שקט הוא רפש

עוד ריצת האמוק של הסכינאים נמשכת, והממשלה החליטה להגדיל את מכסת העובדים הערבים מיו"ש. אקט של אמון בים של ספקות וחשדות. ימים אחדים לפני כן, בנאום מכונן הודיע אבו־מאזן בנחרצות שאין לו כוונה לפרק את הרשות הפלסטינית, שבה הוא רואה הישג חשוב של עמו. בכך פורק מחנה השלום מאחד מכלי נשקו, האיום שאבו־מאזן — יחזיר את המפתחות ויעביר לאחריות ישראל את המעמסה של ניהול חייהם של מיליונים.

לא הכל שותפים לחששות ופוחדים לקבל את המפתחות. מכל מקום, אבו־מאזן הכריע: הוא לא יפרק את הרשות כדי לשים קץ "לכיבוש", כפי שאיים השמאל, ובכך העניק אורך נשימה לסטטוס־קוו, שנוא נפשו של מחנה השלום. גם הסיכוי לחסל את הסטטוס־קוו באמצעות משא ומתן הוכה אנושות בנאומו של אבו־מאזן, כאשר מוטט את עמוד התווך של כל תוכניות הנסיגה, "הגושים", כשפסק: כולם ייאלצו לצאת — מהגושים, כמו מעזה.

מעתה מי שהשלה את עצמו ש"השלום" יחייב גירוש של 100 אלף "בלבד" (עלות של כ־150 מיליארד שקל, פי 10 ממחיר ההתנתקות), יצטרך לחשב מחדש לפי יותר מ־400 אלף מגורשים. הוא יגיע למספר שישבור את גבה של המדינה.

אבו־מאזן זקוק עדיין לרשות כפיגום, עד שתושלם בנייתה של מדינה פלסטינית שתקום מכוח האו"ם והמעצמות ולא כתוצר של הסכם עם ישראל. אלא שהעולם טרוד בעסקיו ולא יתפנה לכפות "פתרון" על ישראל עד ש"הסכסוך" לא יחזור לכותרות בצורת אינתיפאדה — נשלטת, מדודה, "עממית". כמו ז'בוטינסקי, חושבים גם ברמאללה ש"שקט הוא רפש".

הסטטוס־קוו והדו־קיום לצנינים הם בעיניהם, ולכן קראו לחרם. אלא שההמונים המשיכו לנהור לקניון מלחה ולרמי לוי ורבבות מתפרנסים בתוך הקו הירוק ובהתנחלויות. ערביי ישראל הולכים ומשתלבים במערכות המקצועיות של היהודים, מרפואה עד היי־טק, ובירושלים התופעה מחלחלת גם לערביי 67' — ומשם ל"גדה" הדרך קצרה. נגד זה נשלפו הסכינים, והממשלה — המטפחת את הדו־קיום למרות הכל — נוהגת בחוכמה.

האם ישרוד הסטטוס־קוו את האינתיפאדה החדשה? אם תארך ואם תידרדר לנשק חם, אין סיכוי. בסופה נמצא את עצמנו במצב חדש, שאלה קווי המתאר שלו: יותר מ־400 אלף מתנחלים לא יסכימו עוד להיות נתונים לממשל הצבאי ולחוקיו, שנועדו לאוכלוסייה הכבושה שבעצמה כבר השתחררה מהם. הם גם יסרבו לחיות במשטר של הקפאה, בעוד הערבים בונים בטירוף, בין השאר בעזרת ממשלת ישראל. הרשות הפלסטינית תפורק, ומכל מקום לא תישלט עוד על ידי פת"ח ואש"ף.

לתקופת ביניים ייתכן שישוב הממשל הצבאי (שלא בוטל באוסלו), ולתושבים תוצע אוטונומיה נדיבה בניהול כוחות מקומיים. האוטונומיה הזאת תצטרך לעבור ניקוי וחיטוי של מערכת החינוך ממורים ומחומרי לימוד אנטי־יהודיים, האוצר שלה יטוהר מגניבות ושחיתות וסוף־סוף יוקמו מערכות הניקוז וטיהור השפכים, הכבישים והמעברים, שהיעדרם חונק את יישובי היהודים.

האינתיפאדה הזאת תחסל אולי את הסטטוס־קוו, אך לא את הדו־קיום. כמו ההתנחלות היהודית, הוא כבר חלק ממרקם החיים.