שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    הטינדר המופלא של הצפרדעים ולמה השמינו הסנאים באירופה?
    מדוע זכרי הצפרדעים מקרקרים בעוצמה בתעלות הביוב בטאיוואן? איך שינו החגבים את הרגלי החיזור שלהם בסביבה העירונית בגרמניה? מה הקשר בין החורף החם ביותר באירופה ובצפון אמריקה להשמנה חריגה בקרב הסנאים ומדוע כרישי העמלץ הלבנים לא מצליחים לשרוד בשבי? מחקרים מסביב לעולם

     

    הטינדר של הצפרדעים

    לידיעת קוראינו ממחלקת הדו-חיים: האהבה מחכה לכם בתעלות הביוב. סצנת הפנויים-פנויות של הצפרדעים בטאיפיי בירת טאיוואן עולה שלב: הצפרדעים הזכרים מצאו דרך ייחודית להתגבר על מתחרים, והם משתמשים בתעלות הביוב כדי להגביר את קריאות החיזור שלהם ולזכות בבנות זוג.

     

    Mientien Tree Frog היא צפרדע קטנה שחיה בפרברי טאיפיי. בעונת הרבייה, שנמשכת מחודש פברואר ועד ספטמבר, הצפרדעים הזכרים מתקבצים ומעלים מופע קרקורים, שמטרתו למשוך את תשומת הלב של בנות זוג פוטנציאליות. הצפרדעים שמפיקים קרקור חזק וארוך נחשבים לאטרקטיביים במיוחד אצל בנות המין השני.

     

     (צילום מתוך cypherone-Flickr) (צילום מתוך cypherone-Flickr)
    (צילום מתוך cypherone-Flickr)

    אסטרטגיית חיזור כזאת מכונה אסטרטגיית לק (Lek): הזכרים מתקבצים כדי להתחרות על תשומת הלב של הנקבות, והן מצדן בוחרות את המוצלחים ביותר. האסטרטגיה הזאת נמצאת בשימוש אצל ציפורים, חרקים, דו-חיים ויונקים. לאחרונה, הבחינו סטודנטים מהמחלקה למדעי החיים באוניברסיטה המקומית בריכוז בלתי-רגיל של צפרדעים בתעלות הביוב ליד הכביש.

     

    הם גייסו לטובת העניין חוקר מהחוג למוזיקולוגיה, ובעזרת תוכנת מחשב מיוחדת לניתוח קול בדקו את קרקורי הצפרדעים. התוצאות הראו שהקרקורים בתעלות היו חזקים בארבעה דציבלים וארוכים ב-10 אחוזים מקרקורי הצפרדעים מחוץ לתעלות.

     

    החוקרים הסיקו מכך שהצפרדעים הזכרים אימצו טכניקה חדשה ושהם משתמשים בתעלות הביוב בתור מגבירי-קול כדי להשמיע קרקורים חזקים יותר מהמתחרים. זאת העדות הראשונה לחיית בר שמשתמשת במבנה או מכשיר מתוצרת האדם כדי להגביר את קולות החיזור שלה.

     

    עם זאת, החוקרים הדגישו שצריך עדיין לבדוק האם הצפרדעים בביוב באמת זכו בסופו של דבר ביותר בנות זוג. חוץ מזה, הם מדגישים שצריך לשלול את האפשרות שהצפרדעים בחרו להצטופף בתעלות הביוב פשוט בשביל להתחמק מטורפים.

     

    גם חגבים מחפשים אהבה. הצפרדעים מטאיוואן הם לא הדוגמה היחידה לבעלי חיים ששינו את הרגלי החיזור שלהם בסביבה העירונית. חוקרים מגרמניה, למשל, בדקו לאחרונה כיצד חגבים עירוניים מגיבים כשנקבת חגב עוברת לידם וגילו שהם משמיעים צרצורים עם קול בס עמוק יותר מאחיהם הכפריים.

     

    להערכת החוקרים, החגבים עושים זאת כדי להתגבר על הרעש הבלתי פוסק של הסביבה העירונית. התפשטות הערים גרמה לשינויים בסביבת המחייה של מינים רבים. מחקרים מהסוג הזה מלמדים אותנו כיצד המינים האלה יוכלו להמשיך לחיות לצד האדם בסביבת המחיה החדשה והמשתנה תמיד שלהם.

