ירון פריד על האוטוביוגרפיה של קרלי סיימון

ב־1974 קרלי סיימון שרה "אין לי זמן לכאב", אבל עם פרסום האוטוביוגרפיה החדשה והחושפנית שלה, נראה שבגיל 70 היא בהחלט מצאה לו זמן. קבלו זמר נוגה על ילדה דיכאונית מגמגמת, עם שיניים בולטות וגוף מגושם, שנוצלה מינית כבר בגיל שבע, שאביה הנערץ זילזל בה עד מותו בטרם עת, וכמעט כל הסובבים אותה הכזיבו בדרך זו או אחרת, אם כי כמה מהם לפחות היו פאן. אכלו לה, שתו לה, בגדו בה, והיא נשארה לספר הכל, אבל ממש הכל, עד כדי כך שלפעמים מתחשק להפציר בה לשתות כוס תה ולכבות את מקרן השקופיות האכזר.

גם בלהיטיה המרקידים של סיימון - אלילת הפופ/רוק הרך, שהגיעה לשיאיה בשנות ה־70 - היה תמיד איזה עוקץ צורב ומריר, ונראה ששנים של פסיכואנליזה, שעליהן ביזבזה את כל ירושתה המצומקת, הולידו נטייה להלקאה עצמית וליללנות קורבנית. למרבה המזל, כל זה מגובה בהומור עקבי, קריצות נבונות לג'יין אוסטן, וכמובן חמישים גוונים של זוהר הוליוודי. ג'ק ניקולסון פיתה אותה, כריס כריסטופרסון רדף אותה, שון קונרי פלירטט איתה (אבל שכב עם אחותה) וקט סטיבנס זכה בה, ואחרי הקטע שבו מתואר המתח המיני בינה ובין מיק ג'אגר, הקורא הסביר ייאלץ להדליק סיגריה. היא רצה לספר לפסיכולוג שלה על ליל אהבים עם וורן בייטי - שעליו נכתב להיטה הגדול ביותר, You're So Vain - והפסיכולוג מגלה לה שהיא לא המטופלת הראשונה שלו הבוקר שבילתה עם האיש בלילה.

קצת מוזר שמי שמוגדרת על גב הכריכה כאייקון פמיניסטי, בוחרת להגיש את סיפורה באמצעות הגברים שבחייה והחיים שבגבריה, כאילו הם מה שמגדיר אותה. סיימון מתוודה גם כי סבלה מהעובדה שהצלחתה המקצועית עלתה על זו של מי שהיה בעלה, ג'יימס טיילור, וטוענת שלא רצתה להאפיל עליו. השליש האחרון של הספר מוקדש לטיילור, אבי ילדיה, והוא מלא זעם ותחושת החמצה ואובדן. לפי סיימון, הייתה שם אהבה גדולה, שרק ההרס העצמי של שני האוהבים היה גדול ממנה. כבר עשרות שנים שהם אינם מדברים אחד עם השני. לפחות אפשר לשיר על זה.

Boys in the Trees: A Memoir //   Carly Simon , 2015