שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    3 תובנות חשובות שלמדתי על שידוכים

    בגיל 28, הסכימה מאיה לראשונה בחייה לצאת לדייט שמבוסס על שידוך. החברה מהחדר כושר הציקה, מאיה נכנעה והדייט? הוא היה דווקא בסדר, אבל לא מספיק כדי להפוך אותה לטבעונית

    "אז מה את אומרת?" היא שואלת, ועיניה מתקמרות כמו כלבלב שמבקש צעצוע. "הוא חמוד, את חמודה. אה, והוא מטפס. כבר סיפרתי לך שהוא מטפס?"

     

    "זה באמת מרשים", אני אומרת, מנסה לחייך. החיים לימדו אותי לחייך לאנשים שמנסים לעזור לי. במיוחד לברייה קטנה ויפה כמו רייצ'ל, חברת הכושר שלי. "לדעתי זה ממש יכול להצליח", היא קובעת ויורדת מההליכון. "פייסבוק או טלפון?"

     

    לפני שאני מספיקה לענות, זכר גדול ממדים תופס את מקומה על ההליכון, ואני מנצלת את ההזדמנות לשנות נושא, ולפזול לעבר החתיך שתפס את מקומה. שרירים, עיני אגוז חמימות. בעולם מושלם האימון הזה היה נגמר באלכוהול שובב וסקס עדין. הנה, עובדה. אני לא זקוקה לשידוכים!

     

    שידוכים. במשך שנים המילה הזו עוררה בי צמרמורת. אדונים וגבירות שכל המשותף להם הוא מכר חטטני בקצה שרשרת המזון שהחליט שהם מתאימים, או לכל הפחות, מספיק מתאימים בכדי להזדווג. ואני ממש לא טיפוס של זיווג לפי הספר, אז במשך שנים הדחקתי את הנושא באלגנטיות ושכנעתי את עצמי שאני מסתדרת טוב מאוד לבדי.

     

    טוב, עד עכשיו. כי לחרדתי אני מגלה שהאתלט מימין עונד טבעת נישואין. אני מאדימה במבוכה ממשאלת הזימה שהייתה לי לגביו. אין מה לעשות, בגיל 28 יש תקרת זכוכית. כולם נשואים או זוגיים ובכלל, פה בתל אביב גם רוב הגברים מעדיפים גברים... אז אולי בכל זאת יש משהו בשידוכים?

     

    באימון הבא, רייצ'ל מחכה לי על ההליכון עם מבט זועף. "לא חזרת אליי לגבי עידן!" היא מעירה וגורמת לי להרגיש כמו כלב שעשה פיפי על השטיח. "אני יודעת מה את חושבת", היא מתחילה ודוחסת צרור של תלתלים היפראקטיביים לתוך גומייה. "למה הוא עדיין רווק? טוב, זה רק בגלל שהוא יצא מקשר של חמש שנים, הם נפרדו לפני שנה".

     

    "לפחות יש לו תירוץ טוב", אני אומרת לעצמי ומקווה להזיע החוצה את הגל העכור שעולה בי. חמישה קילומטרים של ריצה מאוחר יותר, ואני נכנעת לחששות ומסכימה להשתדך. גורל, עשה בי כרצונך. רק סקס טוב, בבקשה.

     

    אז איפה השידוך הזה שסיפרתם לי עליו? (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    אז איפה השידוך הזה שסיפרתם לי עליו?(צילום: Shutterstock)

     

    מהודו באהבה

    ימים מספר אחר כך, ואני פוגשת את עידן במסעדה טבעונית. הוא מלא במקומות הנכונים ויש לו חיוך זורח שמפציע מתחת למבט כחול ומסקרן. "היי", אני אומרת, ולא יכולה שלא לחייך בחזרה. אני מוצאת את עצמי מחבקת אותו, מאמצת אליי את חום גופו. אנחנו כבר מרגישים מכירים וזה נעים. "נעים מאוד" הוא אומר בקול של פוך. אנחנו מתיישבים בשולחן צדדי וחוקרים את התפריט. "אני מת מרעב", הוא אומר ומחליט על משהו שנשמע בריא. אני מחליטה על גבינת לבנה טבעונית (יש דבר כזה!?). "אז מה, רייצ'ל חטפה אותך מהמכון כושר? היא סיפרה לי שאתן מכירות משם. היא חפרה לך?" הוא אומר ומחייך, ומסגיר גומות חן קסומות. "קצת. אבל בקטנה, זה ממש מקסים מצידה".

     

    "אני לא מכיר אותה הרבה זמן. היא התחילה לעבוד במשרד שלנו...." הוא מגולל את הסיפור המשותף שלהם. אה, וגם הוא אף פעם לא הסכים לשידוכים. כמה סיפורי משרד קדימה, והאוכל מגיע. טעים. לא ידעתי שיש לקשיו כזה מעוף, ולא ידעתי שאפשר להרגיש כל כך בנוח עם מישהו שלא הכרתי לפני. לרגע אני חושבת שאולי הוא יהפוך את לב האגוז-הקשה שלי לממרח שקדים. השיחה ממשיכה להתגלגל ואנחנו מדברים על העבודה, מתלוננים על המדינה, וצוחקים על האיש המבוגר לידנו שנרדם על הצלחת. העולם מרגיש זורח וקורן, ואיזה כיף, אני קלה ואוורירית כמו שוקולד פרה.

     

    אנחנו יוצאים מהמסעדה אחרי שהוא שילם (מישהו צריך לעצור את המנהג הנורא הזה. אבל זו לא הולכת להיות אני). הוא מלווה אותי לכיוון הבית, והשיחה עדיין מהדהדת בינינו וזורקת אלינו נושאים חדשים.

     

    "כמה זמן אתה טבעוני?" אני שואלת.

    "שנה וחצי בערך. מאז שחזרתי מהודו".

    "אה, הודו" אני אומרת בערגה, ויורה צרורות של סיפורי נסיעה שהוא מזדהה איתם, שמזכירים לו גם את עצמו. אנחנו מתקרבים לרחוב שלי והלב שלי מתחיל לדפוק.

     

    "הדבר הכי כיף בהודו היה התחושה הזו, של חוסר מיניות", הוא קובע. "מסכימה" אני מודה, ומשמיטה את החלק על זה ששכבתי עם שלושה תיירים אירופאים לפני שהחלטתי שהודו א-מינית.

     

    הנה הבניין שלי. הידיים שלו בכיסים, שלי מחבקות את התיק שנתלה עליי. אנחנו נעצרים בכניסה לחדר המדרגות, הרחוב דומם, האוויר קריר ודרוך. "לילה טוב", הוא אומר ומחייך בלבביות. אחר כך הוא מתקרב ונותן לי נשיקה בלחי. הלחי הרכה שלו נוגעת בשלי לשבריר שניה ואז ניתקת. המחווה שלו כל כך מתוקה, אפילו מתוקה מדי. אני חושדת שמשהו אינו כשורה, אבל נותנת לעצמי לרחף על ענן ההתרגשות עד הדייט הבא שלנו.

     

    המחווה שלו מתוקה, אפילו מתוקה מדי (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    המחווה שלו מתוקה, אפילו מתוקה מדי(צילום: Shutterstock)

     

    לב בגודל של העולם השלישי

    הפעם התפאורה שונה, ואנחנו בפאב מן המניין. גם הוא קצת שונה. החיבוק החם מסגיר את הבושם המתקתק שלו והוא לובש חולצה מכופתרת. גם אני עשיתי מאמץ, ודחסתי את עצמי לתוך גרביונים ועקבים. אני לא יכולה לנשום, אבל משוכנעת שהפעם אני לא נראית פחות מסקסית. הכל מוכן, אפשר להתחיל לתדלק באלכוהול ולזרוע את זרעי התאווה.

     

    גם הפעם השיחה זורמת והחיוך שלו נעים בבטן. הוא מספר עוד על הודו שלו, אני על הודו שלי. הידיים עדיין מתחבאות מאחורי כוסות הבירה, אבל אני משוכנעת שבסוף אנחנו נפשיר. גם הפעם ההליכה הביתה מרגישה כאילו היא קוטעת שיחה טובה, אבל משהו עדיין חסר. הוא נשען קדימה ונותן לי את אותה נשיקת סתרים בלחי, והולך לדרכו. סוף דל לקטוז, לחם שעור דיאטטי. ובעצם, זה לא מפריע לי. גם אחרי התקשטות הטווסים והאלכוהול, אנחנו א-מיניים.

     

    הדייטים הבאים לא מביאים איתן בשורות, ואז התובנה נופלת: עידן הוא אדם קסום ורגיש, עם לב בגודל של העולם השלישי. ואני לא נמשכת אליו כלל, אפילו לא קצת. והוא גם לא נמשך אליי. כן, אנחנו נמשכים מספיק כדי לדבר אל תוך הלילה על ספל של תה מעלי רוקט, אבל לא מספיק כדי לעשות מין פראי של בוקר. אחרי הדייט הבא אנחנו נפרדים כידידים, עם אותה נשיקה ואותו חיוך של קיץ. כמו בכל סיפור שאין לו האפי אנדינג מלכותי, יש בי תחושה חמצמצה. אבל אני בולעת אותה שלמה, כי בטח נתראה ביומולדת של רייצ'ל וארצה להיות חיובית וחייכנית.

     

    לא אישה של עדשים

    מאז אותו ערב שבו אכלתי סייטן לראשונה, השתדכתי כמה פעמים, ללא הצלחה יתרה. כנראה שאיני אדם של עדשים מונבטות, אלא של בשר אדום ועסיסי, של גברים מסתוריים ואלמוניים ולא עם הידידים של החברות שלי. אוכל רק לשתף כמה תובנות צנועות לגבי אותה שידוכיה עיקשת שכולנו לבסוף טובלים בה את רגלינו.

     

    האחת - שבכל זאת יש משהו נעים בשידוך. אנחנו חושדים פחות, מפרגנים יותר. יודעים שנכיר מישהו שכנראה יש לו לב טוב, ומישהו בעולם (מלבד אימא שלו) אוהב אותו. השני - שידוך גורם לנו לדרוש מעצמינו את הסטנדרט הגבוה ביותר, כי לא נעים לנו. ובמילים אחרות, אנחנו לא רוצים לצאת זבל.

     

    התובנה השלישית היא המפתיעה מכולן - אולי, בעזרת אללה, השידוך יצליח! וזה עלול להיות שווה את המאמץ. ואז נוכל לספר לילדינו המושלמים שאימא הכירה את אבא דרך חברה. כי פעם, כשעדיין היו אוכלים בשר, כשביבי עדיין לא היה בכלא, לא היה פשוט כל כך למצוא בן זוג, כלל וכלל לא.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    אז כמה זמן אתה טבעוני?
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים