תנאים של יצירה

משהו שאין סיכוי שאני יכולה לעשות, כי אני מפחדת מספריות, ממאמרים באנגלית ומעמקות-יתר, אז דוקטורט. מה אכפת לי להגיד? בכל אופן, מספיק שאספר שכדי להגשים את החלום הקטן שלי ישבתי מול המחשב וכתבתי. ומחקתי. וקיללתי את האמאמא של השותפים שלי שהעזו לבקר את הטקסט הגאוני שלי. ואז מחלתי, הבנתי שהם צודקים - אמרתי להם שהם לא כמובן, אבל שאני פשוט אדם גמיש - ותיקנתי.

לא גזרתי עדיין שום קופון, אין קופונים בעסקי הכתיבה, אבל בכל זאת אני מרגישה שהרווחתי ביושר סיפוק. סיפוק מלהצליח לעשות משהו יצירתי שדרש ממני נשימה ארוכה. משהו שמתחיל סתם כך, ברבע רעיון לא מבושל, ומסתיים מעבר להרי החושך של עוד ועוד גרסאות, היכן שמצאתי את התחת שלי כעבור שנה וחצי, באותה פוזיציה, על כיסא משרדי.

למרתוניסטים שביניכם, זה נשמע מגוחך. אבל לקצרי הנשימה, אלו שעבודתם נדחפת בכוח השגרה או הדדליין והאופק היחיד שהם רואים הוא את המנחה שלהם מ"שומרי משקל" המבשרת להם שירדו 200 גרם, זו חתיכת משימה. מה לעשות.

אני לא רצה למרחקים ארוכים. אני עצלנית. ימים שלמים אני יכולה להעביר בללכת אחרי עצמי, לנקות את הפירורים שאני מפזרת ולחפש את הנייד. תוסיפו לזה ילדים, עבודה וסדרה טובה ונגמרו החיים. אין יותר זמן לכלום. כל כך קשה לי לעשות משהו שהוא מעבר. ובכל זאת, הנה הצלחתי. וואו. איזה יופי. אני כל כך נהד... אבל רגע לפני שאני קושרת את שרוכי נעלי הריצה שלי ומקיפה את האצטדיון עם לפיד, הבנתי שכדאי מאוד שאסתום.

למה? כי חשבתי על התנאים המוקדמים שאיפשרו לי לעבוד חינם עבור מטרה שאין לדעת אם תניב פירות אי פעם. חשבתי על רשת הביטחון השקופה שסביבי. שאלתי את עצמי בכנות, האם הייתי מרשה לעצמי לעבוד תקופה ארוכה, ללא תמורה, תחת חרדה כלכלית אמיתית? האם הייתי מצליחה לעבוד תחת קרקוש בלתי פוסק של בית ובלי אנשים נוספים לזרוק עליהם את הילדים? האם בלי המרחב הנפשי הנינוח, המאפשר לי להניח ש"יהיה בסדר", שבכל מקרה "יהיה בסדר", הייתי לוקחת סיכון כלכלי קטן?

אלדר שפיר, פרופסור לפסיכולוגיה החי בארצות-הברית, עשה מחקר גדול על השפעת החרדה הכלכלית על הנפש. הוא מצא שאנשים שחוויית ההישרדות היא חלק בלתי נפרד מחייהם, אינם מצליחים לקבל החלטות מושכלות. הם בעצם "מיטפשים", למרות העובדה שנתוניהם זהים לאלה של אנשים שחוויה זו אינה מלווה אותם דרך קבע. הלחץ הכלכלי גורם להם לאבד - במונחים של מבדקי איי-קיו - 13 נקודות. חשבתי על עצמי. זה נשמע לי נכון. אני יודעת שהייתי מאבדת לפחות 60 . כשבא לי שוקולד אני מאבדת קרוב ל-20.

פעם קראתי כיצד נכתב הספר "מאה שנים של בדידות". גבריאל גרסיה מארקס, מחברו, היה נתון שנים ארוכות במשבר כתיבה נוראי אחרי שספרו האחרון נמכר ב-70 עותקים בלבד. יום אחד, כשיצא עם אשתו ושני ילדיו הקטנים לחופשה, באמצע הכביש המהיר, הוא הגיע למסקנה שזה בדיוק הזמן להתחיל לכתוב את ספרו הלא מצליח הבא. בלי לחשוב פעמיים הוא סובב את המכונית וחזר הביתה.

לילדיו ההמומים, שאולי כבר ישבו עם בגדי ים חמודים, עם הדפס של דולפינים, וגלגל צהוב ביד, הוא הודיע שזה מה יש. כלומר אין. כי מהר מאוד המשפחה אכן נקלעה לחובות איומים ואשתו מרטה את שערותיה מדאגה. אבל הספר, שזיכה אותו מאוחר יותר בנובל ובתהילת עולם, כתוב נכתב. האם אני הייתי נוסעת לחופשה כשבתי הקטנה מאחור? גם לא בשביל נובל. בתי מפחידה אותי יותר מדי.

כנראה מסתובבים בעולם יוצרים רבים ואנשי חלומות, שלעולם לא נזכה להכיר את יצירתם רק משום שמלחמת ההישרדות היומיומית לא מאפשרת להם לחצוב מתוך הזמן הניגר את החלל הנחוץ לחלימה ולמימוש. ואני לא מדברת בכלל על מבחן התוצאה – שווה/לא-שווה, ראוי /לא-ראוי. אני מדברת רק על האפשרות. על כך שגם האפשרות לחלום, זו שכולנו חושבים שלפחות היא שווה לכל נפש - הרי היא חינם, כמו האופק - היא בכלל לא שוויונית. גם כדי לחלום צריך תנאים מוקדמים. ומי שאין לו אותם יצטרך להפעיל שרירי חלימה גדולים יותר. או להיוולד מגלומן.

. . . . . . .

בסוף השבוע שעבר, הבן החייל שלי, גדוד 50 , נקרא לאבטח את "ריצת האבות" של המתנחלים בחברון. בגלל "חשיבותה" של הריצה, הבן שלי לא בא הביתה. הוא היה צריך לשמור על ההוזים העליזים, שזינקו ממערת המכפלה ועברו בינות לרחובות הפלסטיניים המשותקים תמידית. ואז חשבתי שיש בכל זאת חלומות שטוב היה שלא היו נחלמים לעולם וכמה חבל שדווקא למסוכנים שבחלומות יש רשת ביטחון מסיבית כל כך. רשת ביטחון בצורת המדינה, בני וחבריו.