שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פרשנות מהרחם: כשעם ישראל נולד במצרים
    "עשר אצבעות, זה כל מה שצריך. צוואר הרחם צריך להיפתח לגודל של עשר אצבעות. הצירים, המצרים, מתחילים להתחזק". אחרי שתי לידות, אני מוצאת בסיפור יציאת מצרים את מה שהפרשנים לפני לא הדגישו - רמזים ספרותיים לקיומה של לידה מטפורית

    פרשני תנ"ך והוגים שונים מתארים את יציאת מצרים כרגע הולדתו של עם ישראל. גם חז"ל במדרש רומזים לכך: "…אמר ר' יהודה ברבי סימון שתי יריכות של אישה נעשין כשתי אבנים, כדי שיהיה בה כוח שתהא יולדת… אמר ר' מאיר מעשה נסים הקב"ה עושה עם התינוק הזה כקריעת ים סוף..." (מדרש אגדה, ויקרא פרק י"ב).

     

    לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >> 

     

    המדרש משווה בין קריעת ים סוף ללידה. הירכיים של האישה נדמות כשתי אבנים – חומה – שבתוכה עובר התינוק. גם בקבלה ישנן טענות דומות, אך טרם מצאתי הקבלה מלאה ומפורטת של לידת עם ישראל ללידה, למרות שיש לה רמזים עבים וברורים בפסוקים עצמם, כפי שתכף אראה. אולי משום שאף אחד מהנ"ל מעולם לא ילד.

     

    בשורות הבאות אבקש להמשיל את יציאת מצרים ללידה, מתוך נקודת מבטי כאישה וכאם - וגם בהשראה מקבוצות נשים שאני עובדת איתן סביב הטקסטים הללו בעיבוד ההיריון והלידה.

     

    הצירים הם המצרים

    תיאוריות בספרות מתייחסות אל הקריאה כתהליך פרשני בפני עצמו. כל קורא

    או קוראת משליך על הטקסט את החוויות שלו מתוך תפיסת עולמו וניסיונו האישי. תיאוריות קריאה פמיניסטיות יתייחסו למין או למגדר של הקורא/ת כמשפיע באופן מהותי על הבנת הטקסט. אין פלא, אם כן, שכאשר אני קוראת את ספר שמות אחרי שתי לידות, אני מוצאת בו את מה שהפרשנים לפני לא הדגישו - רמזים ספרותיים לקיומה של לידה מטפורית.

     

    איפה נפתח את הסיפור? האם היה זה יוסף שהגיע ראשון למצרים, האם היה הוא הזרע שנכנס אל תוך הרחם והתחיל את תהליך ההתעברות? ואם כן – מה הייתה הביצית? אולי בית המלוכה? או בית הסוהר? אולי היה זה דווקא משה הקטן שנכנס אל תוך תיבת הגומא? התיבה הסגלגלה שעוטפת את משה הרך ומונחת ביאור (בשחלה), נשלחת אל תהליך שיביא בסופו של דבר ללידה.

     

    יהיה מה שיהיה, העובר שהיה קטן כגודלה של ביצית מתחיל לגדול ולהתעצם "בִּמְאֹד מְאֹד" (שמות א', ז'). הרחם (מצרים?) מתחיל להתמלא ולהרגיש בגוף הזר שמתחיל לתפוס מקום. העובר בועט, מתהפך, משתולל ברחם ולבסוף הוא מתחיל לצעוק לאלוהים שיוציא אותו מהרחם: "וַיֵּאָנְחוּ ... וַיִּזְעָקוּ.. וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים, מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב', כ"ג).

     

    עשר אצבעות, זה כל מה שצריך. צוואר הרחם צריך להיפתח לגודל של עשר אצבעות. הצירים, המצרים, מתחילים להתחזק, מתעקשים, מכבידים, לא מוותרים. העובר בעצמו לא בטוח שהוא רוצה לצאת, ה' מכביד את ליבו, אך התהליך כבר מתחיל, אין דרך חזרה. הפתיחה מתחילה. "אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא"? עשר מכות, עשר אצבעות, שבמהלכן הרחם כואבת, דואבת, מדממת וזועקת. ואחרי עשר מכות, אחרי עשר אצבעות – העובר מתחיל לצאת.

     

    "וייבקעו המים"

    עם ישראל מתחיל לצאת ממצרים - והצירים רודפים אחריו, לא מוותרים.

    הכאב קשה מנשוא. האמא רוצה לוותר, אולי נחזור הביתה? אני לא רוצה ללדת. "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר"? היא שואלת את עצמה, את אלוהים.

     

    "אַל תִּירָאוּ. הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם". אין ברירה, היא יודעת. אין ברירה. התינוק ייצא ממני בדרך זו או אחרת. לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הוא. הוא ולא אחר.

     

    "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ", האישה לוחצת. וזה לא משנה אם זה לוקח חמש דקות, או כל הלילה. זוהי תקופת חיים שלמה, שבה העובר הופך מחלק מהאישה לישות עצמאית, נפרדת. התיאור של קריעת ים סוף כל כך מדויק – "וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם".

     

    שק מי השפיר נבקע, העובר יוצא בסערה. המים יוצאים מימינו ומשמאלו של מי שכבר אינו עוּבר, אלא תינוק ממש. הוא יוצא החוצה בתוך הים ביבשה. "היד הגדולה" של המיילדת, או של האיש, מקבלת את התינוק הקטן ומניחה אותו בעדינות על חיק האם. "קריעת ים סוף" קראו לזה מאוחר יותר, והרופא נכנס לתפור את הקרעים.

     

    סיפור יציאת מצרים הוא שלי

    התינוק שרק נולד רואה פתאום את אבא ואת אמא ומאמין שהם קיימים.

    עד עכשיו מתוך הרחם הוא לא ממש היה בטוח. "ויאמינו ב-ה' ובמשה עבדו", הוא מתחיל לשיר בבכי.

     

    זה לא נגמר שם. התינוק הקטן עוד יגדל בעזרת ה'. ה' יניק אותו מן במדבר ארבעים שנה – והמן כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. התינוק יבכה לא מעט, יהיו לו גזים (מי מרה?) ייצאו לו שיניים (המרגלים?) המטפלת שלו, משה רבנו, יתלונן באזני ה' "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ"? (במדבר י"א, י"ב). כמובן שלא – ה' הרה את העם הזה, ו-ה' ילד אותו.

     

    התינוק גם ימרוד וישבור חפצים יקרי ערך (לוחות הברית), הוא יחפש לו אמא אחרת, אבל יותר מזה הוא גם יאהב אותה ויכבדה ("נעשה ונשמע") בכל לבבו ובכל מאודו. הוא יגדל ויתבגר, ו-ה' ירווה ממנו נחת. אחר כך הוא שוב ימרוד, כמו כל ילד.

     

    אפשר להמשיך ולהמשיך בקריאה הזו, שאותי באופן אישי מרגשת מאוד. היא מרגשת כי פתאום סיפור יציאת מצרים הופך להיות משהו שלי, משהו שאני מבינה אחרת, משהו שאני מבינה יותר. היא מרגשת אותי כי היא גורמת לי להבין עד כמה הקריאה הייחודית שלי, שנעדרת מהמקורות המסורתיים, יכולה ליצור חידוש של ממש ולגלות רבדים עמוקים בתורה. היא מרגשת אותי כי אני מבינה שהתורה היא גם שלי. שלי כאדם, שלי כאפרת, שלי כאישה, שלי כאם.

     

    למעשה, התורה היא של כולנו. כל אחד ואחת יכולים למצוא בה את עצמם
    ולהוסיף לפרשנות עליה את החוויות, ניסיון החיים ונקודת המבט שלהם. נשים וגברים, צעירים, מבוגרים וזקנים, מי שילד ומי שנולד לו, ומי שאימץ וחלילה גם מי שהפילה, ומי ששכל – הכל שם. כל חוויה כזו יכולה להעצים וללמד את כולנו רבדים חדשים בתורה.

     

    • אפרת גרבר ארן, בעלת תואר שני בספרות עברית, מנחה סדנא "מדרש לידה" לנשים לקראת או אחרי לידה בבית מדרש "אלול". רכזת תוכן בעמותת "פנים", מנהלת האתר "מדרשת" וכותבת במיזם 929

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים