אינטליגנציה מלאכותית
בעיניי "האח הגדול" היא לא פחות משיעור מדהים באנושיות
אמרו חכמינו: "הפוסל במומו פוסל". אין יותר פסיכולוגיה מזה, סחתיין חז"ל. פירושו, על פי ויקיפדיה: "כל מי שפוסל אחר — פוסל אותו בגלל מומו שלו, שאותו הוא רואה אצל האחר". גאוני. מדויק. בואו נתהה:
אני לדוגמה אוהב לצפות ב"האח הגדול". חולה על זה. אפילו הזמנתי את הערוץ. כשאני מודה בזה בפני אנשים, הם מתחלקים לשלושה: אלה שרואים ומודים; אלה שרואים ולא מודים; ואלה שלועגים ולא מוכנים אפילו להציץ. להם נקרא: "הפוסלים מראש". על קנקנם נתהה – על פי חז"לנו — מה הוא אותו מום בתוכם?
xxx
מזמן הבנתי שבני אדם צריכים שיגידו להם שהם "אינטליגנטים". אגב, רובם לא יבחין בין "אינטליגנציה" ל"אינטלקטואליות", ולכן אשתמש רק בראשון. האנשים זקוקים לאישור: "אזרח יקר – אתה אינטליגנט. כל הכבוד. ברוך הבא למועדון". רוב האנשים יעשו הכל כדי להיכנס פנימה, ומרגע שנכנסו – לעולם לא יסכנו את התואר בהאזנה למוזיקה נחותה, בנהנתנות או בצפייה בטלוויזיה פופולרית.
בקלות תוכלו לזהות את הטיפוסים המדוברים על פי רצף השאלות הבא:
1. ראית הצגה לאחרונה?
2. אתה אוהב אופרה?
3. באיזה חו"ל ביקרת?
4. ראית את "8 וחצי"?
אם כל התשובות ינועו בין: "בוודאי" ל"אויש, זה נפלא", כשבקטגוריית חו"ל לא ייכללו בוקרשט או בורגס — דעו מול מי אתם עומדים.
אני, לדוגמה, במשך תקופה ארוכה בחיי שיכנעתי את עצמי בכוח שאני אוהב אופרות. שאני חייב לאהוב אותן ושזה ישדרג אותי מעמדית. הרי מה יגידו עליי אם אני כזה שנהנה רק בקיסריה? הסבירו לי רבים ש"אופרה זה טעם נרכש", וש"צריך להאזין הרבה כדי להבין", בצירוף שכנועים שהמשחק המוגזם והעלילה הסתמית הם בעצם מעניינים. לא השתכנעתי. כעת המבחן עובר אליכם: איזהו אדם אינטליגנטי יותר בעיניכם? א': שצופה ב"האח הגדול"; או ב': שהולך לאופרה? אל תענו, תחשבו לבד.
xxx
אם כך, מהו אותו מום? התנשאות?
לא. כבר למדתי שהתנשאות אינה החשיבה ש"האחר פחות טוב ממני", אלא האימה מכך ש"האחר יחשוף את החשש שלי שהוא טוב ממני". זו התנשאות. שכן כולנו בני אדם חסרי ביטחון, לכולנו טראומות וכולנו חשנו נחותים וחלשים, טיפשים ובודדים מתישהו בחיינו. והיום כל התנהגות שלנו – כולל התנשאות – היא רק חיזוק יסודות הביטחון שלנו כדי שנרגיש — כמו שאומר מאיר אריאל – "לפחות יותר מאפס".
ואת זה למדתי העונה ב"האח הגדול" משי חי.
צריך לתת פרס למלהקים של "האח". גם בעונות הקודמות נעשתה עבודה טובה, אבל זאת עלתה על כולן. כי ליהוק זה הדבר הכי חשוב בדרך לטלוויזיה טובה. וכי ליהוק טוב דורש אהבת אדם תמה וברה. ומלהק טוב צריך לנטרל לחלוטין את השיפוטיות שבתוכו, ואת המחשבה שהוא מכיר את כל זני האדם וביכולתו לנבא את התנהגותם. כי כשאנחנו שופטים מראש – בסוף "האח" תמיד מוכיח אותנו. כי כל אדם הוא מעניין. כל אחד הוא סיפור. צריך רק להקשיב.
הרי מה קורה כל עונה בפרק הראשון? לבית נכנסים: מזרחי, אשכנזייה, רוסייה, ערבי, אתיופי, דרוזי, צ'רקסי, גמד, הומו, טרנסג'נדר, לסבית, מתנחל, צמחונית, שמאלן, סלבריטאי ועיוור. ומה אנחנו כצופים מיד עושים? שופטים. מסדרים במגירת הדעות הקדומות שבראשינו מי מהמתמודדים הוא כמונו, ועל פי זה מנחשים את מי נאהב. האדם פיתח תכונה אידיוטית: מי שהכי דומה לו הוא גם זה שהכי יאהב. בולשיט. רוב הזוגות בעולם יוכיחו שאלה שאין ביניהם שום דבר משותף – ישרדו לאורך זמן. וזהו שיעור מאלף בשיפוטיות. כי "האח" מוכיח לנו בדיוק אחרי תוכנית וחצי שטעינו. כולם הופכים את עורם ומאפשרים לנו לצפות בחמלה מקרוב ב"אחר", יום אחר יום — ולהבין אט־אט שהוא כמונו הרבה יותר משנדמה.
xxx
תראו את שי חי (ע"ע). הדמות הכי מורכבת בטלוויזיה. שי חי שלא מצליח להיחלץ מהזדהות מוחלטת עם מה שהוא חושב שהעולם חושב עליו, ולכן מתנהג לעיתים ברשעות, בעוד שכל מה שהוא רוצה זה שיגידו לו שהוא אהוב. שי חי הוא הישראלי הפרדוקסלי בהתגלמותו – כי אם היו שואלים אותו "בחוץ", הוא היה אומר שהוא "שונא את 'האח הגדול' ושזו תוכנית רדודה וטיפשית שאין לו שום קשר איתה". אך ברגע שהציעו לו להיכנס לבית, הוא נכנס. כי המחמאה שרוצים בו הייתה נעימה. שי חי לא באמת חושב שהוא טוב מהאחרים. באמת שלא. הוא מסתובב בעולם עם שריון ענקי ובעצם בלי הגנה בכלל. אז אני רוצה לומר לו שהוא אהוב, ושהוא אחת הסיבות היחידות שלי לפתוח טלוויזיה לאחרונה. ושהוא מרגש אותי ושהוא חכם ויפה ורגיש מאוד־מאוד. ושאם בסוף הוא יזכה אני אהיה מאושר — כי אולי ככה הוא יבין את האהבה הגדולה שיש כלפיו. ויש.
הנוער שצופה בתוכנית לומד ממנה דברים טובים. מאות אנשים הפכו טבעונים בזכות טל מהעונה הקודמת, אלפי אתיופים זקפו ראש בזכות הניצחון של טהוניה הגיבורה לפני שנתיים – הייצוג האמיתי הראשון של העדה בפריים טיים; ואלפי מזרחים (כולל אני), שראו את עינב בובליל ואת ג'קי ואת קותי למדו שלפעמים צעקנות לא אומר טיפשות, ושבחיים פיקחות חשובה יותר מאינטלקטואליות. כי "אדם צועק את שחסר לו. לא חסר לו – לא צועק". זה גם מאיר אריאל כתב.
xxx
ואני שונא את הביטוי "פליט ריאליטי". כי זהו ביטוי רווי בוז. איך אפשר לבוז לאנשים שהלכו לטלוויזיה כדי לנסות לשנות את גורלם? אנשים מהפריפריה שמנסים למלא את "לוטו החיים" הזה בתפילה לזכות בו. חברה אמרה לי: "אין להם שום כישרון, שום יכולת מיוחדת — והם זוכים לתהילה ולפרסום, ומזמינים אותם לפרמיירות, ומצלמים אותם ו... " קנאית.
וקנאה זו תכונה חמודה. כי גם את רוצה שמישהו יגלה אותך, רק על עצם אופייך המרתק, ויגיד לך: "היי. את מעניינת, אפשר לשדר אותך בטלוויזיה כדי שכל העם יתפעל מאישיותך המקורית?" אבל את יודעת מה ההבדל בין מי שיש לו תפוח אדמה ביד לבין מי שאין לו? זה שאחד מהם אשכרה הלך וקנה תפוח אדמה.
צריך הרבה אומץ להסכים שאת חייך וסודותיך ישדרו מצלמות במשך 24 שעות; שכל האנשים שרבת איתם בחייך, שנפרדו ממך, שמפחידים אותך, ששונאים אותך או מקנאים בך – יראו אותך על המסך. דרוש לזה אומץ. אל תשבו בביתכם בזחיחות ותפסלו את האנשים שם. כי זה מעיד בעיקר עליכם. זה שראיתם הצגה השבוע לא עושה אתכם לאנשים טובים יותר.
xxx
אין לי ולוּ חצי קשר לתוכנית. תבדקו. אבל אני יודע להבחין בטלוויזיה טובה – וזו מתקיימת רק בקפדנות ודקדקנות. ויורם זק הוא קפדן ודקדקן וכך הוא מלמד אותנו – מי שמקשיב – כל עונה שיעור חדש באנושיות. בניעור שוביניזם, בניעור גזענות, בניעור הומופוביות. וקלישאה או לא — לראות את סלים הפלסטיני ואת תמר המתנחלת אומרים אחד לשנייה את הדברים הכי קשים ואז מתחבקים, מבחינתי זה לא פחות מהדבר הכי גדול בטלוויזיה. ובעולם של קומדיות שממלאות זמן מסך, ב"אח" יש גם תכלית ותוכן. ואמירה חברתית. וגם אם תגידו "ניצול ציני" וגם אם תגידו "ניסויים בבני אדם" וגם אם תשתמשו בעוד טיעונים שרלוונטיים גם לצה"ל/ הממשלה/ מקום העבודה שלכם/ קניונים/ פרסומות/ גני ילדים/ בתי ספר/ רדיו ואינטרנט – אני עדיין אטען שיתרונות "האח" גדולים מסך חסרונותיו.
xxx
בחלוף השנים למדתי את העובדה הכי עצובה: שדווקא "הנאורים ביותר", "הליברלים" ו"שוחרי הצדק" – הם הכי שיפוטיים. דווקא הם חסרי הסובלנות הכי גדולים במדינה. דווקא הם, שכל הישגם הוא לשבת על כורסה עם סיגר קטום, נינה סימון בתקליט ברקע, ולקרוא את האחרון של מורקמי — דווקא הם הכי מקובעים ומעודדי ניכור. ובזה המום שלהם. ועל זה אני חומל. אז יודעים מה – בואו אני אפטור אתכם כאן קבל עם ועדה וארגיע את נפשותיכם: "אתם אינטליגנטים. כל הכבוד. זכיתם. התעודה מחכה לכם במשרדינו שברמת־אביב. אנו תקווה שהתואר הזה יהפוך אתכם כעת גם לקצת יותר סובלניים".
