לקרוא ולשרוף

נתי (שם בדוי) לא יכולה לדבר איתי, היא עסוקה מדי. "אני בדיוק בחנות, מודדת נעל", היא אומרת לי. "נפלת עליי באמצע יום של שופינג, אז אתקשר כשאני אצא, טוב?" "בסדר גמור", אני אומרת בהקלה. מהבוקר אני מנסה להתקשר אליה. עד עכשיו הייתי משוכנעת שהיא שינתה את דעתה, שזו עוד הוכחה לכמה הרעיון שלי טיפשי ולא יעבוד. והיא גם לא מפחידה כמו שחששתי, נשמעת נחמדה דווקא. סתם בחורה צעירה שיצאה מהעבודה מוקדם וסידרה לעצמה יום שופינג ביום סופה. הלוואי עליי, למדוד נעליים כשהגשם שורט באצבעות רטובות וכסופות את הזגוגית של חלון הראווה, לדמיין את כל המסיבות שאצא אליהן עם העקבים האלו.

רק שמחשבה טורדנית אחת בכל זאת לא מרפה ממני. שהחברה החדשה שלי עושה שופינג פחות מ־24 שעות אחרי שקיללה ילד קטן, ילד חמוד בקושי בן ארבע וחצי, שכאשר יגדל — יהפוך לרוצח. הנה היא, צועדת באיזה קניון, הרעמה החלקה שלה מתנופפת מאחוריה, הג'ינס יושב נפלא על הבוטי המושלם שלה, נראית כמו עוד יפהפיית פייסבוק גנרית. אף אחד לא יודע, פה הולכת מישהי שרק אתמול הסתכלה על כתבה שעסקה בילד קטן שנשרף בכל הגוף וסובל מכוויות מפלצתיות שהיו גורמות למבוגר להתחנן שיהרגו אותו כבר. ילד שנאלץ להסתובב עם תחבושת לחץ הדוקה על הראש ובכל זאת שמח כשהוא רואה ג'ירף. והתגובה שלה לא הייתה: "אוי, עצוב", או: "וואו, איזה מאמי", אלא: מה אכפת?

ככה הכל התחיל, עם התהייה הזו בדיוק, שאלה שלא הפסקתי לשאול את עצמי מאז שראיתי את הכתבה ההיא. זו הייתה כתבה ששודרה בחדשות ערוץ 2 ועסקה בסיפור של אחמד דוואבשה הקטן, הילד שנשרף חיים בשריפה שהוצתה בבית משפחתו בכפר דומא ואיבד באש הקטלנית את אמא שלו, אבא שלו ואחיו, תינוק ממש־ממש קטנטן. הכתבה דווקא ניסתה להיות אופטימית, היא עסקה ביום כיף שבאו לעשות לאחמד, הוציאו אותו ממחלקת הכוויות ולקחו אותו לספארי ברמת־גן. משם והלאה ליווינו את אחמד החמוד בפגישתו הראשונה עם ג'ירפה. "זה גבוה, כל כך גבוה", אמר ורגליו הזעירות קיפצו בבוץ במין ריקוד של התרגשות כבושה. ראינו אותו נבהל כשמספרים לו שהוא עומד לפגוש אריה. "אבל לא ניכנס לתוך הכלוב שלו, נכון?" אמר, וכולם מסביבו צחקו. "אחמד עוד לא יודע שההורים שלו מתים", אמר הדוד, "בגלל זה הוא כל כך שמח. הפסיכולוגיות בבית החולים אמרו שזה יותר מדי בשבילו עכשיו".

אלא שיום למחרת גלשתי בדף הפייס של חדשות 2 וגיליתי שלכתבה הזו היו מאות תגובות, יותר מחצי מהן לא גילו חמלה בסיסית לילד בגיל גן שנאלץ ללמוד מה זה פצעי לחץ וגזות ומורפיום, לפני שלמד איזה צבע מקבלים כשמערבבים צהוב וכחול. ילד שרוקד בבוץ כשמראים לו ג'ירפה ורק מדי פעם שואל באופן מצמרר: "איפה אמא? תמסרו לה ד"ש".

זה כבר היה יותר מדי בשבילי. כלומר, התרגלתי לזה שאחינועם ניני וכל אישה אחרת שמעזה לדבר משהו שנשמע אפילו רבע שמאלני מקבלת תגובות: "לכי לעזה שיאנסו אותך חמישה ערבים". אני נציגת הרוב הדומם הקלאסית, שזה אומר שאני מסוגלת להדחיק כמעט כל תהליך של ריקבון ואלימות שקורה בחברה שלי, כל עוד מציעים לי סדרת נטפליקס עסיסית לפרק בוויקנד אחד. אבל ילד? פאקינג ילד? ילד שרואים כמה כואב לו לרוץ כי כל הגוף שלו חבוש? שלא יראה יותר את אמא שלו? זה היה הרגע שבו קיבלתי החלטה, הפעם אני הולכת להתקשר למגיבים האלו ולחקור אותם מה לעזאזל הם חשבו כשהם כתבו את המילים המחרידות האלו.

עד שנתי תחזור אליי אני מרפרפת קצת בפרופילים של המגיבים לכתבה. יש פה הרבה מהפריפריה, חלקם חיילים, חלקם עוסקים בחינוך. רבים מהם מצולמים עם ילד או ילדה על היד. שזה הופך את הכל לעוד יותר מזוויע, כי איך אתה יכול לכתוב בשלווה "שימות" על ילד אחר, כשבתמונה ליד מחייך הצאצא הפרטי שלך? איך לא מתגנבת איזו תובנת "רחוב סומסום" הכי פשטנית: "הי, זה ילד, וזו ילדה, הם זהים, אני לא יכול לרצות שאחד ימות ולגדל כמו שצריך אחרת".

והכי מעניין: הרבה מהם אנשים צעירים ויפים. בחורים חסונים שמצולמים בלי חולצה ומבריקים מזיעה של האימון האחרון בטי־אר־אקס, בחורות בלונדיניות משורבבות שפתיים עם עיניים בגוון אירוס, מהסוג שגורם לגברים להיאנח, "איזה מלאך". זה כל כך מוזר, לגלות שבחורה כל כך יפה יכולה לאכלס בתוכה כל כך הרבה שטנה כלפי ילד.

נתי היא אחת מהנשים האלו, צעירה זקופת קומה וסקסית. מצד אחד, נראה מהפרופיל שלה שהיא מעוניינת למצוא גבר. מצד שני, אין לה שום בעיה לעשות בפומבי את הדבר אולי הכי הורס דייטים שיש, לדבר בשלווה ובנחת על כמה לא אכפת לה אם ילד בן ארבע וחצי ימות או לא ימות בשריפה מול הוריו. לא משנה כמה אתה ימני, קשה לי לתאר גבר שיוכל לחשוב: וואו, הייתי רוצה שהאישה המכשפת הזו, שחושבת שכל הערבושים הם לא בני אדם, תהיה האמא של הבן שלא נולד לי.

"קראתי את מה שכתבת אתמול על אחמד, ורציתי לשאול, מה נסגר איתך?" אני שואלת אותה בזהירות, אחרי הטוקבק שלה אני די מפחדת שהיא אפילו לא תקשיב לפני שהיא תשלח אותי להיאנס על ידי דאעש.

"מה שנסגר", היא אומרת, "זה שמרגיז אותי נורא שערוץ 2 הנבלות השמאלנים תמיד־תמיד מגינים על הצד השני. הם אף פעם לא באים לטובת הנרצחים שלנו, לא מראים את התינוק הקטן שהמחבל הוריד לו את כף הרגל".

ובכל זאת, אני ממשיכה, ראית שהילד הזה עטוף בתחבושות לכוויות? ניסית לדמיין מה הוא הרגיש בשיקום שלו? איך הוא ירגיש כשיספרו לו ששרפו את משפחתו? אני שואלת.

"מותק שלי", משיבה נתי, "הרי באים אליו המבקרים שלו מחמאס ומרעילים לו את המוח, ואז הילד גדל עם רגשות נקם".

אבל בינתיים הוא עוד לא שאהיד, זה עוד לא קרה. את לא מסוגלת לראות כמה הוא מתוק וחמוד ומסכן? אני מתעקשת. אין לך אחים קטנים?

"אין לי אחים קטנים, אבל יש לי קרוב משפחה קטן, ואני מתה עליו, זה בדיוק ההבדל. אצלנו לא מחנכים לשנאה ולטרור, הם גדלים לתוך טרור, כולם".

השיחה מגיעה למבוי סתום. נתי מעוניינת רק לרקוק עליי את כל האש והלהבה שמסודרות אצלה בראש, כאילו הייתי מסך ולא בן אדם. לתת לי את כל מצגת השנאה. אני מעוניינת לתקוע יד בחזה שלה, להגיע עד הלב וללחוץ אותו עד שהיא תישבר ותרגיש. רק כשאנחנו מחליפות נושא אני מגלה לזוועתי שנתי דווקא די שווה חיבוב, כלומר, שאני מחבבת אותה. היא חצי רוסייה, "יהודייה מאה אחוז, נולדתי בארץ, לא כמו כל האנשים שאומרים: את רוסייה מסריחה, עלית לארץ והתגיירת פה".

אנחנו מדברות על זה קצת ואני מבינה שיש פה כאב, המון כאב שהיא עברה בילדות שלה. שכדי להיות ישראלי בחוגים שנתי רוצה להשתייך אליהם, אתה חייב להיות ימני ולא לסבול צבועים ויפי נפש. ככה נתי היא פחות רוסייה ויותר צברית, עם התכלסיות הדוגרית הזו שלא דופקת חשבון.

"ההורים שלי פחות קיצוניים, אני הכי ימנית קיצונית בבית. אמא שלי כל הזמן אומרת לי: נתי, תרגיעי. אני חושבת שהיא מפחדת עליי, כי אני יכולה להסתבך בגלל זה. וגם הסתבכתי. אבל תאמיני לי, אם אני אתחתן זה אך ורק עם ימני, כי השמאלנים שיש לנו פה זה המיץ של הזבל. אני לא יוצאת לדייט לפני שאני מבררת אם מישהו הוא ימני. גם ימני וגם אוהב חיות".

והנה הסתירה הסופית. נתי חולה על חיות והצילה לא מעט חתולים וכלבים. "זו לא סתירה", היא אומרת. "להפך. הדבר הכי שנוא עליי אצל הערבים זה שהם מתעללים בבעלי חיים".

אני מנסה להגיע אליה משם, לשאול איך מי שנחרדת כל כך מהתעללות בבעלי חיים נותרת אדישה להתעללות בתינוק. זה לא עוזר, פה המסך יורד בינינו: הערבים לא אוהבים חיות, ולכן הם בני אדם פחות טובים מאיתנו.

אחרי עוד שתי שיחות עם אנשים אחרים, אני מתחילה לחשוב שלכל טוקבקיסט יש כרטיס יציאה פלאי כזה. לאחד הייתה חברה טובה שנאנסה והוא רוצה שהילדים של המוסלמים יסבלו, כי ככה הם לא יגדלו לרצוח נפש של עוד בחורה אחת כמו החברה שלו. אחד ספג פגיעה של טיל בחצר ביתו בתקופת "צוק איתן". "מה הוא רק ילד?" הוא אומר לי בחוסר סבלנות. "אני לא הייתי ילד כשהם זרקו עליי פצצה? לא רוצה שאף אחד מהילדים שלהם יחיה ויגדל לשלוח פצצות על ילדים ישראלים".

אני מקשיבה להם ולא מתווכחת. אני בן אדם אמפתי, אז יש לי אמפתיה גם לאנשים המוזרים האלו, שמסוגלים לחיות עם הסתירות הכי סופרמניות בעולם: בבוקר קנת קלארק, בן אדם נחמד ומואר שלומד חינוך ומתנדב עם נוער מצוקה. בערב יושב על המקלדת ומאחל לילד קטן עם תחבושת שיכאב לו.

אני לא רואה בהם בבונים ולא טיפשים, רק אנשים ממש־ממש כועסים שאף אחד לא טיפל בכעס שלהם. הבעיה היחידה שיש לי איתם היא שבפעם האחרונה שראינו בעולם הזה שונאי ילדים ומאחלי אונס לנשים, זה היה אצל דאעש. זו הסתירה היחידה שאני לא מבינה איך הם מצליחים לחיות איתה. הדמיון שלהם למי שהם רוצים להחריב.

spectorit@gmail.com