החברים הנוצרים של ישראל

הוועדה לעובדות נכונות ומדוייקות במזרח התיכון ערכה כנס מיוחד ביום שני השבוע (בדיוק ביום השנה למרטין לות'ר קינג), בהשתתפותם של מנהיגים נוצרים ויהודים בקהילה. האירוע, תחת הכותרת: "קבלו את העובדות הנכונות על התקיפות נגד נוצרים התומכים בישראל" התקיים ב"נימן הול" בלוס אנג’לס. אירוע אורגן ע"י ארגון CAMERA ובהשתתפותם של מנהיגים בקהילה כרבי יצחק אדלסטיין, דיוויד סוויסה (נשיא העיתון ג'ואיש ג'ורנל/טרייב) ורנדל ניל מארגון הנוצרים התומכים בישראל.

בין האוונגליסטים האמריקאים, 82% אומרים כי הם מאמינים שארץ ישראל ניתנה לעם היהודי על ידי אלוהים (ע"פ מחקר של Pew שנערך באוגוסט של השנה שעברה). לטענת הארגון, אויביה של ישראל מודעים לנתון זה גם כן והוא מפריע להם מאחר ותמיכה אוונגליסטית במדינה יהודית, היא מכשול פוליטי עיקרי במאמציהם לגרום לארה"ב להיות אנטי-ישראלית. לדבריהם, יריביה של ישראל פיתחו תחבולות שונות על מנת לשנות את לב האוונגליסטים הצעירים, מאשימים את ישראל בסבל הערבים הנוצרים ולמרבה הפליאה, מגדירים את ישו מחדש כפלשתינאי ולא יהודי.

לפי אנדריאה, נשיאת הארגון הוותיק המונה 65 אלף חברים, התעמולה של אויבי ישראל מבחוץ ומבפנים מתחילה לעשות נזקים לא קטנים בחזית האחידה והוותיקה של ידידינו הנוצרים. מסתבר שלנוכח ההצלחה של ה- BDS ושאר ארגונים עויינים, החליטו הפלשתינאים ותומכיהם להסתער על המעוז האחרון של תמיכה בלתי מסוייגת בישראל - הנוצרים האוונגליסטים. הם מפנים את מיטב מרצם על מנת להשפיע על הסטודנטים בקולג'ים ודור המילניום.

טישה מילר, האנליסטית הבכירה של המדיה הנוצרית, הראתה בהרצאה מרתקת, כיצד באמצעות שימוש באמצעי מדיה עדכניים ובעיקר, Youtube, פייסבוק וסרטי תעמולה אפקטיביים, מצליחים הארגונים הנוצרים-פלשתינאים, להבקיע סדקים בסולידריות המסורתית שבין הנוצרים לישראל.

אחד הסרטים היותר אפקטיביים שגורם נזק מתמשך עונה לשם: Little Town Bethlehme. בית לחם הקטנה. הסרט שהופק בשנת 2010, הוקרן בלמעלה מ-350 מקומות שונים, כולל קולג'ים, פסטיבלים, כנסיות והוא קיבל ב-2011, פרס על הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל סרטים יוקרתי בפלורידה ואוקלהומה. הוא זכה גם לשבחים ממבקר סרטים נוצרי משפיע בשם דיוויד נאף. הסרט הופק בתמיכת מארט גרין, יורש הביליונים של רשת חנויות ידועה. הוא תרם אף 250 מיליון דולר לאוניברסיטה הבעייתית מבחינת ישראל, אורל רוברטס יוניברסיטי.

הפוסטר של הסרט מראה פלשתינאי מבוגר הלובש על חצי הגוף תלבושת מסורתית, בעוד החצי השני עטוף במעיל עור עם תמונתו של מרטין לותר קינג. וכאן נוצרת ההקבלה אצל תלמיד הקולג' הממוצע בין המאבק של השחורים בארה”ב לזה של הפלשתינאים.

בהמשך יום העיון המרתק הביאו המומחים דוגמאות רבות למערכה על דעת הקהל הנוצרית המתחוללת עתה. ד"ר לורה קרדוזה מור, אחת מהמנהיגות הכריזמטיות ביותר אצל הנוצרים בארה”ב, סיפרה על חוויותיה מהופעות בקולג’ים בהם התלמידים מביעים סימפטיה לפלשתינאים. היה זה יום עיון מרתק ביותר שהוכיח כי הברית המוצקת של הערכים היהודים נוצרים עומדת בפני מתקפה מחושבת ויעילה שנדרשת לקחת ברצינות הראויה לה.

טיול היסטורי

טיול המשפחות החודשי של מת"י לקח את המטיילים ביום ראשון השבוע לבסיס לשעבר של טילי נייקי. הבסיס נמצא על דרך מולהולנד סמוך להייבנהארסט והוקם בשנות החמישים בימי המלחמה הקרה, כחלק ממערך ההגנה נגד טילים גרעיניים. כיום נותרו רק מגדלי המכ"ם ומהם ניתן לצפות על כל הואלי והעיר.

כחלק מהפעילות הכינו הילדים מטוסים בעזרת אטבי כביסה ומקלות ארטיק. אף אחד מהם לא ידע למה באמת משמשים האטבים חוץ מאשר לעבודות יצירה וגם ההורים כבר הספיקו לשכוח.

מפיקה ישראלית מועמדת לאוסקר

לטי גרובמן, אחת ממפיקות הסרט הדוקומנטרי Winter on Fire (ביחד עם שותפתה קריסטה קמפבל) "חורף בלהבות - מלחמתה של אוקראינה לעצמאות", מועמדת לאוסקר בזכות הסרט בבימויו של יבגני אפיינבסקי. הסרט שהופק בתקציב של כחצי מיליון דולר עוקב אחר התסיסה האזרחית באוקראינה במהלך 2013-2014 והפגנות הסטודנטים התומכים באינטגרציה האירופאית, שהביאה לאלימות משטרתית נגדם וקריאה להתפטרותו של הנשיא ויקטור ינוקוביץ' שאכן הודח מתפקידו בפבואר 2014. במאי ומפיק הסרט, אפינבסקי, תיעד במצלמתו את הפגנות ארגוני האופוזיציה הלאומניים החל מדצמבר 2013. הפגנות שהידרדרו לכדי מהומות אלימות והתנגשות מול המשטרה על רקע סירובה של ממשלת אוקראינה לחתום על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי. המהומות שכונו בשם: ברומאידן, הביאו למותם של מאות מפגינים ולנטילתם בשבי של עשרות שוטרים בידי המפגינים.

גרובמן נולדה במוסקבה ועלה עם משפחתה עלתה לארץ כשהיתה בת שלושה חודשים. היא עזבה את ישראל בראשית שנות ה-90 במטרה להצליח בעולם הסרטים ואכן עשתה זאת. היא התחילה לעבוד עם המפיק הידוע אבי לרנר ("ניו אימאג'", "סרטי מילניום"). "הוא המנטור שלי”, אומרת גרובמן, ”ולימד אותי כל מה שאני יודעת על התחום הזה. אני תמיד אומרת שבלעדיו לא הייתי כלום. עכשיו כשאנחנו מועמדות לאוסקר, כל כך כיף לראות איך שהוא גאה בנו. אף בן אדם לא מצליח לבד בזכות עצמו. תמיד יש את המורים, החברים, התמיכה וכמובן גם את האנשים מנגד, אך מהם אני מתעלמת. לשותפתי קריסטה, תמיד אמרו שלעולם לא תצליח בתור מפיקה בגלל שהופיעה בפלייבוי, אבל אני יכולה לומר בפירוש שהיא אחת המפיקות הטובות שפגשתי בחיי. עכשיו היא גם הוכיחה לכל מי שלא האמין בה, שהם טעו לגמרי וזו הרגשה טובה לשתינו”.

ביחד עם קריסטה הפיקה גרובמן סרטים רבים. ובגלל שגרובמן כל כך אוהבת סרטים דוקומנטרים, למרות שהיא אומרת שאינם רווחיים בד"כ, היא מקפידה להפיק לפחות סרט דוקומנטרי אחד בשנה. באפריל הקרוב יצא לאקרנים הסרט בהפקתן "קרימינל" בכיכובם של קווין קוסטנר וגל גדות, ובימים אלו הן מסיימות הפקת הסרטים: Leatherface, The Bleeder (מתוך סדרת הסרטים: The Texas Chainsaw Massacre).

גרובמן שהתגרשה לאחרונה מבעלה המוזיקאי לוגן מאדר (גיטריסט להקת משין הד), היא אמא לחמישה ילדים: שלישיית בנים, בני 6.5 ותאומים, בן ובת, בני 4. תפסנו אתה ראיון בין טיול בפארק עם הילדים לבין ההכנות לקראת טקס האוסקר.

חשבת שיש לסרט סיכוי להיות מועמד לאוסקר כשהוא הוצג בפניך לראשונה?

"כשקיבלתי את החומרים היה ברור לי שיש שם משהו מאוד מטריד. אנשים יוצאים לרחובות ויורים בהם, וזה קורה עכשיו ולא משהו שהתרחש לפני 20 שנה. הייתי מזועזעת ממה שראיתי. תמיד האמנתי בסרט וידעתי שיגיע רחוק. יחד עם זאת התחרות בתחום הסרטים הדוקומנטרים היתה עצומה. היו סרטים נהדרים השנה, חלקם שהייתי בטוחה שיהיו מועמדים והם בכלל לא זכו במועמדות, כמו למשל סרטו של אלכס גיבני על הסיינטולוגיה (Going Clear: Scientology and the prison of Belief) או הסרט על מרלון ברנדו (Listen to me Marlon) שגם לא זכה למועמדות. כך שזה שקיבלנו מועמדות השנה, זה אפילו יותר משמעותי מאשר בכל שנה אחרת”.

איזה סרטים מבין המועמדים את חושבת שמהווה תחרות הכי גדולה לסרט שלכם?

"הסרט איימי על הזמרת איימי ווינהאוס, למרות שהוא לא הסרט הכי טוב, אבל הנושא שלו כמובן חזק”.

את יודעת בטח שלא תמיד הסרט הכי טוב הוא הסרט שזוכה, יש הרבה גורמים המוערבים בכך.

"בוודאי. אחד הדברים המשפיעים הם יחסי ציבור לסרט, ככל שיש יותר יחסי ציבור, יש גם סיכוי טוב יותר, כמו בכל ביזנס. אני מקווה עם זאת שהשנה השופטים יראו את כל הסרטים ויגיעו למסקנה שהסרט שלנו הוא הכי טוב וחשוב מבין הסרטים. הוא מאיר מאורע מאוד חשוב ודברים שקורים עכשיו ומאוד אקטואליים. אני עצמי לא ידעתי הרבה על הקונפליקט עד שקיבלתי את כל החומרים. אני מאמינה שרוב האנשים לא יודעים ומודעים למה שקורה שם. כולם מתעסקים תמיד בישראל ומעבירים עליה ביקורת ובקושי מדברים על מה שקורה שם. מדובר על אנשים שיוצאים לרחובות ויורים בהם, כך סתם. והעולם לא עושה דבר. קשה מאוד להתעלם מהסרט הזה כשאתה רואה אותו, יש לו בעיני חשיבות עצומה”.

מה היו התגובות של האוקראינים לסרט?

"התגובות של האוקראינים כמובן אוהדות. הנשיא נתן אות כבוד לבמאי בחודש שעבר. המצב עדיין לא זוהר באוקראינה, הכלכלה סובלת, אנשים חסרי עבודה ויש מחלוקת עצומה של האזרחים שרוצים להשאר קרובים לרוסיה ואלו שמעדיפים את המערב. עד היום, למרות שהפקתי את הסרט הזה, אני מבולבלת מהסיטואציה שם, כמו כולם. לפני הסרט לא היה לי שמץ של מושג מה קורה שם חוץ מהידיעות הקטנות פה ושם בעיתונים. מבחינתי אם אדם יוצא להפגין ברחוב, אין שום הצדקה לפגוע בו וזה מה המסר הכי חשוב של הסרט. שאנחנו בתור אזרחים של כל מדינה שהיא, יש לנו את הזכות לא רק להיות מעורבים במדיניות של הממשלה, אלא לשנות אותה בדרכי שלום”.

איפה גר ייבגני היום ועל מה הוא עובד היום?

"ייבגני גר בלוס וכבר עובד על הסרט החדש שלו על הפליטים הסורים".

איך את מוצאת את הזמן לתמרן בין ההורות לעבודתך כמפיקה?

"אני מאמינה שאפשר למצוא זמן להכל. אלא אם כן אחד מהילדים חולה, הספינה שלי מתפקדת טוב. כולם נמצאים במסגרות של לימודים וסופי שבוע הם רק של הילדים. למרות שכשכולם הולכים לישון, העבודה נמשכת. אני מודה שזה לא קל. יום אחד, עוד הרבה שנים, אני אקום ואומר, איך עשיתי את כל זה? כשאנשים מחמיאים לי וטוענים שאני סופרוומן, אני מסכימה איתם. לא בגלל שאני ארוגנטית, אלא בגלל שזה באמת גובל בבלתי אפשרי, פיזית ונפשית. אמנם יש לי עזרה, מטפלת מצויינת שחיה איתי ונהג שמסיע את הילדים לבית ספר, אבל יחד עם זאת אני עושה כמעט את הכל. בסופו של יום - וגם בתחילתו - הילדים רוצים את אמא. אף נהג או מטפלת לא יכולים להחליף את זה”.

נשים חזקות. גרוברמן וקמפבל