשעלינו על המדרכה שלפני בית הכנסת הגדול שוחררה זרועי והסתכלתי על מפרק כף ידי - לחיצת היד של אימא ציירה עלי אזיק כהה, חום־סגול. כשראתה אימא את הכתם נחרדה והשמיעה דיבורים מקוטעים של התנצלות בשפתיים רוטטות. אבל זה לא כואב כלל, שיקרתי, ואף שאימא נהגה לומר שלְשַקֵר אסור בשום פנים ואופן, הפעם אמרו לי עיניה תודה על השקר.

אירוע של מה בכך. ואף על פי כן, אני מרשה לעצמי ללמוד דבר־מה מן העובדה שאירוע זניח זה צף ועלה ובדרכו אל הזיכרון דרס תמונות נכבדות ממנו. לימים הבנתי את התפקיד שמילאה הכניעה ההיא בפענוח המציאות הנפתחת והולכת לעיני, ואני שב וחווה את ההפתעה שהסב לי קולה של אימא כשתפסה בידי והסיגה אותי לאחור: "יד לאימא!" זה לא היה קולה הרגיל, האימהי, הרך והנעים. היה בו תוקף רצוף חרדה, והוא אכן החריד אותי, כאילו ברגע ההוא התגלתה לי אימא בחולשתה, והדבר הפחיד אותי אבל היה בו גם כדי לעורר גאווה.

ולראיה, למן היום ההוא ואילך אני עתיד לגזור ממנו את דפוס היחסים בינינו: עלי האחריות לחסוך מאימא התרגשות, ולא עליה האחריות להעניק לי ביטחון. עלי האחריות שאימא לא תדע צער, פחד ודאגה, ולא עליה האחריות שאצלח בשלום את הסכנה הקרויה חיים. אינני יודע מנין ידע פתי פעוט שכמוני כי אם אשמיע ולו ציוץ של בכי יהיה צערה של אימא עמוק יותר מכאבי, ואולם ההכרה הזאת היא שקבעה את הזיקה בינינו מכאן ולהבא, ובכל פעם שנקלעתי למקום שבו ארבה לי סכנה להיפצע או אף להיהרג היו פחדי שלי מתבטלים מפני המחשבה על הכאב שיגרום הדבר לאימא, וזאת אף שמעולם לא דרשה ממני במפורש להתחשב בחרדותיה או ברגשותיה, ואפילו לא ביקשה שאמָנע ממעשי נערוּת (מן הסתם הניחה שאיני חזק דיי להסתבך במריבה שעלולה להסתיים בתגרת ידיים והאמינה כי השכל הישר יאמר לי היכן לעצור).

צערה, חשתי כבר אז, תמיד יהיה כבד מצערי, שמתנדף מאליו, ולימים אני עתיד לתת לציווי הנגזר מכך פירוש שאימא לא היתה מסוגלת אף להעלותו על דעתה.

נתב התמונות

משמלאו לי שש הלכתי שוב ושוב בנתיב שבו הלכנו אימא ואני בבוקר ההוא,

עם אחי או בלעדיו, בדרך לגימנסיה הרצליה, שהיתה אז בית ספר יסודי ותיכון גם יחד, ואת רחוב אלנבי עברתי בריצה קלה. לשדה הקרב שביני לבין אימא נוספו פרטים חשובים יותר במרוצת השנים, אך לא היה בכוחם לשנות את סדר העדיפויות, ובכל פעם שעברתי ליד בית הכנסת הגדול נזכרתי בטביעת אצבעותיה על מפרק כף ידי. גם אחרי שכבר הייתי סב לנכדים ונסעתי במכוניתי לבית שעבדתי בו ברחוב אחד העם, בכל פעם שצלחתי את רחוב אלנבי עלתה בזיכרוני תמונת הצער בפניה של אימא כשהשגיחה שהסבה לי כאב בבלי דעת.

כעבור שנים רבות אדע כי בעניין הזהירות שלא לצער את אימא ויהי מה היה אחי קיצוני אף ממני. כשנפרד מאשתו הראשונה, שהיתה אהובה מאוד על אימא, הוא הסתיר זאת ממנה, ואף בנותיו וגרושתו שיתפו פעולה עמו במשחק המחבואים הזה - עד כדי כך חששו כולם מתגובתה של אימא, שראתה בגירושים חורבן הבית. ולא רק זאת, כמה שנים אחר כך הסתיר ממנה דבר גדול אף מזה, ואני מתקשה להעלות על דעתי את תגובתה אילו היה הדבר נודע לה ביום מן הימים. מכל מקום, הוא לא נודע לה, ועוד אספר על כך בהמשך.רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!