שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    א.ב. יהושע: "הכיבוש לא מניח לי אף פעם"
    הסופר א.ב. יהושע חושב שהפך מאופק יותר בספריו בשנים האחרונות, אך עדיין בוער בו הרצון לדון ביחסים בין ערבים ליהודים. לקראת עליית הסדרה המבוססת על ספרו "גירושים מאוחרים", הוא מסביר את הטירוף שמאחוריה, ותוהה מתי השמאל ילמד מהימין איך להשמיע את קולו
    בסיום ההקרנה של הפרק השלישי של הדרמה המבוססת על ספרו "גירושים מאוחרים", א. ב. יהושע חשש. "חשבתי שיבואו אליי ויגידו לי: 'לא ידענו שאתה כזה רשע, כזה מופרע'", הוא מספר בראיון אתו. "כבר תכננתי לזעוק, 'זה לא אני, זה הבמאי!'", הוא מוסיף בחיוך. מיותר לציין שהתרחיש הזה לא קרה, והקהל הגיב באהדה רבה לסדרה המצוינת שביים רם לוי.

     

    אבל החשש של יהושע, מבכירי הסופרים הישראליים, לא מופרך. "גירושים מאוחרים", שראה אור לראשונה בשנת 1982, הוא יצירה יוצאת דופן במכלול יצירתו, הכוללת כמה מהספרים החשובים והאהובים ביותר בספרות העברית. "הדמויות ברומן הן קשות, מופרעות", מסביר יהושע. "בדמותו של קדמי, למשל, מצוי רוע של ממש, ובטקסט מובעת ציניות גדולה מאוד". אלמנטים אלו עומדים בניגוד חריף, לדוגמה, לרומן שפרסם לאחר מכן, "מולכו", שם היה בוטה פחות. בכלל, יהושע מצהיר שבספריו האחרונים, בעיקר ב"ניצבת", שראה אור בשנה שעברה, נהייה מאוד מאופק. "אני כבר אדם מבוגר", הוא מסביר, "אני כבר לא מחפש זיקוקים חריפים".

     

    מתוך "גירושים מאוחרים"    (באדיבות הערוץ הראשון)

    מתוך "גירושים מאוחרים"    (באדיבות הערוץ הראשון)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    זיקוקים או לא, יהושע (79) הוא עדיין אחד הסופרים המוערכים והאהובים ביותר בישראל, ושמו מוזכר לרוב יחד עם דויד גרוסמן, עמוס עוז ומאיר שלו, כחבורת ה-A LIST של הספרות המקומית. הוא חתן פרס ישראל לספרות, וזכה בפרסים יוקרתיים נוספים כפרס ברנר ופרס ביאליק. יוצר ובמאי הסדרה, רם לוי (שכתב את התסריט יחד עם גיא מאירסון), הוא חתן פרס ישראל לתקשורת, וחתום על פרויקטים משובחים למדי, בהם עיבוד טלוויזיוני לרומן אחר, מוכר יותר, של יהושע, "מר מאני".

     

    "יש לי זיקה עמוקה מאוד לרם", מספר יהושע. "אני מכיר את עבודותיו, הוא חבר, והייתי אסיר תודה לו על 'מר מאני', לכן גם הרגשתי בטוח להפקיד בידיו את 'גירושים מאוחרים'". לצד ההתרשמות החיובית של יהושע מהעיבוד של הרומן הזה, שיעלה הערב (ה') לשידור בערוץ הראשון, הוא חושף שרצה שלוי יעבד את הרומן "הכלה המשחררת" שכתב. "זו יצירה שיש בה קשר עמוק בין יהודים וערבים, בעיקר ערבים ישראלים", הוא מסביר. "זה חשוב לי מאוד להעלות למודעות את מערכת היחסים הזו ואת הייצוג של ערביי ישראל. בינתיים אני מחכה". על רקע סערת ספרה של דורית רביניאן, שנפסל מרשימת ספרי הבגרות על ידי משרד החינוך עקב עיסוק ביחסים בין יהודיה לערבי, ייתכן שיהושע יצטרך להמתין זמן רב מכפי שתכנן.

     

    מתוך הסדרה (צילום: באדיבות הערוץ הראשון) (צילום: באדיבות הערוץ הראשון)
    מתוך הסדרה(צילום: באדיבות הערוץ הראשון)
     

    "גירושים מאוחרים" מגולל את סיפורו של יהודה קמינקא, בן 63, שחוזר לישראל חמש שנים לאחר שעזב כדי לקבל גט מאשתו נעמי, המאושפזת בבית חולים לחולי נפש. במקום מגוריו החדש מחכה לו בת זוגו, הנושאת ברחמה את התינוק המשותף של השניים, ויהודה נחוש לסיים את העניינים בארץ כמה שיותר מהר. אך כצפוי, המפגש המחודש עם המשפחה – ילדיו ואשתו – חושף כאבים גדולים, טראומות, משברים והרבה מאוד טירוף, הנגלים אט-אט בסבך המשפחתי הדחוס.

     

    "יש יצירות שכתבתי שאני קורא חלקים מהן כדי לקבל קצת תמיכה ועידוד", מספר יהושע. "סופר מסתכל אחורה ואומר: 'פעם הייתי טוב, כתבתי יפה, ועכשיו - כמה קשה לי'. לפעמים אני לוקח מיצירות קודמות שלי משפט, אפילו מילה, איזה מצב רוח שנראה לי נכון ליצירה החדשה. אל 'גירושים מאוחרים' אני בדרך כלל לא חוזר. אבל עכשיו קראתי אותה שוב, וראיתי את הסטקטו שבטקסט, והיתרון הוא שהלשון נשמרה כלשון חיה – גם בסרט".

     

    מה התפקיד של השיגעון בסיפור?

     

    "המשפחה היא זו שאשפזה את האם, אבל השיגעון נמצא במקום אחר. זה קורה הרבה פעמים – מי שמאושפז הוא לא המשוגע, אלא ההפך. ברגע שמישהו שנחשב למופרע מבריא, אז פתאום האחרים מתחילים להיות מופרעים. סביב זה נבנתה היצירה".

     

    עטיפת "גירושים מאוחרים". נהנה מהגלגול החדש שלו ()
    עטיפת "גירושים מאוחרים". נהנה מהגלגול החדש שלו
     

    המעבר למדיום קולנועי שינה משהו מהותי ביצירה: את היסוד המונולוגיסטי.

     

    "ביצירה קיים היסוד הרשומוני: אחד מספר את היום הזה, ואילו השני מספר אחרת, וכן הלאה, וכך גם היסוד המונולגיסטי, שכן היצירה מושפעת מ'הקול והזעם' של פוקנר שהוא דוגמה מופתית לכך. זה לא היה יכול להישמר בסרט, כמובן, אף על פי שזה עניין עקרוני. בעבר התווכחתי עם הרבה במאים על כך, וכנראה שלא תהיה לי ברירה אלא לעשות סרט בגיל 85 שבו יהיו מונולוגים פנימיים. זו טכניקה שבה אנשים מגלים את נפשם ומדברים את נפשם; מדברים על תחושות שאי אפשר להעביר אותן בקולנוע דרך פעולה ודיאלוג. ב'מר מאני' המצב היה שונה, ורם עשה את זה בצורה נפלאה. שם הנאמנות לטקסט היתה שלמה כיוון שבסך הכול הדיאלוגים האלו היו ביצירה הספרותית. כאן היה צריך מפעם לפעם לקחת דיאלוגים ופעולות מתוך הספר, אבל זה הותיר מרחב לדברים חדשים שלא היו בו".

     

    דברים חדשים לחלוטין?

     

    "בעיבודים קולנועיים או טלוויזיונים של יצירותיי אני תמיד מגלה שכמה מן הדברים שנראים לי חדשים מאוד ושהם כאילו שרירותיים - הזרעים שלהם היו כבר ביצירה, אבל הבמאי והתסריטאי הנביטו אותם ופיתחו מהם דברים אחרים. אלו זרעים שאפילו אני לא הייתי מודע להם וגם במקרה הזה, רם לקח את הזרעים הללו כדי להוסיף או ללכת בכיוון של העיבוד שהוא רצה".

     

    מה למשל?

     

    "הדמות של יעל, בתו של הגיבור, מבצעת בפרק האחרון פרובוקציה עצמית הקשורה לאקט מיני. בהתחלה לחמתי נגד הרעיון בכל הכוח: מה פתאום היא תעשה את זה, זה לא מתאים לה, היא אשת בית, מחזיקה את השפיות של כל המשפחה, ופתאום הוא הוציא אותה במהלך של אקטינג אאוט, בכוונה ברורה מול הטירוף הזה, מול הקונפליקטים הקשים, כמחאה נגד בעלה היהיר והלוזר. אבל כשראיתי את זה בסדרה, הבנתי שיש בזה הגיון, שהמעשה מגיע מאיזשהו מקום בסיפור שאני לא הייתי מודע לו. היתה לזה הצדקה".

     

    "גירושים מאוחרים". עוסקת בשיגעון  (צילום: באדיבות הערוץ הראשון) (צילום: באדיבות הערוץ הראשון)
    "גירושים מאוחרים". עוסקת בשיגעון (צילום: באדיבות הערוץ הראשון)
     

    יצירות רבות שלך עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. איך אתה מתמודד עם השוני?

     

    "אני באמת כבר מנוסה בעניינים האלו, ומאמין שמי שנותן את היצירה שלו לעיבוד, צריך לקחת בחשבון שהבמאי והתסריטאי בונים יצירה משלהם על בסיס היצירה הקיימת. אם אתה בא בתחושה של נינוחות וסבלנות, אתה יכול ליהנות מההיפוך ומהגלגול של היצירה הספרותית ליצירה החדשה שגם נעשית בזמן אחר ובקונטקסט אחר".

     

    ומה בנוגע לפרשנויות בכלל לספריך?

     

    "יש פרשנויות על מכלול יצירתי מכל מיני כיוונים. אני לא יכול לעקוב אחרי כל זה, היצירה משתחררת ממני ברגע שהיא מתפרסמת. לפעמים יש פרשנויות שממש מקסימות אותי - הן פתאום מראות לי דברים שלא חשבתי עליהם אבל הם היו מונחים בלא-מודע. לפעמים יש פרשנויות שמקוממות אותי, אבל אני לא יכול לעשות שום דבר נגד זה".

     

    "כבר לא מחפש זיקוקים חריפים" (צילום: טל שחר) (צילום: טל שחר)
    "כבר לא מחפש זיקוקים חריפים"(צילום: טל שחר)
     

    התרבות פורחת, השמאל רופס

    יהושע הוא אמנם פרוזאיקן, אבל כשהוא נשאל על המציאות הספרותית העכשווית, הוא מציין מייד דווקא את השירה. "כיום יש שפע בשירה. לפני 15 שנה חשבנו שזמנה של השירה תם, וחששתי מאוד מהקמילה של השירה וההיצמדות רק לפרוזה. עכשיו משוררים אומרים: 'גם אם יקראו אותי 300 איש, זה בסדר, אני אוציא את הספר'. יש תחייה של השירה ואני רואה את זה בחיוב רב, לצדד התחייה של הפרוזה הקצרה".

     

    נדמה שבזירת השירה מתנהלים המאבקים המשמעותיים, ולא בפרוזה. כמו למשל במקרה של קבוצת "ערס פואטיקה" שמעוררת גם תגובות נגד.

     

    "אלו ויכוחים לא פואטיים, אלא ויכוחים תוכניים, על השכחה של המזרחיות. זה לא כמו ששלונסקי יצא נגד ביאליק על הסגנון ואופי הכתיבה, או זך שתקף את אלתרמן על הפואטיקה שלו. כיום יש פלורליזם רחב, כל אחד כותב איך שהוא רוצה. לכן הוויכוח עם קבוצת המשוררים הזו מסתכם בעיקר בהתייחסות למשמעות של תוכן שירתם".

     

    מעת לעת עולה שמו של יהושע לכותרות בשל התבטאויות פוליטיות כנגד מדיניות הממשלה ופעולות ישראל נגד פלסטינים. כיום, לדעתו, הדור הצעיר של השמאל הפוליטי - ובכך נכללים גם סופרים - לא משמיע מספיק את קולו. "יש פחד מהרשתות החברתיות; מהאלימות הנוראה ומהטינופת הארסית שיוצאת שם", הוא מסביר, "ולדור שלנו לא היה פחד. היו לנו ויכוחים, אבל הם היו תרבותיים. חבל שהצעירים התייאשו או שהם חושבים שזה לא יועיל. זה כן יועיל. די להסתכל על המחנה הנגדי ולראות איך זה עובד. במיוחד אני מתפעל מהדתיים הלאומיים שמשקיעים בישיבות ובהתנחלויות בעשייה חינוכית, שחלקה מזעזעת אותי, ויש שם יש פלוגות שעושות את זה".

     

    ומה עם התרבות?

     

    "בסך הכול התרבות פורחת בארץ, יש הרבה סרטים, מחול, ספרים. התלונה היא על הרפיסות של השמאל ואי היכולת לקיים פעולה פוליטית ממשית, לעומת הגדודים מהימין שהולכים ומתעצמים. אין חיילים חדשים במלחמה נגד הלאומנות, אז התרבות פורחת בעוד המציאות הלאומית מידרדרת. אני לא מפסיק לחשוב על זה; הכיבוש לא מניח לי אף פעם. הייתי בטוח שאגמור את שנותיי כאשר יהיה שלום עם הפלסטינים. אמנם עדיין בעיניי הכול קרוב, אבל שני הצדדים לא עושים מאמצים. קח את אינתיפאדת הסכינים המכאיבה כל כך. איזה כאב גדול, על ההרוגים שלנו וגם על שלהם. אפשר היה לעשות את זה אחרת".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים