ג'ת'רו טאל: כנס תמיכה בגורו מזדקן
בידיעה שזו אולי ההופעה האחרונה, הקהל מילא את היכל התרבות אבל זה לא ממש עזר לסולן של ג'ת'רו טאל שנמצא כבר הרבה מעבר לשיא. עם דואטים וקטעי קישור על מסכי הוידאו הוא שבר שיאי יצירתיות באיך לשיר פחות ולא לדבר. רגעי חסד המעטים שנשמעו, גם הם נמהלו בתחושת תסכול של קתרזיס שלא מגיע
שתי השאלות הראשונות זוכות למענה מיידי. היכל התרבות מלא מפה לפה, ומדובר רק בהופעה ראשונה מתוך ארבע מתוכננות. ולגבי אנדרסון...ובכן, הוא לא מסוגל לצלוח את כל הערב בשירה. על מה אני מדבר? גם שיר אחד הוא מעבר ליכולתו. מדובר בבעייה ידועה, שהחלה בסביבות שנת 2000 ורק הולכת ומתדרדרת. ומאז, אנדרסון מנסה להתמודד איתה בדרכים יצירתיות. אבל הפעם, דומה שהיצירתיות רושמת שיא חדש. הלהקה ניצבת על הבמה ומנגנת, כשמאחוריה מסך וידיאו ענקי שעליו מוקרנים זמרים המבצעים את השיר. מדי פעם אנדרסון מצטרף אליהם לקטעי שירה קצרים, או מבצע איתם "דואט". כל זה נארז לתוך קונספט של אופרת רוק, הבנוייה מקטעי קישור קצרים בין השירים, גם הם מוקרנים על גבי המסך.
אם כל זה נשמע לכם הזוי, אתם צודקים לגמרי. על הבמה ניצבים 5 נגנים, כולל אנדרסון, המנגנים בלייב, אבל דווקא הצליל הדומיננטי ביותר – זה של השירה – מוקלט מראש ובוקע מתוך המסך. זה מוזר, ומאד לא טבעי. אבל ברגעים שבהם אנדרסון שר בעצמו הוא נשמע כל כך לא טוב, עד שקשה להחליט מה עדיף. במחצית השעה הראשונה של ההופעה התכווצתי לא פעם במושב מתוך מבוכה. ובעיקר שאלתי את עצמי – אם כבר משלבים זמרים אחרים (מדובר בשני זמרים וזמרת, כולם מצויינים) – למה להקרין אותם על מסך ולא להביא אותם לבמה, כדי שישירו בחי עם הלהקה? קשה להאמין שמדובר בשיקול כספי. אנדרסון הוא אדם אמיד, וגם פרפקציוניסט. מה שמותיר את המסקנה העגומה, שהוא עדיין לא מוכן נפשית לוותר על הסטטוס שלו כסולן.
עוד ביקורות הופעות במדור המוזיקה של ynet:
Ibeyi בהופעה: צמד קטן, פשוט ומתוחכם
אלפאוויל בישראל: כבר לא צעירים לנצח
שון פול: כמה כבר ניתן להזיז את הישבן?
זה מצער במיוחד, כי אנדרסון הוא עדיין פרפורמר מצויין, גם בגילו המתקדם (69). הוא נע בחיוניות על הבמה, מנגן בחליל על רגל אחת כהרגלו ומפליא בנגינה גם במנדולינה. שום קרדיט לא ייגרע ממנו, אם לא ישיר כלל ורק ילווה זמרים מצויינים שיבצעו משיריו. אגב, הם נשמעים טוב ומרענן במיוחד מפי הזמרת. הנה רעיון לאלבום קונספט. נשים שרות ג'ת'רו טאל.
ובחזרה להופעה. למרות תחושת אי הנוחות הראשונית, מדד ההנאה הולך ומשתפר. יכול להיות שהתרגלתי, ויכול פשוט להיות שהשירים של ג'ת'רו טאל כל כך טובים, והעיבודים שלהם כה עשירים, עד שאפילו הקונספט המוזר לא יכול להם. ברגעים האינסטרומנטליים הלא מעטים נרשמים רגעי קסם (farm on the freeway), ולפרקים הוידיאו ארט מעניק ערך מוסף, כמו 20 אנשים שונים השרים על המסך באותו זמן, יחד עם הלהקה. כעבור שעה בערך, איאן אנדרסון המצולם והמוקלט שולח את הקהל מעל גבי המסך להפסקה בת רבע שעה (אנדרסון האמיתי לא דיבר עם הקהל לאורך ההופעה כולה).
כשהלהקה שבה מההפסקה, משהו טוב קורה לסולן שלה. הוא מצליח לבצע שיר שלם באופן משכנע, jack in the green, מה שגורר תשואות ממושכות מהקהל, ובאופן כללי נראה ונשמע חיוני בהרבה. כשהוא מבצע את living in the past בעמידת הפלמינגו המיתולוגית, ומלווה עצמו בחליל, זה כבר מרגש באמת. גם witches promise זוכה לביצוע יפה, שמשלב היטב בין שאריות השירה של אנדרסון לבין הזמרת המצויינת שעל המסך. אבל זה לא תמיד מספיק. הלהקה נותנת הקדמה מסחררת ל-locomotive breath, איאן ניגש למיקרופון בהתלהבות ו.. בקושי מצליח לשיר. זו תחושה מתסכלת, של קתרזיס מתבקש שלעולם לא מגיע.
אבל הקהל, עושה רושם, סולח על הכל. וככל שאנדרסון מתקשה, כך הוא מריע יותר. בסיום ההופעה, עם requiem היפהפה, כולם על הרגליים, מוחאים כפיים בהתרגשות גדולה. ואז אני מבין. זאת בכלל לא הופעה, אלא כנס תמיכה של מאמינים אדוקים, שבאו לחזק את ידי הגורו המוזיקלי שלהם שנמצא בדמדומי הקריירה. מוזיקאי שהם חייבים לו כל כך הרבה, ושייתכן שכבר לא יראו אותו שר לעולם.
