שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "גלבי": פרק מספרה של איריס אליה-כהן
    "זוהרה נזכרת איך מדי שישי, לפני שהיה הולך לבית הכנסת, היה אביה שולף את המטפחת מהארגז שבו היו גנוזות כל מיני מזכרות ששרדו את מסע העלייה ארצה ואת ימי המעברה העגומים, ובתוך כך היה ממלמל לעצמו כל מיני פסוקים והלכות". בואו לקרוא את הפרק באתר "עברית"

    ספטמבר, שנת 1983. זוהרה, עורכת דין מצליחה ואֵם ליונתן בן השבע, נושאת על גבה את כאבי משבר ההגירה של הוריה שעלו מתימן, ובתוכם את היעלמותה של אחותה בתיה מן המעברה. עייפה מעשרות שנים של היתקלות בקירות, היא יוצאת למסע חיפושים עם יגאל, חוקר פרטי שתקן ואופטימי, שנותן לה זמן ומרחב נשימה.

     

     

    חברתה הטובה ביותר של זוהרה היא אדיבה, בת לניצולי שואה פולנים, ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים. אדיבה היא דור שני לסודות ולהשתקות, וגם היא נושאת על גבה את סבלותיהם של הוריה, שהולכים ומתבררים כאיומים יותר ויותר ככל שנוקף הזמן. בואו לקרוא מתוך הספר :

     

    פרק ראשון

    "איפה הזיכרון שלי?"

    זוהרה, מושב גבעת יערים, 15.9.1983

     

    ככל שנוקפות הדקות והשמש שוככת, נראים שמי הצהריים מבעד לחלון המוגף למחצה - מימיים משהו, וכאילו מטפטפים, אף שהקיץ מתבצר ולא מראה כל סימני כניעה. האוויר צהוב ומאובק ורוח יבש נדחק בין חווקי התריסים. כמה ציפורים רפות מעוף חגות מעל לצמד ברושים תאומים שזוהרה קלטה כבר כשיצאה מהרכב, עוד לפני שנכנסו אל בית משפחת צברי.

    "גלבי". "אני יודעת שאצלך הלב תמיד במקום הנכון" (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "גלבי". "אני יודעת שאצלך הלב תמיד במקום הנכון"
     

    הדמיון בין העצים הפתיע אותה, והיא חשבה שבאיזשהו אופן הוא הולם את נסיבות הביקור. לא רק שעלוות העצים העבותה נראתה זהה בתכלית, בעלת אותו שיעור קומה ואותו גוון ירוק סמיך, אלא ששתי צמרותיהם המחודדות התעגלו בקצה בדיוק באותו אופן, התכרבלו פנימה כגל, וזו כנגד זו, התוו יחד צורה של לב גדול.

    היש סימן מעודד מזה?

     

    זוהרה משתדלת להקשיב לשיחה, אלא שכמו השמים, גם תשובותיה של רומיה, האם הזקנה, נוזליות, נשפכות לכל הכיוונים, והיא מערבבת זיכרונות שלא ברור מה הקשר שלהם לפרשה, חלומות שפקדוה, חסרי פשר ומוזרים, ובוללת שברי קינות תימן בפסוקי תהילים.

    יגאל - החוקר הפרטי ששכרו זוהרה ואחיה לפני קצת פחות מחמישה חודשים, במטרה למצוא את בתיה, אחותם האבודה - מעלעל באלם בדפי הפנקס, כנראה מנסה להיזכר מה ביקש לשאול. רומיה, שיושבת על הספה הארוכה לצד חיים, בנה החייל, שבה וממלמלת: "אח יא גַּלְבִּי הלב שלי, איפה הזיכרון שלי, איפה" - אוושת עלי הגפן הכמושים שמתדפקים בחלון ממלאת את ההפוגות שבין המשפטים - "לא יודעת איפה הזיכרון שלי."

     

    "לא צריך להילחץ," יגאל מרים את ראשו ואומר בקולו השקט, המדוד, "אנחנו רק מנסים להצליב כמה סיפורים -" כבד גוף ורחב, תופס יגאל יותר ממחצית הספה הדו מושבית, מותיר פיסת מקום צרה לבתה היפהפייה של רומיה - זוהרה לא זוכרת מה שמה - ששכיות עיניה קורנות בכל פעם שהיא משיאה את מבטה אל מי מהנוכחים. ובמיוחד כשהיא מביטה ביגאל.

    "להסליב? מה להסליב?" מחזירה לו האם ומתייפחת, "יסחק, יסחק -" ממלמלת את שמו של בנה הנעדר ושוב פונה אל חיים, צעיר ילדיה, "מה לעשות? יא אִבּני, הרבה הרבה שכחתי -"

     

    חיים, בן למופת, מחזיק את אמו במרפקה, מלטף את זרועה ולא נלאה מלהרגיע אותה: "לא נורא, אמא, תספרי מה שאת זוכרת." כמו לאחותו, גם לו עיניים מאירות, אלא שמצמוצים תכופים מעיבים על פניו. זיעתה של זוהרה ניגרת. דומה כי שני מעיינות נובעים מרקותיה. היא מנסה להזדקף. הכורסה שהתיישבה עליה נמוכה מדי, מסתבר, ושקועה - ולא זאת בלבד, אלא שהמשענת נטויה לאחור, בזווית קהה.

     

    ופתאום, בקול אחר, ברור ויציב, שלא דומה במאום לקודמו, אומרת רומיה: "תאכל, תאכל משהו -" ושולחת חיוך מפציר אל יגאל, שכמו בכל הפגישות שקיימו עד עתה, מתחבב על כל המרואיינים בקלי קלות, בלא כל מאמץ.

     

    "לא, לא תודה," יגאל מסרב כהרגלו - זוהרה מהרהרת: מה הוא אוכל? בכל המקומות שאליהם הגיעו עד עתה הוא תמיד נעתר רק לקפה שחור מר, נטול סוכר - "אני לא רעב," הוא מחייך אל רומיה ובתוך כך מגשש בכיס מכנסיו, שם, זוהרה יודעת, מחכה לו חפיסת הסיגריות שאליה הוא משתוקק בכל מאודו.

     

    "אז תטעמי את," דוחקת רומיה בזוהרה, אף שאין בכך כל צורך. בניגוד ליגאל, זוהרה אוכלת מכל הבא ליד ואינה נזקקת לשום מילות עידוד. רק לפני רגע רכנה אל השולחן ונטלה כעך עגול, זהוב ושמנוני. כעת, תוך שהיא מיישירה אל יגאל מבט שובב, מקושט בקומץ חיוך, היא נוגסת בכעך בזהירות, בשל נטייתו להתפורר, ומחווה בפה מלא: "וואו, תודה, זה נהדר."

     

    *

     

    למרות ריבוי הרהיטים, התמונות, חפצי הנוי והסרק ומיני הצעצועים המפוזרים פה ושם - ודאי שייכים לנכדיה של רומיה המתגוררים בבית שמש, כפי שהספיקה לספר להם קודם - נראה הבית ריק וקודר. מקיר חדר האוכל, המטויח בשפריץ לבן, אופנתי, משקיף אל היושבים בסלון דיוקן ספק מצויר, ספק מצולם של זקן תימני. התמונה, לא גדולה במיוחד, נתונה במסגרת זהב עבותה ומפותחת, מזכירה לזוהרה את אביה. לא רק בשל מראהו של הזקן, אלא בשל האיסור הגורף שהטיל עליהם, על זוהרה ואחיה, לתלות תמונות או פוסטרים על קירות חדרם.

     

    "ייהרג ובל יעבור," היה קוצף, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה!" ופעם, כשצדוק, אחיה הבכור, העז להציב את עטיפת התקליט של פול אנקה על המדף, פרע אותה אביהם בחמת זעם וקרע את פרצופו היפה של הזמר לחתיכות: "אֲבִּיר יַעֲקֹבּ אלוהים!" זעק כאילו תפס את צדוק נהנה מנתח חזיר או בולס לחמנייה בפסח, "המוח שלך עוד עָאבִּץ בוסר! זה עבודת אלילים זה!"

     

    הזקן בתמונה חובש את כובע ה"כופיי'ה" המסורתי, וסביבו כרוכה ה"מאצ'ר", המטפחת שעליה ויתרו רוב העולים ארצה, וכמוהם אביה, בכאב רב. זוהרה נזכרת איך מדי שישי, לפני שהיה הולך לבית הכנסת, היה אביה שולף את המטפחת מהארגז שבו היו גנוזות כל מיני מזכרות ששרדו את מסע העלייה ארצה ואת ימי המעברה העגומים, פורש אותה ומקפל לשניים. את משולש הבד שנוצר היה מתחיל לגלגל לכדי נחש בד שטוח, מהקודקוד אל הבסיס, ובתוך כך היה ממלמל לעצמו כל מיני פסוקים והלכות.

     

    ייתכן אף ששינן בלבו את סדר הפעולות הללו, שמא ישכח. הפחד הגדול שלו היה שילדיו יזנחו את מסורת אבותיו. בכל הזדמנות נהג להטיף להם: "בסוף לא יישאר לכם טיפה מסורת!" אלא שגם הוא עצמו נכנע למנהגי הארץ והיה מחזיר את המטפחת לארגז מבלי לכרוך אותה לכובע, ועל פניו נסוכה אותה הבעת עלבון נרגנת, כשל ילד שהצליחו להתל בו, שמשכו אותו בהבטחות שווא.

     

    על כתפיו של הזקן בתמונה מוטלת גלימה לבנה או טלית. פניו צנומות וקמטים עבים ורחבים, כקמטי עלי הכרוב, מכסים אותן. נטיפי פאותיו הארוכות וזקנו הדל שחורים משחור. אישוניו, קטנים וכהים אף הם, כמו הושלכו לעומק בארות העין. אולי בשל כך נראה לזוהרה מבוהל ומצליח להפיל חיתתו גם עליה. היא מסבה מבטה מן התמונה, כדי להימלט מהזיכרון. אבל פניו של הזקן משתקפות גם בזגוגית החלון שמולו, כמו מתעקשות להתגלות ולהתמיד בנוכחותן.

     

    לא רחוק משולחן האוכל האליפטי, שערב רב של שישה כיסאות לא תואמים מכתר אותו, עומד מזנון כהה משנות השישים או השבעים. שכבת אבק הגונה מכסה את צלעותיו. בעיבורו ארונית זכוכית מנצנצת - כנראה בשל קרני שמש דקות המתפלחות מחלון המטבח - אוצרת סטים של כוסיות קריסטל, ספלים וכמה בקבוקים של משקאות חריפים. בחלקו התחתון של המזנון, מכל צד, שלוש מגירות. תקועות באמצע הדרך, לא לפה ולא לפה. לא פתוחות ולא סגורות.

     

    מפתחות ברזל נעוצים בפתחי מנעוליהן הרחבים, שצורתם כגוף אישה בשרנית, כבירת ישבן.

    את חלקו העליון של המזנון מאכלסים מדפים ארוכים - שבמהלך השנים התקערו במרכזם עד כי קיבלו בטן קטנה - ועליהם עשרות אם לא מאות ספרי קודש. דחוקים שדרה לשדרה, מנוונים למראה, כאילו לא נשלפו ממקומם מעולם. השולחן והמזנון גם יחד, אחד לאחד, כאילו הועתקו לכאן מבית ילדותה של זוהרה, מהבית שבו מתגוררת אמה עד היום.

     

    "זוהרה, את איתנו?" יגאל פונה אליה, ממוטט את מגדל מחשבותיה. מבטיהם מצטלבים כשהיא עונה, "כן. לגמרי."

    ליד המזנון, מתקן סלסילות מפלסטיק שנדד לסלון מסיבה לא מובנת, ומכיל בצלים, תפוחי אדמה שהחלו להנביט שורשיהם וכמה כדורי פינג פונג. למרגלות המתקן מוטלות שתי בובות פרווה כחולות: דרדסית זהובת שיער ודרדסבא. לשתיהן מצנפות שהיו בעברן לבנות. יונתן - זוהרה מהרהרת בבנה בן השבע - כבר הודיע לה שבפורים הבא בכוונתו להתחפש לְגַרְגָמֵל הרשע מסדרת הטלוויזיה המצוירת, הפופולרית. "דווקא לגרגמל?"

     

    יותר משהדאיגה אותה השאלה מנין ישיגו פאת קרחת ותותבת אף נשרי, ארוך, תמהה על הבחירה להתחפש דווקא לדמות השנואה כל כך. "לא מצאת לך מישהו יותר נחמד להתחפש אליו?" שאלה, וילדהּ נקב בה את מבטו של אביו, בעלה לשעבר, והשיב, "את תמיד אומרת לי שלא צריך לעשות מה שכולם עושים... שצריך לפתח חשיבה עצמאית." "מה זה קשור?" שאלה, אף כי הבינה לאן הוא חותר. "גם רונן וגם איתי," הסביר, "כבר אמרו לי שהם מתכוונים להתחפש לדרדסים" - בזמן שחישבה מה תהא תשובתה, אמר: "זאת רק תחפושת, אמא!" השיחה הסתיימה במשפט שאמה, סבתו של יונתן, נהגה לומר השכם והערב: "הרשעים הם ברשות לבם, אבל הצדיקים - לבם ברשותם." ואחרי שהסבירה לו את פשרו, הוסיפה: "אני יודעת שאצלך הלב תמיד במקום הנכון. זה מה שהכי חשוב." רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לילך הברמן
    איריס אליה-כהן. מחברת "גלבי"
    צילום: לילך הברמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים