מראה שחורה - חזון אמנותי להשפעת הטכנולוגיה על חיינו
תערוכה חדשה המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל, מנסה לענות על השאלה כיצד הטכנולוגיה תשפיע על חיינו, דרך מייצג אמנותי שבמרכזו סרטוני ווידאו. האם בעתיד נתקשר אחד עם שני דרך מדבקה שתמוקם מתחת ללשון? ומה יקרה לפרטיות שלנו, שגם ככה כרגע לא במצב מזהיר?
התרבות העכשווית מתעסקת רבות באפשרויות שטומן בחובו העתיד הטכנולוגי עבור בני האדם, כפרטים וכקולקטיב. לא רק בתרבות הפופולרית, בקולנוע או בטלוויזיה, גם עולם האמנות נסחף לשאלות ולנבואות הקשורות בשינויים המתבקשים שהטכנולוגיה עוד תביא עלינו. אחד מהביטויים הללו מגיע בדמות היצירה "Common Sense" של האמנית מלאני גיליגן, שמציגה בימים אלה במסגרת התערוכה "גוף ראשון רבים" באוצרות של ריטה קרסטינג, במוזיאון ישראל.
קבלו הצצה לעתיד על פי היצירה "Common Sense":
"התערוכה עוסקת ביחסים בין האינדיבידואל לקולקטיב", מסבירה ד"ר שיר אלוני יערי, עוזרת אוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון, "בהעצמתו של הפרט דרך אימוץ זהות קיבוצית והתאגדות עבור מטרה משותפת. זה נושא בעל שורשים היסטוריים עמוקים, כמובן, שביטוייו האקטואליים בדמות התסיסה האזרחית של ה'אביב הערבי', תנועות האנטי-גלובליזציה והמחאה החברתית בישראל הופכות אותו לרלוונטי במיוחד. השימוש הפוליטי והאמנותי במרחב הציבורי, השתייכות לקהילה או לעם ולחילופין רדיפה על רקע לאומי, אתני או דתי, כמו גם שאלות של חופש ביטוי, סולידריות והגדרה עצמית עומדים אף הם במוקד התערוכה".
מדע בדיוני או חזון אפשרי?
בתערוכה לוקחים חלק לצד גיליגן אמנים עכשוויים בינלאומיים, בהם יאן וו, סיפריין גייאר, וולפגנג טילמנס, שילפה גופטה, נטליה זורבוב וארתור ז'מייבסקי, והיא כוללת עבודות וידאו, ציור, פיסול ומיצב. עבודתה של גיליגן, מורכבת מאסופת סרטוני וידאו קצרים המרכיבים סדרה, שעוסקת באפשרות הלא מאוד בדיונית, שבעתיד נוכל להתחבר לפרטים אחרים בחברה באמצעות מעין ספוגית או מדבקה שמעבירה מחשבות ותחושות וממוקמת מתחת ללשון. העבודה מוצגת בחלל המוזיאון כמעין מבוך של צינורו ומסכים – כל אחד מהם מקרין סרטון אחד.
"מבחינה קונספטואלית, שואבת סדרת הווידאו העתידנית של גיליגן ממסורת כתיבה פמיניסטית אלגורית העושה שימוש במדע בדיוני ככלי לניתוח ביקורתי של המציאות והצגת חזונות אלטרנטיביים לסדר החברתי הקיים", מסבירה ד"ר אלוני יערי. "העבודה מושפעת גם, כמובן, מהתפתחויות טכנולוגיות ומגמות כלכליות ופוליטיות עולמיות דוגמת השפעתן של רשתות חברתיות על מאבקים אזרחיים והשימושים באמצעים טכנולוגיים חדשניים בו זמנית, לביסוס שליטתם של הקפיטליזם וסוכניו ולחתירה תחתם בידי הכוחות המתנגדים להם".
מבנה של חדירה לפרטיות
העבודה הזו יכלה בקלות להיות פרק בסדרה "מראה שחורה". מה הופך אותה ליצירת אמנות?
"אני חושבת שהשאלה מעידה בין היתר על כך שהרבה סדרות טלוויזיה מציגות כיום תכנים 'אמנותיים' – איכותיים, מעוררי מחשבה, שחורגים מתבניות בידוריות קונבנציונאליות – ואכן העבודה שואבת לא מעט מתרבות פופלארית זו. המימד היותר אקספרימנטלי שלה – העובדה שאין התמקדות או הזדהות מצד הצופה עם דמויות מסויימות, המבנה הנרטיבי הלא שגרתי והמימד הביקורתי המודגש שבה, הופכים אותה, אולי בשונה מסדרות טלויזיה מסחריות, לעבודת אמנות מוזיאלית".
באיזה אופן המיצוב הפיזי של העבודה מהדהד את תוכן סרטוני הוידאו?
"האופן בו מוקרנים סרטי הווידאו – במערך מבוכי של צינורות ומסכים - הוא חלק אינטגרלי מההצבה של העבודה בחלל. מעצבי התערוכה במוזיאון, איל רוזן ואריאל ערמוני, עבדו בתיאום עם האמנית והגלריה המייצגת אותה, כדי ליצור את הקונסטרוקציה המיוחדת אשר מהדהדת את המבנה הנרטיבי הניסיוני של הסדרה ואת הרעיונות בהם היא עוסקת".
ד"ר אלוני יערי מסבירה על המבנה של התערוכה: "הקונסטרוקציה המורכבת מצינורות מתכת ומסכים, יוצרת בעצמה מעין 'רשת חברתית' או סוג של 'org-chart' - מבנה המשקף את מערך הקשרים – האישיים, המקצועיים, האקטיביסטיים, הנוצרים בין הדמויות כתוצאה מפעילות ה'מדבקה'. אבל הם גם מציגים את מפת הכוחות והאינטרסים הפוליטיים והכלכליים, השקופים לא פעם, השולטים בחייהם של אזרחים ועובדים במציאות של קפיטליזם גלובלי וחדירת טכנולוגיות של פיקוח ומעקב לכל תחומי החיים, החל ממנגנוני GPS ועד מלט"ים ומאגרים ביומטריים למיניהם".
ביקורת על מציאות קיימת
אפרופו מעקב, חזרתי מלונדון בשבוע שעבר, שם נדהמתי לגלות – על אף שהיא ידועה כעיר המרושתת בעולם – שבאוטובוס עירוני רגיל יש לא פחות משבע מצלמות אבטחה. עד כמה העבודה שואבת מהמציאות העכשווית?
"העבודה ללא ספק נשענת על מציאות קיימת ואף מקצינה אותה, על מנת לחדד את המודעות שלנו לתהליכים המתרחשים כיום ולהשלכות האפשריות שלהם. היא מציגה עמדה מורכבת בנושא. מצד אחד, הטכנולוגיה המתוארת בסדרה מאפשרת תקשורת והזדהות מיידית וישירה בין בני אדם, באופן שמעלה אפשרות לאמפתיה וסולידריות ברמה האישית והחברתית. מצד שני, לחזון אוטופי זה יש גם צד דיסטופי – ניכוס ה'מדבקה', אותו רכיב טכנולוגי עתידני, בידי תאגידים ומערכות שלטוניות לצורך מעקב ושליטה על עובדים ואזרחים וכאמצעי לדיכוי ברמה הפסיכולוגית-גופנית ממש".
נראה שגיליגן נוקטת בעמדה ביקורתית גם כלפי קפיטליזם, ניאו ליברליזם ועולם השיווק.
"בהמשך ליצירות קודמות של האמנית – 'Crisis in the credit system' ו-'Popular unrest', גם כאן היא בוחנת באופן ביקורתי את גילומיו העכשוויים של הקפיטליזם. את האופן בו רגשות, תשוקות ומערכות יחסים הופכים אף הם – באמצעות הטכנולוגיה המתוארת של ה'מדבקה' - למוצר צריכה הניתן למוניטציה ולמסחור, כמו גם לניטור ולהגברת יצרנות ונאמנות של עובדים החשופים לפיקוח ופיטורים מידיים בכל רגע נתון. מחפשת עבודה אומרת בסרט 'שמעתי שאנשים משלמים כדי להרגיש כמו מובטלים', ונציג המכירות של 'המדבקה' עונה לה: 'הרבה אנשים מציעים כיום את השירות הזה'".
התערוכה "גוף ראשון רבים" מוצגת במוזיאון ישראל עד לתאריך 19 במרץ 2016
לפנייה לכתב/ת 
