שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    האחר הוא אני: ילדים מיוחדים בספרים

    יורם עבר הדני כתב ספר על ילד הלוקה בתסמונת אספרגר, שגרם לו לחשוב מי בעצם האחר פה - הילד או החברה. בעקבות הרומן הוא ממליץ על חמישה ספרים שאותם מובילים ילדים "אחרים" בספרות. ספרים על הסכין

    "אובך", הרומן שכתבתי, מספר על מנהל מחלקה בהדסה, מומחה בינלאומי לפריון, הפוגש במוסך עלוב בתלפיות בירושלים בחור בן 17 בוגר מכפי גילו ומציע לו הצעה מפתיעה: להיות חבר בתשלום של בנו הלוקה בתסמונת אספרגר, בחור מתבודד ומבריק. 

     

    ספרים על הסכין: לכתבות נוספות

     

    מכאן נשאלת השאלה, האם כתבתי ספר על "נער מיוחד"? ואיתה מגיעה התשובה המתלבטת. אנו רגילים להשתמש במילה "מיוחד", כביטוי מכובס (ומוצלח, אגב) לתיאור ילד עם מגבלות. בעקבות כתיב הספר שלי, חשבתי שאעשה צדק עם הרומן אם אעסוק ברשימה זו דווקא במובן המילולי הפשוט של המילה. ילד מיוחד, שהוא לא רגיל. שרואה את העולם מזווית שונה. הילד החולמני שמתנתק מדי פעם. הילד ההיפראקטיבי. הילד המתבודד השתקן. הילד שחבריו לכיתה עשויים לכנות אותו כמוזר, או "יצור", סלנג שהשתרש בשנים האחרונות. והנה חמישה ספרים שמדברים על ילדים כאלה:

     


     

    "פו הדב", מאת א.א. מילן

    פו הדב הוא עבורי אהבת ילדות. אמי ז"ל נהגה לתרגם לנו סימולטנית את הסיפורים לפני השינה ממהדורה אנגלית ישנה ששרדה מילדותה. עד היום זכור לי ריחו של הספר ההוא ששולי כריכתו התבלו מדורות של שימוש.

     

    גיבורי פו הדב, כמעט כולם הם ילדים מיוחדים. טיגר הנמר הוא טיפוס היפראקטיבי שאינו יכול להישאר רגע בנקודה אחת, הוא קופץ במקום ללכת, וכל כולו חוסר ויסות. איה החמור הוא דכאוני, כבד, פסיבי ופסימי, ותמיד יחפש סיבות שלא לעשות דברים. חזרזיר הוא חלוש ומפוחד, סובל מהתקפי חרדה ובעל דימוי עצמי נמוך. ארנבי סובל מהתקפי זעם. ופו הוא הילד המיוחד והקסום. הכי טפשון והכי חכם. אין כמוהו מחובר ואין כמוהו מנותק. הוא מרחף ביקום מקביל חולמני ולא ממוקד, והרעיונות שלו הם לעתים מבריקים ולרוב אוויליים. (וזאת מבלי לדבר על ההתמכרות שלו למתוקים).

    פו הדוב. הקבוצה מקבלת את כלל חבריה (מספרו של א.א. מילן) ()
    פו הדוב. הקבוצה מקבלת את כלל חבריה (מספרו של א.א. מילן)
     

    ואגב רו, שהוא הילד הקטן של הקבוצה, הוא היחידי שנראה מאוזן ללא בעיות ניכרות. אולי בגלל שהוא היחיד שיש לו אמא פעילה, והיחסים בינו לבין אמו הם סוג של פרסומת למשפחה חד-הורית.

     

    כל אחד מחברי הקבוצה הזו היה עלול להרגיש בודד ומנותק אם היה נקלע לחברת ילדים אחרת. א.א. מילן הצליח ליצור דגם כמעט אידיאלי של משפחה במובן העמוק ביותר. זוהי משפחה שמקבלת ומכילה את כל חבריה. אף דמות בפו הדב אינה נתפסת בעיני הקבוצה ובעיני המחבר המובלע כבעלת מגבלות אלא כבעלת חולשות חינניות. פרק אחרי פרק אחרי פרק הגיבורים מסתבכים בגלל חולשותיהם, ושוב ושוב הקבוצה מחבקת ומקבלת אותם כפי שהם.

     

    "ספר הדקדוק הפנימי", מאת דויד גרוסמן

    הייתי אולי בן 25 כפגשתי את "ספר הדקדוק הפנימי" לראשונה. זה גם היה הספר הראשון של דויד גרוסמן שקראתי והחוויה היתה כל כך מציפה שאני זוכר בדיוק את צבע הספה בדירת השותפים שבה גרתי כשקראתי את התיאור החד של הילדים הפוסעים בשביל מבית הספר, כורעים תחת התיקים הכבדים, ואת המועקה העומדת בגרונו של אהרון.

     

    למרות שגרוסמן תיאר שבילים ירושלמיים בבית הכרם, לא יכולתי שלא לדמיין את השבילים להוטי הקיץ של אשקלון שבה גדלתי. כמו אהרון של גרוסמן גם אני הבטתי על החיים מהצד וכמוהו, גם אם לא הייתי ילד מיוחד כל כך בעיני הסביבה הרגשתי אחר בעיני עצמי. אהרון של גרוסמן חש אורח בביתו שלו, אורח בין בני גילו, אורח בין המבוגרים של השכונה ואפילו אורח במדינה האינטנסיבית שנולד אליה. שפתו הנפשית מפרידה אותו מהעולם, מגינה עליו ומרחיקה אותו. נדמה שההורים והסביבה החיצונית רחוקים ממנו שנות אור. סיום הרומן כשאהרון נועל עצמו בתוך המקרר הנטוש בשדה, יוותר עמי תמיד כדוגמא מצמררת לבדידות הקיומית של גיל ההתבגרות.

     

    אצטט מתוך פסקת הסיום של הרומן: "ביגיעה ובצער נישאו קולותיהם של אבא ואמא. מסתבכים בערפילים הרכים, נמהלים בהם, מוקזים אליו משם בטהרתם. אנקת יגון צרופה. קינה. הוא היטיב את רגליו על המדף. את ראשו הרכין עד חזהו מתחת תא ההקפאה הקטן... "

    בדיעבד, הבנתי שאחת הסיבות שבעטיין בחרתי למקם את הרומן שלי בבית הכרם, קשורה לפלא שקרה לי בקריאה של "ספר הדקדוק הפנימי".

    "ספר הדקדוק הפנימי". בחזרה לבית הכרם (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "ספר הדקדוק הפנימי". בחזרה לבית הכרם
     

    "רביעי בערב", מאת יעל הדיה

    ספרה של יעל הדיה שולח זרקור רנטגן אל חוויית ההורות. בכל רביעי בערב נפגשים שבעה הורים לקבוצה טיפולית בחדרה של הפסיכולוגית עלמה. כל הורה וסיפורו. כל הורה ובעיותיו. כל הורה והוריו שלו, והבור שהוא נושא בלבו. איכות המונולוגים ואומץ הלב של הדיה מצליחים לחדור ללב. סיפורי החיים השונים מציגים שלל בעיות. מיחסי מין בגיל 14, דרך עודף משקל ועד התקפי זעם. כוחו של הרומן טמון בהצטברות הסיפורים ובהדהוד ביניהם. הספר מצליח לסדוק אמיתות קאנוניות של אהבת הורים לילדיהם, ומדגים את הפער בין תמונת המשפחה שבראשנו לחמיצות היומיום של גידול ילדים. "אף אחד לא ידע שהילד הוא מין מכונאי שמפרק אותך לחלקים ועוזב אותך ככה מפורק".

     

    "שבריר", מאת סטיב טולץ

    גם אם "שבריר" של סטיב טולץ לא היה מתאים כלל לרשימה הזו הייתי מוצא תירוץ לדחוס אותו אליה. ספר הביכורים הווירטואוזי של הסופר האוסטרלי הוא רכבת הרים שמוציאה אותך שוב ושוב מאיזון. נדמה שהאיש הזה הוא מחסנית בלתי נגמרת של רעיונות מופרעים והוא יורה אותם בצרורות, בלי לעייף לשנייה. 605 העמודים של הרומן טסו לי, ולא נותר לי אלא להסיר את הכובע בפני האיש המוכשר הזה. ג'ספר של טולץ הוא מין הולדן קולפילד על ספידים.

     

    ילד ונער וגבר שחושב ומדבר הפוך ממה שאתה מצפה, ואז הפוך מההפוך. כשהוא כותב "רוב חיי לא הצלחתי להחליט אם לרחם על אבי, להתעלם ממנו, להעריץ אותו, לשפוט אותו או לרצוח אותו", זה לא סתם משפט פרובוקטיבי. טולץ מצליח לתת לך תחושה שכל האופציות שהעלה הן אפשריות ברומן הזה, במשפחה המטורפת הזו. אינני זוכר מתי ספר הצליח להכניס אותי לראש של מישהו כל כך אחר ממני ולהפוך את הדברים הכי בלתי אפשריים להגיוניים לגמרי.

     

    "סיפור פשוט", מאת ש"י עגנון

    בלתי נתפס בעיני כיצד היהודי הגליציאני הגלותי, בעל המבטא הכבד והכיפה הגדולה,

    הצליח להגדיר את תחושת האחרות האנושית באופן מדויק כל כך. השנה חזרתי לקרוא את סיפור פשוט, ושוב ושוב ניצבתי פעור פה מול גדולת הרומן המורכב הזה. "סיפור פשוט" מספר על הירשל הורוביץ, בן הסוחרים האמידים שמתאהב בבלומה קרובת המשפחה היתומה שמגיעה לעבוד בביתם, ומתומרן על ידי אימו לנישואין עם מינה בת האיכרים העשירה.

     

    עד כאן מבוך צפוי של טלנובלה פשוטה, על המתח בין אהבה טהורה חוצת מעמדות לבין הציפיות של החברה הבורגנית. אבל ב"סיפור פשוט" יש כל כך הרבה יותר. ענן הטירוף שמרחף מעל המשפחה. תיאורי השגעון של הירשל המשוטט ברחובות. מוטיבים של שינה, עייפות, עניין ושיעמום שמגדירים באיזמל מנתחים אמיתות אנושיות בסיסיות. הפער בין כיסופי הנפש הסוערים של הירשל לבין הפסיביות הממיתה שלו, הביקורת של עגנון על מוסד השידוכים ועל הבורגנות של חיי העיירה, והסיום קורע הלב: הירשל המאושפז בבית החולים לחולי נפש מקבל את הידיעה על לידת בנו, והוא נרפא וחוזר הביתה לחיות הרחק מאהובתו עם אשתו החוקית.

     

    תחושת החמצה מלווה את "הסוף הטוב" של הספר והיא מתובלת בשאלה הגדולה האם הירשל באמת נרפא או פשוט ויתר, ומעבר לכך האם היה בכלל חולה. האם השיגעון היה רק דרך לברוח מהחיים שייעדו לו אמו והחברה שבה הוא חי? תחושות הניכור הזרות והחידלון נולדות מפערים, ואין כעגנון כדי לתאר פערים אלה. הירשל הורוביץ הוא בעיני הילד המיוחד האולטימטיבי של החיים. שליבו מרגיש ללא סוף, וגופו כלוא באפרוריות היומיום.

     

    ספרו של יורם עבר הדני "אובך", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים