גואה באמצע החיים

כמורה ליוגה, כבר 20 שנה שאני נוסע להודו, בעיקר להשתלמויות בתחום. בדרך כלל אני מקנח בכמה ימים של מנוחה בחופיה הבלתי־נגמרים של גואה. הרבה זמן פינטזנו בבית על נסיעה משפחתית, עם אלבי ואורי בנות ה־6, והשנה זה קרה. חשבנו על כמה חודשים, דבר שלא ממש מתאפשר, אז התפשרנו על חודש בגואה. אחרי שחזרנו אין לנו ספק: זה מספיק. חודש שלם ביחד היה חוויה מנחמת, מרגיעה ומשמחת לכולנו.

הדברים התגלגלו די מהר: ברגע שהחלטנו ללכת על זה פירסמנו את הדירה שלנו ב־Airbnb, ולהפתעתנו קיבלנו שתי פניות מצוינות. בחרנו במשפחה ישראלית מקליפורניה שבאה לחופשת מולדת שנתית. התאמנו את תאריכי החופשה שלנו לשלהם, ושבועיים לפני הנסיעה קנינו כרטיסי טיסה למומבאי. בבית הספר של הילדות פירגנו, גם בעבודה. הדרך הייתה פתוחה.

במומבאי נחתנו בחמש אחר הצהריים. החלטנו מראש שנישאר לילה בקרבת שדה התעופה כדי לנוח היטב לאחר הטיסה הארוכה (כמעט שמונה שעות), ורק למחרת נטוס לגואה. הזמנו מקום ב־Lalit, מלון עצום ומפואר. החדר היה גדול, נוח מאוד למשפחה. אמנם קצת יקר — 165 דולר ללילה, כולל ארוחת בוקר שהציעה ממטעמי הודו ועד מאכלים קונטיננטליים — אבל שווה את הנחיתה הרכה.

למחרת טסנו בטיסת פנים שהזמנו דרך Cleartrip, אתר ידידותי ומהיר. שילמנו 540 דולר לארבעתנו על כרטיסי הלוך וחזור. בשבת אחר הצהריים נחתנו בואסקו דה גאמה, שדה התעופה של גואה (שהייתה פעם קולוניה פורטוגזית). שם חיכה לנו פיטר, נהג המונית שעליו המליצה לנו אינדיה, חברה ששכרנו את דירתה סמוך לחוף מורג'ים (Morjim) שבצפון גואה (היא פירסמה אותה בפייסבוק, בפורום להשכרת דירות בגואה).

אורי, אלבי וההורים בגואה. תוך שבועיים נכנסנו לשיגרה | צילום: תמיר להב

הדירה הייתה מרווחת, עם רצפה מלוטשת ומבריקה, בסגנון האהוב על ההודים. שלושה חדרים, שני חדרי רחצה מודרניים ומערביים, מטבח ופינת אוכל. קיבלנו בירושה את העוזרת, שהגיעה לשעה בכל יום כדי לנקות, לכבס ולעיתים גם לבשל תבשילים הודיים, מה שהיה נוח במיוחד כשהזמנו לארוחת ערב שתי משפחות ישראליות שפגשנו בחוף. הם באו לגואה לכל חודשי העונה (אוקטובר עד אפריל).

מוחמד והישראלים

הדירה התגלתה כבסיס מצוין לנסיעות שלנו לחופים הסמוכים. שכרנו קטנוע (כן, כולנו על אחד) ובכל יום נסענו למקום אחר, לחוף אחר. ובכל יום אמרנו, ''זה החוף שלנו''. חוף ארמבול, המוכר יותר לישראלים, היה במרחק של 6 ק"מ. לשם נסענו בעיקר בשקיעה. במילותיה של אלבי בתי, "בואו ניסע לחוף שבו אנשים מציגים את הכישרונות שלהם".

בזמן השקיעה מתאספים שם כולם: מתופפים ונגנים בשלל כלים, מג'נגלים באש ובחישוקים, מתרגלי אקרו־יוגה וציירים בחול. יש נשנושים כמו עגלות למכירת תירס טרי, שחורכים על גחלים ומורחים במלח ולימון. וגם יש שוק לאורך קו המים, בעיקר של אמני עבודות יד כמו תכשיטים, כובעים, דגלוני מנדלות ועוד דברים מפתים וססגוניים.

בית להשכרה בגואה | צילום: תמיר להב

אחרי כשבועיים התגבשה לה שגרה. בבוקר היינו קמים בנינוחות לתרגל יוגה בבית (פעם אחת אפילו כולם יחד). בזמן שהבנות ירדו לארוחת בוקר בבקתה של הנפאלי למטה (אומלט על טוסט, סלט אבוקדו ומיץ פירות טרי), הייתי נוסע למדוט שעה ב־Balanced View, בית ספר למדיטציה. אחר כך היינו נפגשים בים. בחוף שהפך לחביב עלינו, על התפר שבין חוף מורג'ים לחוף אשוום (Ashwem), הייתה מסעדה איטלקית בשם "טרה רוסה", של זוג איטלקים קוליים.

עוד מקום שגילינו ושאהבנו לחזור אליו נקרא "ג'אנגל דאנס קפה" (Jungle Dance Cafe), מעין חווה אקולוגית בכפר קטן בתוך הג'ונגל (מרחק כמה דקות נסיעה מהחוף, פנימה אל תוך היבשת). שם פגשנו מתנדבים שבונים את המקום לאט־לאט מתערובת של בוץ, קש וזיפזיף. כבר יש בו לא מעט: בונגלוס ללינה, בריכת שחייה טיפולית קרירה ונקייה, מסעדה עם אוכל נהדר ושולחנות ארוכים ובמה להופעות.

שם פגשנו גם את דניאל ומוחמד אלנומה. היא רקדנית נפלאה, ישראלית יהודייה, והוא נגן עוד מחונן, עיראקי מוסלמי. הם התאהבו לפני שנים בגואה, חיים ויוצרים בצרפת, וחזרו לגואה לכמה חודשים כדי להקים בה אקדמיה למחול. זכינו להיות בהופעה משותפת שלהם בקפה "דאבל דאץ'" (Double Dutch). יצא שהנגנים סביב מוחמד כמעט כולם ישראלים, ולכן הוא מכנה בצחוק את הערב "מוחמד והישראלים".

לחובבי הקפאין נספר שב"דרימלנד קפה" ברחוב הראשי של ארמבול אפשר למצוא קפה איטלקי, וזהו גם מקום מפגש נהדר שבו אפשר לקבל הרבה מידע על הופעות וסדנאות בסביבה. ממש ממול ישנו "בננה ג'וס", שמגיש סלט פירות ויוגורט הודי נפלא (Curd). אם בא לכם להיות רומנטיים, לכו לאכול ב"לה פלאז'" (La Plage), מסעדה שמנוהלת בידי צרפתים. אוכל אורגני צמחוני וטעים נהגנו לאכול ב"מג'יק פארק" (Magic Park). מקום יפהפה לתרגל בו יוגה, מוקף בנהר ובעצי קוקוס, הוא Ashiana בחוף מנדרם (Mandrem). בין ארמבול למורג'ים יש המון חופים נהדרים. נשאיר לכם למצוא את שלכם.

ארוחת בוקר על החוף | צילום: תמיר להב

בחזרה לשגרה היומית שלנו: בדרך כלל היינו חוזרים לדירה אחרי השקיעה, מתקלחים ויוצאים לארוחת ערב די זריזה. בשמונה וחצי או תשע הבנות היו נופלות, אחרי יום ארוך של שמש וים, לשינה מתוקה, ואנחנו היינו מתמסרים לאחד הספרים שהבאנו. אם חשבנו שהמסיבות יחסרו לנו — התבדינו. לא התחשק לנו לצאת לשום מקום. היינו שבעים ומסופקים.

לסיכום: טיסת אל על — 800 דולר לאדם. טיסת פנים — 140 דולר. מלון במומבאי — 165 דולר (אפשר לוותר). דירה בגואה — כ־25 דולר ללילה (יש לא מעט דירות ובתים להשכרה, וזה נחשב למחיר זול. קחו בחשבון סכום גבוה יותר). קטנוע — 100 דולר לחודש. אל תשכחו ויזה.

חוף ארמבול בשקיעה | צילום: תמיר להב

לסיכום מהותי יותר: בניגוד למה שרבים חושבים, זו חופשה מומלצת למשפחות. חופשה של שקט ואהבה, חיבור הרמוני וקרבה. הבנות היו סקרניות ונינוחות, ונהנו מאוד. שחו, גלשו, טעמו ואהבו את האוכל המקומי, את הדאל (תבשיל עדשים מסורתי) ואת הנאן (סוג של לחם הודי). הן קיבלו גם קשיים מסוימים בשלווה שהפתיעה אותנו, ומאחורי הבית זכו לראות שוורים חורשים שדות בשיטה המסורתית, וציפורים לבנות מנקרות את האדמה ההפוכה מאחוריהם. כמו ששמחו להיות, כך שמחו לחזור — שלא כמונו, המבוגרים.

שקיעה טיפוסית | צילום: תמיר להב