     

     

    כרישים עדינים

    הידעתם? חול, אופניים ופגיעות ברק קטלניים יותר מכרישים. ובמספרים: בשנה אחת התרחשו בארה"ב פי 37 אלף פגיעות באנשים כתוצאה משיפוצים ביתיים, פי 1,000 יותר ממקרי מוות בעת רכיבה על אופניים ופי 75 מקרי מוות מברקים – לעומת פגיעות ומקרי מוות שנגרמו על ידי כרישים.

     

    למרות זאת, אנחנו לא פוחדים מחול, רבים מאתנו רוכבים על אופניים ולרובנו יצא להסתובב בחוץ בסופת ברקים.אירועים נדירים יחסית של תקיפות בני אדם על ידי כרישים, וכמובן סדרת סרטי מלתעות, גרמו לדורות שלמים של אנשים להאמין שכרישים בכלל, ועמלצים לבנים בפרט, הם מכונות הרג אלימות ואכזריות שצריך לחסל.

     

    התקיפות קורות בדרך כלל בגלל טעות בזיהוי. כך, למשל, כשכריש חושב שבן אדם על גלשן הוא כלב ים, ולא בגלל צימאון לדם אדם. כריש גם יכול להיות סקרן וזו דרכו לבדוק מה נמצא לפניו. מאז שנות התשעים של המאה ה-20 חל שינוי ביחס הציבורי אליהם, ואת מקום הציד תופסים בהדרגה ספארי צלילה עם כרישים ומחקרים שנערכים בתדירות גבוהה.

     

    צילום: יוטיוב / Atlantic White Shark Conservancy

    צילום: יוטיוב / Atlantic White Shark Conservancy

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    תעלומה הקשורה בעמלצים לבנים היא שאי אפשר לגדל אותם בשבי. בחודש שעבר נתפס ביפן עמלץ לבן באורך 3.5 מטרים, שהסתבך בטעות ברשת דייגים. הכריש הועבר לאקווריום אך מת לאחר שלושה ימים בלבד. זו אינה הפעם הראשונה – ניסיונות שבוצעו בעבר בהחזקת או בגידול עמלצים לבנים בשבי הסתיימו במותם בתוך זמן קצר, או בשחרורם לחופשי אחרי שסירבו לאכול.

     

    יש כמה השערות מדוע זה קורה. אחת מהן מתייחסת לעובדה שהעמלצים הלבנים חייבים לשחות כל הזמן, כדי להזרים מים טריים עשירים בחמצן על הזימים שלהם וגם בשביל לשמור על טמפרטורת גוף תקינה. הכרישים האלה רגילים לשחות עשרות ואף מאות קילומטרים במסע אחד, ולרוב יצודו טרף טרי ולא יאכלו טרף מת.

     

    מכיוון שבאקווריום אין מקום לשחות הרבה וקשה להשיג טרף טרי, ייתכן שהשינויים האלה בדפוס ההתנהגות המוכר גורם להם דיכאון ואף הופך אותם תוקפניים יותר. תיאוריה נוספת מתבססת על כך שהעמלצים הלבנים הם בעלי חושים מפותחים ביותר, כמו חוש ריח המסוגל לאתר דם ממרחק רב או יכולת להבחין באותות חשמליים זעירים שפולטים יצורים חיים.  

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    ייתכן שהסביבה המלאכותית באקווריום מכניסה אותם למצב של הלם בגלל ריחות זרים או אותות חשמליים בלתי פוסקים שמגיעים מציוד חשמלי לתחזוקת האקווריום, משאבות, חיישנים, וסתי טמפרטורה, אולי גם תאורה ומכשור אחר הפועלים בקרבת האקווריום. הרי גם בן אדם מאבד את שפיותו אם מחזיקים את עיניו פקוחות בכוח ומסנוורים אותו באורות חזקים.

     

    אפילו החזקה של אדם בבידוד זמן ממושך ללא כל עינוי מוציאה אנשים מדעתם. הקושי בהחזקת עמלצים לבנים בשבי ידוע לכולם, ולמרות זאת אקווריומים ברחבי העולם עדיין מנסים מדי פעם להשיג כרישים כאלה ולהציג אותם כדי למשוך מבקרים. אלא שבסוף מי שמשלמים את המחיר הם הכרישים שסובלים ולבסוף מתים.

     


     

    למי קראת שמן?!

    הסנאים באירופה ובצפון אמריקה שמנים במיוחד עקב החורף החמים. חורף חמים במיוחד עובר על אירופה וצפון אמריקה. אזורים כמו שבדיה, שבדרך כלל מתכסים בשלג כבר בנובמבר, קיבלו את מנת השלג הראשונית שלהם רק בסוף דצמבר. אמנם באמצע ינואר פרצה סופת שלג חזקה בצפון-מזרח ארה"ב, אך עד אותו הזמן הטמפרטורות בסוף דצמבר דמו לטמפרטורות של סוף הקיץ או של האביב.

     

    מי שחוגגים במצב הזה הם הסנאים. בשנים רגילות הם אוגרים מזון בסתיו ואוכלים מהמאגרים האלה במשך החורף, כשקשה למצוא אוכל. השנה, החורף החמים גרם לכך שעונת איסוף המזון לקראת החורף התארכה, ולכן הסנאים לא היו צריכים לשרוף הרבה אנרגיה כדי להתחמם. התוצאה שהתקבלה היא סנאים שמנים בצורה יוצאת דופן בחורף זה.

     

     (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    (צילום: רויטרס)

     

    בבריטניה זה היה חודש דצמבר החם ביותר שתועד אי פעם, עם טמפרטורות ממוצעות הגבוהות בכ-4 מעלות צלזיוס מהממוצע. לכן בנוסף על שמנמנות הסנאים, פורחים לפתע בשיא החורף עצים, שיחים ועשבים שעונת הפריחה שלהם היא בדרך כלל האביב.

     

    טמפרטורות גבוהות אלה התקבלו משילוב של שינוי אקלים ושל אירוע אל ניניו חזק שגורם לחורף חם יחסית באזורים המדוברים. בגלל שינוי האקלים, אירועים בלתי רגילים כאלה (ואחרים) צפויים להפוך שכיחים יותר בעשורים הקרובים (ד"ר דניאל מדר)

     

     

    בקצב החסילון 

    בפעם הבאה שתאכלו שרימפס, כדאי שתדעו שהם עשויים ללמד אותנו לא מעט על מצבה של המערכת האקולוגית הימית. בין אם טעמתם, ראיתם או שמעתם עליו, השרימפס – ובשמו העברי חסילון – הינו בעל חיים קטן ומדהים הרבה יותר ממה שחשבתם.

     

    אל תתנו לגודלו הקטן לתעתע בכם: החסילון המכונה Snapping Shrimp הוא בעל צבת אחת גדולה באופן משמעותי מהשנייה, והוא מסוגל לסגור אותה במהירות אדירה תוך שהוא משמיע נקישה רמה. כאשר מדובר במושבה של חסילונים כאלה, הם משמיעים צלילים כה רמים עד שהם יכולים לשבש את פעולתו של סונאר ימי.

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    כעת מתברר שלסימפוניית הנקישות של החסילונים יכול להיות ערך אקולוגי. לפי מחקר חדש שנערך בארצות הברית ובדק את נקישות החסילונים לאורך זמן, שינויים בקצב הנקישות יכול להעיד על שינוי בבתי הגידול של החסילונים, ואף על השפעה של פעילות האדם.

     

    רעשני הים. חסילונים ממשפחת Alpheidae חיים בסביבות ימיות מגוונות, בדרך כלל על מצע קשה כמו שוניות אלמוגים או שוניות סלעיות. אם תרצו למצוא אחד כזה, תצטרכו להתאמץ – ראשית, משום שאורכו הממוצע של חסילון כזה אינו עולה על 5 ס"מ (גודלם נע בין 3-5 ס"מ). שנית, משום שגופו של החסילון עשוי להיות שקוף, ושלישית, משום שתצטרכו לרדת כמה עשרות מטרים אל עומק קרקעית הים, שם החסילון אוהב לחיות בשלב הבוגר. לזה יש להוסיף שהחסילון הוא יצור "ביישן" ומתחבא בחורים בשונית.

     

    זוג צבתותיו של החסילון הזה אינן סימטריות בגודלן: צבת אחת גדולה יותר מהצבת השנייה, ולעתים היא עשויה להגיע לממדי ענק ואף למחצית מגודלו של החסילון. מדהימה יותר היא העובדה שהחסילון מסוגל לסגור את צבתו (הגדולה יותר) במהירות של 96.5 קמ"ש.

     

    סגירה מהירה זו של הצבת גורמת לתת-לחץ חזק ולתופעה המכונה קוויטציה (מיעור) – היווצרות בועות אדים של הנוזל בתוך נפח הנוזל, הקורסות לתוך עצמן תוך כדי יצירת גלי הלם. בפועל, משתחרר הדף עז של אנרגיה היוצר הבזק אור (לא נראה לעין) וגורם לעלייה של עד 5,000 מעלות קלווין (כ-4,700 מעלות צלסיוס. לצורך השוואה, טמפרטורת פני השטח של השמש מוערכת ב-5,778 מעלות קלווין).

     

    בנוסף, מעוצמת הפיצוץ נוצר רעש בעוצמה גבוהה, שאף עשוי להגיע ל-218 דציבל – דומה לרעש שנשמע אם נעמוד בסמוך לשיגור של טיל. מסיבה זו, החסילון הזה נחשב לאחד היצורים הקולניים בים.

     

    החסילונים נעזרים ברעש הנקישות כאמצעי תקשורת, כאמצעי להתרעה מפני אויבים ולטריפה. לא לחינם מכנים אותם "חסילוני אקדח" (Pistol Shrimp) – כאשר חסילון כזה מזהה טרף בקרבתו, הוא מכוון את הצבת הגדולה שלו וסוגר אותה במהירות כך שעוצמת ההדף יפגע בטרף. עוצמת הפגיעה כה עזה עד שהיא גורמת לטרף להלם, ובמקרים מסוימים אף למוות מידי. 

     

    לפי הקצב. חוקרים מאוניברסיטת צפון קרוליינה המתמחים בחקר מערכות ימיות בחנו במשך שנה את הרעשים התת-ימיים המתקבלים במפרץ פמליקו (Pamlico Sound). בפרט, החוקרים התמקדו בזיהוי ובבחינת קולות הנקישה שמשמיעים חסילונים ממין Alpheus estuariensis.

     

    לטענתם, מרבית המחקרים שבחנו עד היום רעשים תת-ימיים נערכו במשך מספר ימים ועד שבועות, אולם טרם נערך מחקר שבחן רעשים תת-ימיים במשך שנה שלמה. באמצעות הקלטת רעשי השונית והרצת אלגוריתם שזיהה את קולות הנקישה של החסילונים, החוקרים גילו כי לחסילונים יש מקצבים חוזרים המשתנים בהתאם לשינויים בתנאי הסביבה.

     

    במחקר נמצא כי החסילונים משנים את קצב הנקישה בהתאם לשינויים בתנאי ההארה (יום/לילה), שינויים עונתיים (קיץ/חורף) וכן שינויים בטמפרטורה. כך למשל, מספר הנקישות הממוצע לדקה עמד על 2,000 בקיץ, בעוד שבחורף הוא לא עלה על 100. בנוסף, נמצא כי במהלך חודשי הקיץ החסילונים היו פעילים יותר במהלך הלילה, ואילו בחודשי החורף הם היו פעילים יותר במהלך היום. נמצאו גם הבדלים בקצב הנקישות בין קיצים (2011-2012): בקיץ של שנת 2011 קצב הנקישות היה נמוך יותר.

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    שומרי השונית? החוקרים משערים שקצב נקישת הצבתות של החסילונים עשוי להוות סמן אקולוגי לתנאי בית הגידול של מערכות ימיות. מחקרים קודמים הראו כי קצב ועוצמת הנקישה של החסילונים קשורים בשינויים בטמפרטורת המים. כך למשל, נמצא כי באזורים שבהם טמפרטורת המים יציבה למדי, כמו באזורים טרופיים, החסילונים נוקשים בקצב ובעוצמה קבועים.

     

    לעומת זאת, באזורים ממוזגים, שבהם טמפרטורת המים משתנה לאורך השנה, החסילונים נוטים לשנות את קצב ועוצמת הנקישה. לדעת החוקרים במחקר הנוכחי, ייתכן שקשר זה שבין טמפרטורת המים לקצב הנקישה קשור לשילוב של שינויים עונתיים בגודל אוכלוסיית החסילונים, כמו גם להשפעה הישירה של טמפרטורת המים על פעילות בעלי חיים.

     

    מעבר לשינויים בטמפרטורת המים, לדעת החוקרים, הבדלים בקצב נקישת הצבתות בין הקיצים של שנת 2011 ו-2012 עשויים לרמז על הגברה של השפעות אנתרופוגניות (אנושיות) או ביולוגיות באותן שנים. לטענתם, ייתכן כי הבדלים בקצב הנקישות עשויים לנבוע משינויים באיכות או במליחות המים.

     

    ככלל, איכות המים מושפעת משינויים בזרימת המים כמו גם משינויים בטמפרטורה שלהם. ואכן, במחקר הנוכחי נמצא כי בקיץ של 2011 קצב זרימת המים היה איטי יותר וטמפרטורת המים הייתה מעט גבוהה יותר מזו של 2012. לצד ממצאים אלו, החוקרים קוראים להמשיך ולחקור את ההתנהגות האקוסטית המופלאה הזו, שיכולה לשמש אינדיקציה למצב הסביבה הימית החשובה כל כך למערכת האקולוגית. (יהלי כץ)

     

     

    לא על הדבורה לבדה

    חשבתם שרק דבורים אחראיות להאבקת גידולים חקלאיים? טעיתם. מחקר חדש מגלה שלחרקים אחרים יש תרומה משמעותית להאבקה, שלעתים היא אף רבה יותר מזו של הדבורים.

     

    הדעה הרווחת בנוגע להאבקת גידולים חקלאיים היא שדבורי דבש מבויתות מבצעות את רוב רובה של ההאבקה. אלא שבמחקר של חוקרים מאוסטרליה, שבדק תוצאות של 39 מחקרים שונים, נמצא שלחרקי בר שאינם דבורים דווקא יש חשיבות גדולה ביותר בהאבקת גידולים חקלאיים ברמה העולמית.

     

    עד היום התעלמו מתרומתם של החרקים להאבקת צמחים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    עד היום התעלמו מתרומתם של החרקים להאבקת צמחים(צילום: shutterstock)
     

    מתוצאות המחקר התברר שזבובים, פרפרים, צרעות, עשים, נמלים וחיפושיות אחראים לכ-40% מההאבקה החקלאית בעולם. אמנם חרקים אלה אינם יעילים בהאבקה כמו דבורת הדבש או כמו דבורי בר, אבל הם מפצים על כך בביקורים רבים יותר בכל פרח.

     

    עוד נמצא שיש שוני ביעילות ההאבקה בין דבורים ובין חרקים שאינם דבורים בגידולים שונים – גידולי קפה ואשכוליות הואבקו כמעט בלעדית על ידי דבורים, ואילו גידולי מנגו ואנונה הואבקו בלעדית על ידי חרקים שאינם דבורים. ייתכן גם שאוכלוסיות חרקי הבר שאינם דבורים יציבות יותר מאשר דבורים, ולכן יכולות לפצות, לפחות חלקית, על הפגיעה העולמית במספר הדבורים בעולם בשנים האחרונות.

     

    מחשבים מסלול מחדש. למחקר הזה יש כמה השלכות רציניות מאוד, אחת מהן נוגעת להסתמכות הבלעדית כמעט על דבורים כמאביקות בחקלאות של ימינו. התוצאות יכולות לעודד הפחתת ריסוסים נגד חרקים על מנת לא לפגוע בפוטנציאל ההאבקה הזה.

     

    יתכן שההערכה הכלכלית של דבורי דבש כמאביקות גידולים חקלאיים תשתנה בעקבות פרסום המחקר החדש, שכן היום משלמים לדבוראים שמביאים לשדות כוורות לטובת ההאבקה, ואם הן לא יעילות מספיק יש לכך משמעות כספית. שירותי המערכת של החרקים עשויים גם הם לעבור הערכה כלכלית מחודשת – מעכשיו יהיה צורך לבחון עד כמה משתלם כלכלית להגן על חרקי בר מאביקים, במקום להתעלם מהם כמו שנעשה עד היום.

     

    בכתבה שפרסמנו באחרונה אמר פרופ' שרון שפיר מהפקולטה לחקלאות ברחובות ש-99% מההאבקה בחקלאות בישראל נעשית על ידי דבורי דבש מבויתות. אם זה נכון, ייתכן שזה קורה בגלל הריסוסים ובירוא שטחי הבר שהכחידו את מיני החרקים המאביקים האחרים סמוך לשדות, או שבישראל עיקר הגידולים מסתמכים על דבורים. אבל אחרי פרסום המחקר החדש, יכול להיות שגם בארץ יש מקום לחשיבה מחודשת על הנושא. (ד"ר דניאל מדר)  

     

    המחקרים פורסמו ב-"זווית" - סוכנות ידיעות למדע וסביבה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום מתוך cypherone-Flickr
    זווית חיזור צפרדעים
    צילום מתוך cypherone-Flickr
    מומלצים