שתף קטע נבחר
 

"חגיגת אי המשמעות": רומן בקלות

בספרו החדש שהוא ספק פרוזה ספק תרגיל בחשיבה פואטית, מנסה להבין מילן קונדרה את המציאות האנושית העכשווית שאופפת אותנו. אך למרות גודש התובנות, קוצר היריעה מונע ממנו אמירה משמעותית

"מזמן הבנו שאי אפשר לשנות את העולם או לעצב אותו מחדש, וגם לא לעצור את ההתקדמות האומללה שלו. ישנה התנגדות אפשרית אחת: לא להתייחס אליו ברצינות", כך אומר רמון, אחד מארבעת הגיבורים ברומן "חגיגת אי המשמעות" של מילן קונדרה לדמותו של קאליבן.

 

קונדרה הצ'כי פרסם בין היתר רומנים בעלי חשיבות רבה, כמו "הבדיחה", "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ו"ספר הצחוק והשכחה". בפרספקטיבה מאוחרת ניתן לראות איך הגישה הומוריסטית תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהכתיבה שלו, גם כשהוא עסק בטרגדיות הגדולות של המאה ה-20, בדרכו. בכל יצירותיו הוא בחן תוך כדי תנועה את מצב האדם נוכח הדרמות הגדולות, והמשמעויות הקטנות והפחות קטנות המרכיבות את המציאות שלו.

 


 

ארבעה חברים פריזאיים יושבים במקום כלשהו ומדברים על כל מיני דברים המרכיבים את עולמם, ועושים זאת בצורה כנה, לפרקים משעשעת. אין ברומן החדש של קונדרה עלילה, גם לא תפנית או תהליך מסוים אותם עוברות הדמויות. במובן מסוים זה מרגיש יותר כמו מחזה נטול פואנטה.

 

 

"חגיגת אי המשמעות". עדיף לצחוק מלבכות (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
"חגיגת אי המשמעות". עדיף לצחוק מלבכות

 

ארבעת הגיבורים ברומן הקצר מספרים אנקדוטות על סטלין, משתעשעים ברעיון של תיאטרון בובות, מהרהרים על אופיו האירוטי של הטבור, ותוהים על קנקנו של העולם - אך למעשה חותרים למה שאומר רמון, אחד הגיבורים ברומן (שלפי המתרגמת רמה אילון קונדרה שאף להגיע ברומן זה לאמירה זו) שלמעשה ההתנגדות לקיום האנושי, מתאפשרת על ידי כך שלא לוקחים אותו יותר מדי ברצינות. אולי כך מבקש קונדרה להשאיר את חותמו.

 

כסופר שהגיע לשנתו ה-85 אולי הוא מתכוון להעביר את המסר הבא: כל מה שנשאר לנו הוא מעט הומור, אז כדאי מאוד לחגוג את הקיום הפשוט שלנו, כי מה כבר נשאר? זו אולי המחאה המינימליסטית החרישית הכי בסיסית של האדם, בעולם שחי את קץ ההיסטוריה.

 

אבל חגיגת אי המשמעות הזו היא חגיגה מאוד עצובה. קונדרה הוא ללא ספק אחד מאחרוני הכותבים הגדולים של המאה ה-20, המאה שהציבה מראות אכזריות לאנושות, למוסר ולקידמה. מאה שניפחה לממדי ענק אידואולוגיות פנאטיות שהתיימרו להכיל את המציאות, את המטא-מציאות, את משמעות היקום כולו. בסופו של דבר היומרות הללו התנפצו, מותירות אחריהן עשרות מיליונים של גופות ושובלי דם שעדיין שותתים בתודעה הקולקטיבית. הקפיטליזם ניצח, ואנו אמורים לשמוח, ולחגוג איתו, עם משמעות או בלי משמעות.

 

וכאן אולי הבעייתיות הגדולה במסר שעולה מתוך הרומן; האם באמת זה מה שקונדרה אומר לנו? שאין לחיים האלה משמעות? שכל האידיאולוגיות ושברן לא תרמו דבר? האם ההומור הוא לא רק כסות של ייאוש כבד ועמוק המעיד שהקפיטליזם הוא ניצחון פירוס?

 

מנגד רצוי להיזכר בדבריו של קונדרה עצמו בראיון לפיליפ רות שערך ב-1980: "את ערכו של ההומור למדתי בתקופת ההומור הסטליניסטי. חוש הומור הוא סימן היכר מהימן. מאז אני אחוז חרדה לנוכח עולם שאיבד את חוש ההומור שלו". אולי קונדרה יכול להירגע לעת זיקנה. ההומור עדיין כאן. סטלין לעומת זאת, כבר מזמן לא.

 

אבל כל זה לא מספיק, ולמרבה הצער גם הרומן האחרון של קונדרה אינו מספיק: הוא לא מספיק עמוק ולא מספיק רחב יריעה, גם לא מספיק משעשע והומוריסטי. הוא אמנם תרגיל פואטי מעניין שאפשר להקיש ממנו אי אילו תובנות, בעיקר ביחס לרזומה של קונדרה, אבל הוא לא משאיר משקע של רומן, וייתכן שגם הסופר הוותיק הבין זאת.

 

"חגיגת אי המשמעות", מילן קונדרה, מצרפתית: רמה איילון. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 112 עמ'.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: קתרין הלייה
מילן קונדרה. הקיום בגיל 85
צילום: קתרין הלייה
לאתר ההטבות
מומלצים