מה קורה כשמפרקים את הנישואין?

"ההתערבות" מאת אורנה לנדאו, עוסק במאבקי הכוחות בין גברים לנשים בתוך הנישואים ומחוץ להם, באובדן התשוקה, בחיי נישואים ובדרכים אפשריות להחזיר אותה וביכולת ובאפשרות לממש פנטזיות.

בואו לקרוא את ספרה של אורנה לנדאו באתר "עברית"

ואיך זה מתחיל? זהו יום הולדתה של מיה, ויואב מזמין אותה לארוחת ערב. בבית קפה. בקניון. אחר כך הוא אומר לה, בצחוק כמובן, שעכשיו, כשהיא בת ארבעים וחמש, הוא יכול להיות בטוח שלא תעזוב אותו לעולם. מיה נעלבת, קצת מתרגזת, ובלי לחשוב הרבה מציעה את ההתערבות: הם ייפרדו לשלושה חודשים כדי לבדוק מי באמת יכול למצוא מישהו אחר.

"ההתערבות", מאת אורנה לנדאו. מה קורה כשנפרדים לתקופה?

להתערבות יש רק שלושה כללים פשוטים:

1. שומרים את הכול בסוד.

2. חברים מחוץ לתחום.

3. לא מחפשים אהבה, כי אהבה כבר יש.

כך, בסתיו אחד, מחליטים שני אנשים שפויים בדרך כלל, לפתוח את כלוב הזהב של הנישואים המאושרים, ולצאת אל הבלגן שבחוץ. אורנה לנדאו היא ראש מדור הספרות המתורגמת בהוצאת כנרת-זמורה-דביר, לשעבר עיתונאית ב"הארץ" ומבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", היא ניהלה את בית דניאל והקהילה הרפורמית של תל אביב. לאורנה ארבעה ילדים (כולם מופיעים בספרי הילדים שלה, "נמרת" ו"תינוקות לא קונים בסופר" בכינוייהם האמיתיים). בואו לקרוא פרק מתוך "ההתערבות":

שום קשר לסקס

בבוקר שלמחרת יום ההולדת מתעוררת מיה לקול טפטוף הגשם, והמחשבה הראשונה שחוצה את מוחה לא קשורה לשיחה מאמש, אלא למעשה האהבה שאחר כך. זיכרון החום המפתיע שקרן מגופם, הנשיקות מלאות הלהט, תחושת הדחיפות שלא חשה כבר זמן רב כל כך, מעלה חיוך מנומנם על שפתיה. היא מתמתחת בעצלות, ומחלצת את איבריה מהסדין שנכרך סביבה. כשהיא מסתובבת ומשחררת את ידה הימנית, מרפרפות אצבעותיה על כתפו העירומה של יואב, והוא מקיץ באחת. הוא פוקח עיניים, מבוהל ואבוד לרגע, כמו פעוט מתעורר מסיוט, אבל כשהוא מבחין בפניה, סנטימטרים משלו, הוא מחייך אליה, מושך אותה לעברו, ולוחש באוזנה,

"תישארי כאן."

והיא נשארת. היא מניחה את ראשה על חזהו, מקשיבה לפעימות לבו הקצובות שמזכירות לה, אני כאן, אני כאן, אני כאן, ממש כמו ריחו המוכר, מגען העדין של אצבעותיו והחספוס של לחיו על זו שלה. היא שואפת לתוכה את תחושת הביטחון המתעתעת שמעניק חומו של גוף אחר במיטה החמה בבוקר גשום, ורק אז נזכרת איזו שיחה משונה היתה להם אתמול. כל כך מופרכת באור הבוקר.

היא עוצמת את עיניה ומנסה להתמסר לקצב נשימתו, אבל אינה מצליחה. ארוחת הערב מאמש נראית לה אמנם כחלום רחוק ובלתי מציאותי, אבל היא תהיה חייבת לחשוב עליה. אולי תספר לדבי. היא אמורה להיפגש איתה לארוחת צהריים. כן, היא תספר לה. דבי היא פסיכולוגית ילדים, אבל יש לה כושר אבחנה יוצא דופן גם כאשר מדובר במבוגרים, או לכל הפחות, כאשר מדובר במיה. לבטח יהיה לה מה להגיד כשתשמע את הסיפור. מיה יכולה לדמיין בקלות מה תגיד דבי: שההתערבות שהציעה היא ביטוי לחוסר ביטחון, למשבר אמצע החיים שלה, לצורך שלה בחיזוק הדימוי העצמי שלה כאישה, ובה בעת, ביטוי לכמיהה שלה לריגושים חדשים. "לא קרה כלום. חלקתם פנטזיה, לא ביג דיל," היא שומעת את דבי בדמיונה. לחלוק פנטזיה לערב אחד זה טוב. לחלוק זה טוב. לפנטז זה טוב. הכול טוב. את אישה בת מזל, מיה. מזל טוב ליום הולדתך.

יש משהו מרגיע בלומר לעצמה את דברי החוכמה של חברתה (או את הגרסה המדומיינת שלהם), ומיה שבה ומתנמנמת. היא מקיצה שוב לקולו של יואב שלוחש לה, "מותק, אני חייב לזוז."

"כבר? מה השעה?" היא שואלת.

"שבע. ויש לי פגישה בעיר בשמונה וחצי. ואת כל הדברים לארגן," אומר יואב ומתיישב במיטה, מטלטל את ראשו ככלב, בניסיון להתעורר. "אין לי כוח," הוא ממלמל, אבל קם ונגרר אל חדר האמבטיה, סוגר את הדלת על קולות הבוקר המוכרים. עכשיו כשיש לה את כל המיטה לעצמה, מיה פורשת ידיים ורגליים לרוחב ובוהה בתקרה. יש שם סדק שהבחינה בו לראשונה לפני כחודשיים. סדק קטן, כה קטן עד שלא היתה בטוחה עד עכשיו אם הוא סדק או רק משחק של אור וצל. אבל עכשיו לא רק שהיא משוכנעת שמדובר בסדק, נדמה לה שהוא התרחב, ושגם הצבע מתקלף. חדירת מים? היא תבקש מיואב לעלות על סולם ולבדוק מקרוב.

"את לא הולכת לעבודה היום?" שואל יואב, שערו רטוב, פניו מגולחות, וכל כולו רענן ומוכן ליום החדש.

"יותר מאוחר," היא אומרת. "יש לי אספת מורים בעשר. אחר כך אני פוגשת את דבי לצהריים ומשם ממשיכה לשיעור במכללה. אני אחזור הביתה בשבע בערך."

"אהה," יואב לא באמת מקשיב לה. הוא מסתובב בחדר השינה ואז נכנס ויוצא מהחדר של יונתן שבו הציבו ארון ישן ומתלה נייד מאז השתלטה על כל חדר הארונות והגלתה אותו לשם. היא יכולה לשמוע אותו פותח וסוגר, דוחף וגורר, ומשהו מהאי־שקט שלו עושה את דרכו גם אליה, בחדר הסמוך.

"מה אתה עושה?" היא קוראת בקול.

"אני לא שומע," הוא צועק בחזרה ורעש גרירה וטלטול עולה מהפרוזדור. מה הוא עושה שם שמרעיש כל כך? ואיזה בלגן מתלווה לרעש הזה? היא שומעת עוד קול חבטה. מה קורה? היא חייבת לדעת, וסקרנותה גוברת על הרצון להישאר במיטה עוד כמה דקות. היא קמה מהר מדי. בוהן רגלה נחבטת ברגל המיטה, והיא פולטת יבבת כאב. היא צולעת אל תוך מכנסי הטייטס שלה וצועדת לפרוזדור. "יואב?" היא קוראת אחריו, "יואב???" ובקולה המהדהד ברחבי הבית היא מזהה את הנימה היבבנית של אמא מנדנדת.

"למה את צועקת?" יואב מגיח מהמטבח ובזרועותיו מכונת הקפה. "ולמה את צולעת?" הוא נעצר באמצע בחדר.

"בעטתי במיטה בטעות," היא רוטנת. "מה קורה? לאן אתה לוקח את מכונת הקפה?"

יואב נראה נבוך. "חשבתי שמכיוון שאני זה ששותה קפה בדרך כלל, לא יהיה אכפת

לך אם אקח אותה איתי. אבל אם זאת בעיה אני תמיד יכול לקנות באיזה בית קפה. יש אחד ממש בקצה הרחוב..."

"על מה אתה מדבר?" היא עומדת באמצע הסלון, הבוהן שלה עדיין פועמת בכאב, ואין לה מושג על מה הוא מדבר. יואב, נחוש כל כך לפני רגע, מבולבל בדיוק כמוה. הוא נועץ בה מבט ואז חוזר למטבח, ראשו מושפל, כמו בלון שיצא ממנו האוויר. רק אז מכה בה ההבנה, כמו אגרוף בבטן, והיא מקרקרת אחריו, "בטח, אתה יכול לקחת אותה. אני ממילא שותה רק תה צמחים."

"אה," ראשו מציץ שוב, ועל פניו מרוח החיוך הנערי הזה ששבה את לבה והקסים בוודאי נערות רבות אחרות לפני שנים ארוכות כל כך, החיוך שיכול להקסים נשים צעירות אפילו היום. "חשבתי ששכחת, שהיית שיכורה או משהו. וואו, זה היה ממש מוזר... אני אורז את הדברים כדי לעזוב ואת מתנהגת כאילו לא דיברנו על זה."

"כן..." היא מצחקקת צחוק מלאכותי, מזויף לגמרי, אבל הוא לא מבחין בזה כלל. לא, היא לא היתה שיכורה, אבל אחרי הלילה היא חשבה... אבל כל זה לא משנה. אם הוא מוכן ללכת על זה, גם היא מוכנה. ולכן היא אומרת לו, "זו הבוהן המחורבנת הזאת. היא טישטשה אותי לגמרי. ברור שאני זוכרת. רק לא קלטתי שאתה לוקח איתך כל כך הרבה דברים. אתה צריך עזרה?"

"לא. כמעט גמרתי," אומר יואב, ושב להתרוצץ ברחבי הדירה, ארנבון אנרגטי המזהה בחושיו את המוצא מהמבוך.

מיה מתיישבת על הכורסה ומעסה את כף רגלה הדאובה, תוהה אגב כך האם שברה משהו. ציפורן. אצבע. או נישואים סבירים לגמרי. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!