בלוף הפסקת האש
"היום לא דווח לנו על הפרות בהפסקת אש", סתם ביבושת דובר מחלקת המדינה האמריקאית ביום שלישי, יום שבו אפילו הרוסים הודו ב־18 "הפרות רציניות" בלחימה, וברשתות החברתיות דווח ללא הרף על עשרות אירועי קרב ויותר מ־100 הרוגים בסוריה. אז איך לאמריקאים לא ידוע על זה? מפני שהמדיניות האמריקאית בסוריה עברה לתחום הדמיון: אם נעמיד פנים ממש חזק, אולי תהיה הפסקת אש.
אז זהו, שלא. סוריה גלשה שוב ללחימה בכל החזיתות, עם הפצצות רוסיות כבדות והתקדמות של צבא אסד או של קבוצות המורדים, לסירוגין. המציאות אינה מעמידה פנים. למרות שהאמריקאים סיכמו עם הרוסים "לא לדון" בהפרות, כלומר להעמיד פנים. הפוליטיקלי־קורקט של מציאות אלטרנטיבית מתרסק במציאות בשטח.
האמת המרה היא שאף אחד מהצדדים אינו יודע מה לעשות בסוריה. כולם מפותלים באסונות ובחרדות, ולכן מעמידים פנים. בשאר מתחנן להישאר, כשהוא יודע שאין לו שום סיכוי. לכן הוא מפגיז ומפציץ, אך מבלף על הפסקת אש. הרוסים כבר מבינים שנכנסו לביצה עכורה שאין לה תחתית, וגם הם רוצים איזו נקודת סיום, שלא קיימת. האיראנים עסוקים בצרותיהם, והמורדים הסונים לקבוצותיהם חולמים על איזו גדוּלה, שלא תהיה. אז למה לא להעמיד פנים? בדמיון כולם מנצחים.
המבולבלים ביותר הם האמריקאים, שהתנהלותם בסוריה מביכה: היו נגד אסד ועם המורדים, אחר כך עם אסד ונגד המורדים, עם המורדים ונגד הכורדים, ואחר כך עם הכורדים ונגד המורדים, ובעצם עם המורדים ועם הכורדים, או שבעצם נגד המורדים ונגד הכורדים? עם ארדואן ובלי ארדואן, עם הרוסים ונגד הרוסים. ומהי המדיניות? אשליות.
אך מדיניות האשליות האמריקאית לא מתרחשת רק בסוריה אלא גם בעיראק. רק לאחרונה התגאה אובמה שדאעש נסוג ונחלש. אז איך זה שביום ראשון השבוע בהתקפה אדירה הגיע דאעש למרחק של עשרה ק"מ משדה התעופה הבינלאומי של בגדד, צינור החיים של המשטר השיעי העיראקי? שלא לדבר על כל שדאעש משטה בחיילים העיראקיים ברמאדי ובערים אחרות ומצליח לפוצץ מאות אנשים בחודש בפיגועים. הצבא העיראקי עצמו מהסס להילחם ישירות מול "המדינה האיסלאמית", שממשיכה להתחזק ולמשוך עוד סונים לתוכה.
איפה היו האמריקאים בקרבות ביום ראשון? לפי דיווחים עיראקיים (שגם הם סוג של אשליה) דאעש נסוג, אך הוא עדיין נמצא בכל מקום במערב ובצפון המדינה. גם ארה"ב מבינה שההפצצות שלה לא ממש עוזרות. האם אובמה יכניס חיילים אמריקאים למערכה יבשתית? ספק רב. לכן גם בעיראק נקלעו האמריקאים לדרך ללא מוצא, פרי ניסוייהם למכביר. הם הפילו את סדאם חוסיין, חוסני מובארק, מועמר קדאפי, זין אלעבדין בן עלי ועלי עבדאללה סאלח בגלל אשליות. קצרו את המנהיגים וזרעו סופה.
וכך לא רק בסוריה ובעיראק, אלא גם בלוב, בתימן, במצרים ובטוניס ובהקשר הסוני בארץ ישראל (שפעם קראו לו "פלסטינים"). האם לא היה זה ג'ון קרי שניסה להגיע כאן להסדר לפני שנתיים וכשל? גם אז, כמו היום, הייתה זו מדיניות של אשליות. כשם שעם אסד רוצח ההמונים לא יהיה הסדר, כך עם כנופיית אבו־מאזן לא יהיה הסדר, ועכשיו הגיע תורה של אירופה לשלם את מחיר המדיניות הזו. היחידה שנשארה עם הרגליים איתנה על קרקע המציאות ולא נכנעה למציאות וירטואלית מבית היוצר המערבי - הייתה ישראל.
