"האוסקר מתגמל שחקנים, לא כותבים"
11 שנה אחרי שזכה באוסקר על התסריט של "שמש נצחית בראש צלול", מוצא עצמו צ'ארלי קאופמן מועמד לפסלון נוסף כבמאי "אנומליסה" בקטגוריית האנימציה. בראיון הוא מסכם שבע שנים רעות שעברו עליו ונזכר בתחילת הדרך שהיתה מאתגרת לא פחות: "אני ביישן, אך העקשנות והחוצפה עזרו לי"
ב-2005 זכה צ'רלי קאופמן באוסקר התסריט המקורי עבור סרט הפולחן "שמש נצחית בראש צלול", אותו כתב עם הבמאי מישל גונדרי. היוצר היהודי-אמריקאי היה מבסוט מהזכייה אבל לא עשה ממנה עניין גדול מדי. "נכון, זה היה נחמד לזכות באוסקר", אמר קאופמן בראיון שנערך בוונציה, "מגניב שיש לך פסלון. אני אוהב אותו. אבל אני לא חושב שהזכייה השפיעה על חיי. אצל כותבים, פרסים לא עובדים על אותו העיקרון, כמו אצל שחקנים: אחרי ששחקן זוכה באוסקר, הוא רשאי לדרוש משכורת גבוהה יותר ודברים בסגנון הזה, אבל אצלנו התסריטאים, זה לא נהוג".
את יחסו של קאופמן הביישן, נמוך הקומה, הנוירוטי והצנוע לטררם של האוסקר, אפשר לראות בדרך, בה הוא הצטלם לאחרונה לצילום המחזור הקבוצתי המסורתי של המועמדים לאוסקר - קאופמן עומד בשורה האחרונה, מסתתר מאחורי כתפיו הרחובות של מועמד תמיר ואימתני.
הדרך של "אנומליסה" לאוסקר כלל לא היתה פשוטה. קאופמן כתב תחילה את "אנומליסה" כמחזה, שהועלה ב-2005. אחד מחבריו, שפתח סטודיו לאנימציה עם דיוק ג׳ונסון, הציע לו לעבד אותו לסרט סטופ-מושן. למרות השם הטוב של קאופמן בהוליווד, הצוות התקשה למצוא מימון ובסופו של דבר החברים פנו למימון המונים. בסופו של דבר קאופמן ושות' הצליחו להרים את הפרויקט של "אנומליסה". קאופמן היה שותף לעשייה בכל פרט, מעיצוב הבובות ועד הקלטות הקול עם דייוויד ת'יוליס, ג'ניפר ג'ייסון לי וטום נונן.
עכשיו, הסרט מגיע אלינו. עלילתו מתרחשת לאורך סוף שבוע בחדר מלון, אליו מגיע מייקל סטון, גבר נשוי בגיל העמידה שחיבר את רב-המכר "איך אני יכול לעזור לך לעזור להם?", הוא מתקשה להתמודד עם שגרת היום יום ולתקשר עם הזולת. במהלך נסיעת עסקים לסינסינטי, בא הוא מתוכנן לנאום בכנס של אנשי שירות לקוחות, הוא פוגש את ליסה, נציגת מכירות. מפגש המעורר בו רגשות שינם מוכרים לו. האם בזכותה הוא יברח מהייאוש ומהשגרה? "זה סרט מצומצם מבחינת ההיקף שלו ביחס לסרטים אחרים שלי", מעיד קאופמן. המחזה די נשמר במעבר לאנימציה, מילה במילה. גם בסרט, רציתי לשחזר את חוויות הזמן המושהה במלון בזמן נסיעת עסקים".
חלק נכבד מהתסריטים שלך הם פנטזיה מוחלטת, ופתאום עשית סרט ריאליסטי.
"לא באמת. אני לא חושב שדבר ממה שכתבתי, לפחות מנקודת מבטי, הוא פנטסטי. אני מרגיש שמה שאני מנסה לעשות תמיד מבוסס על המציאות. אני יודע שיש בהם אלמנטים פנטסטיים, אבל אני חושב על רגשות אמיתיים כל הזמן. אני מנסה להגיע במגוון דרכים, למה שאני חושב שנכון. אני אוהב להשתמש באמצעים מחוץ לממד החשיבה הרציונלית, כי זה מרתק אותי".
כמו רגשות, כך גם יחסי מין - למרות היותו סרט אנימציה בכיכובן של בובות, משובצת בו סצנת סקס גרפית אחת בולטת. "חשבנו על כל רגע בסרט, כעל רגע מכריע. בסצנה הזו ניסינו לעשות את הרגע אמיתי ככל האפשר", אומר קאופמן, "לא רצינו שזה ייהפך לבדיחה של בובות עושות סקס. רצינו שהדמויות יהיו פגיעות, שיחושו במתח, רצינו שיידמו שני אנשים שלא מכירים אחד את השני ומקיימים יחסי מין באופן ריאליסטי, לא באופן קולנועי. הסרט עוקב אחרי הדמויות מפגישתן עד הרגע בו הן שוכבות בזמן אמת ועד לסוף. וזה יוצא דופן בסרט קולנוע. אני חושב שזה מעניק לסצנה אינטימיות אמיתית".
ואיך היה לצלם את זה?
"סצנת הסקס היתה אחת המורכבות, כי יש בה אלמנטים רבים. כל פעם שהבובות מתקשרות ביניהן פיזית יש המון דברים טכניים שנוגעים לבגדים, לסדינים, לחומרים וטקסטורות. לקח לנו שישה חודשים להנפיש רק את הסצנה הזו. השקענו אפילו יותר זמן לפני, ביצירה, בצביעה, בלדבר על זה. היינו מאוד קפדנים. כבר מיצירת הדמויות דיברנו על כך שנראה אותן עירומות, ואיך נרצה שהגוף שלהן יראה. היו לנו דיונים ארוכים על כך".
קאופמן מודה כי כתיבתו מושפעת רבות מחוויותיו האישיות ומספר שאפילו לנוכחות אנשי שירות הלקוחות בסרט יש נגיעה לפרק בביוגרפיה שלו. "עבדתי במרכזייה קרוב לעשור, עניתי הרבה לטלפון, אז סביר שמשם קיבלתי את הרעיון של שירות הלקוחות", הוא חושף. "בין היתר עבדתי בעיתון במיניאפוליס. בבוקר אנשים היו מתקשרים לדווח שלא קיבלו את העיתון שלהם, או שהיה רטוב או שהיה חסר בו חלק. עבדתי גם בבית האופרה בניו יורק במכירת כרטיסים טלפונית למנויים. מאחר וקיבלתי את עבודת הכתיבה הראשונה שלי רק 11 שנה אחרי שסיימתי את לימודי בקולג', נאלצתי לעבוד בהמון עבודות מזדמנות, ששילמו מעט".
ובכל זאת התמדת עם הכתיבה.
"האמת הייתי כבר נואש לגבי קריירת הכתיבה שלי. לא הצלחתי להשיג סוכן. התקרבתי לגיל 30, עזבתי את ניו יורק ועמדתי ללמוד נוירופיזיולוגיה. העוזר של אחד הסוכנים קרא תסריט ששלחתי אליו, והוא היה נחמד אליי מאוד, ותמיד התנצל: 'הוא עוד לא קרא את זה, אני מנסה לשכנע אותו'. ואז החלטתי שאני אתעקש, באופן שלא הייתי עיקש מעולם. אני אדם ביישן, ואם אני לא מקבל תגובה אני תמיד: 'אה, אוקיי, תודה' והולך. התקשרתי כל שבוע, ובסוף הסוכן ביקש שאעבור לקליפורניה, שם הוא יסדר לי משהו, בלי להתחייב. ואז מצאתי עבודה, וסדרת טלוויזיה. וזה היה ביג דיל עבורי. הסיפור שלי הוא שעקשנות וחוצפה, יותר ממה שיש לי בדרך כלל, הצליחו לי".
מאז הקריירה של קאופמן ידעה עליות ומורדות, במהלכה עסק בסוגיות זהות ותודעה, "תמיד, בכל פעם שכתבתי משהו, עברתי תהליך של תסכול, אכזבה ורצון לוותר. מה שמעודד אותי להמשיך, הוא שאם מישהו משלם לך - כלומר נותן לך כסף להתחיל - זו כמעט תמיד הסיבה לכך שאני ממשיך, כי אני לא יכול להחזיר להם את הכסף. אז אני חייב לסיים את התסריט.
"כתיבה היא משהו בודד מאוד, שדורש הרבה משמעת עצמית. אתה יושב לבד בבית, ואם אתה לא כותב - אין תסריט. זה מאוד מפחיד וקשה לפעמים. אני לא אדם סוציאלי מאוד, אבל מדי פעם אני כן אוהב שיש סביבי אנשים. בימוי בהכרח מכניס אותך לסיטואציה חברתית. זו חוויה דחוסה ומרגשת וזו אחת הסיבות מדוע אני אוהב בימוי".
עכשיו, כשבע השנים הרעות הסתיימו, קאופמן רוצה להמשיך לייצור. "אני עובד כרגע על דברים, שאינם מוכנים מספיק בכדי לדבר עליהם. מספיק להגיד שהם כוללים בובות. טיפה. אבל לא רק. אני מתעסק בדברים שקשורים לחיים שלי ונראים לי אמיתיים ונכונים - דברים שמתסכלים אותי או מעציבים אותי. זה תמיד הדברים האלה".
