"תראה את הבעל של השכנה" היא חושפת אנקדוטה מצחיקה מחיי הזוגיות שלה עם קפי "כל יום שישי הוא מביא לה פרחים, הוא כל היום מחבק אותה, ומלטף אותה, למה גם אתה לא עושה ככה?" היא שואלת את הבעל שאיתה "כי אני לא מכיר אותה" והסיפור שלה סוחף אותנו לדקות ארוכות של צחוקים אין סופיים שמשלבים עוד ועוד סיפורים מבלי שניתנת הזדמנות לשאוף אויר בדרך.

אין לטעות, יעל קפיטולניק היא לא סטנדפיסטית, ולא מספרת בדיחות סידרתית, היא כן מספרת סיפורים מהחיים שמטובלים בתבלינים הכי עסיסיים שאשה עם נסיון חיים עשיר, וחיים מלאי עיניין יכולה להביא לבמה. והיא לא עוצרת באדום. היא מצחיקנית אובססיבית שלא נותנת לנשום בדרך, אבל משאירה הרבה חומר למחשבה אחרי השיחה איתה.

על קפיטולניק נכתב רבות. לא עליה. עליו. אהרון קפיטולניק, הקפטן האגדי של קבוצת הכח רמת גן היה הכוכב הראשי בבית מאז הכירו. את הבמה היא בחרה לתת לו, והלכה אחריו למגרשים, עודדה מהיציע, ובעיקר היתה שם בשבילו. היא מעידה כי היתה משוגעת על כדורגל וחיה דרכו את עולם הספורט שהוא, בעלה שהלך לעולמו לפני שנה ושמונה חודשים כל כך אהב בשקט וצנעה. בסיבוב הקודם בניו ג'רזי נעמד הקהל על רגליו כשעלתה לבמה ושאג את שמו דקות ארוכות לכבודו. הקריירה היבשה שלה היתה "ארבעים שנה פקידה" היא חולקת "הבוס שלי היה אומר לי שלא היתה לו עובדת כ"כ גרועה כמוני, ורק בזכות חוש ההומור והסיפורים הוא השאיר אותי בעבודה".

אבל עוד לפני כן היא נתנה את הבמה. יעל נולדה בשכונת נוה צדק עשר שנים לפני קום המדינה. ששת אחיה נולדו נכים. הם חיו תשעה נפשות בדירת חדר. הבת שנולדה אחרי שני בנים הפכה במהרה לאימהית בעל כורחה, ומגיל שמונה סחבה סלים מהשוק. יעיש וחנה שמול, הוריה שחיו כל אחד מהם עם נכות משל עצמו, מהווים השראה לרבים מסיפוריה, והיא מודה שמכל שעה בבית ילדותה היא יכלה להרכיב מופע שלם שיפיל את הקהל לרצפה, כי בבית הם צחקו מכל דבר. האבא ממרוקו והאמא מבוצ'ץ' בגליציה, מהעיירה שש"י עגנון נולד בה, ייצרו הרבה מאוד סיטואציות קיצוניות שאפילו היום, ילדי הדור השני והשלישי לתקומה מבינים אותם.

כור ההיתוך עדיין בעיצומו. "כל חיי הייתי הבת של, האשה של, האמא של, הסבתא של והאחות של "היא חולקת ללא מירמור "החלום שלי לעלות על הבמות נדחה ונדחה. סיפרתי סיפורים כל חיי, מאז התחלתי לדבר, ותמיד רציתי ללמוד משחק ולהביא את עצמי לבמה. בתור בת לאבא מהמגרב לא הרשו לי לצאת מהבית לבלות, ובטח שלא להתגייס לצבא. בגיל 17.5 זייפתי את החתימה שלו והתגייסתי. בצבא הכרתי את קפי והתחתנו והייתי בטוחה שבזה נגמרו ההגבלות ששמו לי בבית, ואני אוכל ללמוד משחק כפי שחלמתי, או אז הוא הפך לכוכב. שוב נדחה החלום, אבל ידעתי שיום אחד אני אופיע על במות בכל רחבי העולם. החלום התגשם. וזה בעצם המסר שלי. צריך לחלום, ואם אין לך חלום, המצא אותו".

יעל לא היתה ילדה מקובלת "לא הזמינו אותי למסיבות יומולדת בכיתה" היא חולקת "אבל בליבי ידעתי שיום אחד עוד ישלמו לי בשביל שאני אגיע, ואכן כך". בשביל שהיא תעמוד מול החוגגים, מול קהלים רחבים של רופאים בערבים מיוחדים שמארגנים בבתי החולים לצוותים, בבתי מלון, מול ארגונים מכל הזנים והמינים, הצבעים והגילאים, מזיזים תאריכים שמותאמים ללו"ז העמוס של האישה שהגיל הכרונולוגי שלה לא מתכתב כלל עם קצב החיים שלה. "בחתונה של הנכד שלי, שם יצאתי מהארון, רקדתי כל הארוע, ואפילו החברים שלו כבר נפלו מהרגליים ואני רק רציתי עוד". על היציאה מהארון היא מספרת רק לאחרונה: "אני סבתא גאה" היא מכריזה "עשר שנים שמרתי בסוד את היותו של נכדי הומוסקסואל. לאחרונה הוא נישא לרופא גניקולוג, ממש חלומה של כל סבתא. רפי רשף ערך את הטקס, והשמחה היתה גדולה.

החלום שלצידו תעמוד כלה בשמלה כמעט והתגשם מששמע הנכד שזה מה שסבתא שלו היתה רוצה והכריז "אלבש שמלה אם זה מה שאת רוצה!". היא כמובן ויתרה על כך במהרה. קפיטולניק מכריזה שהיא רוצה להקים את מחאת הסבתות למען שיויון זכויות להומוסקסואלים. היא לא רוצה למצוא את עצמה עולה על טיסה בשביל לבקר את הנינים שלה בארץ אחרת. היא רוצה אותם על ידה. בקצב שלה, זה עוד יכול לקרות.

החלום שלי לעלות על במות נדחה ונדחה. יעל קפיטולניק. צילום: ג'קי בן עטר

הסיפורים שלה מסופרים בהומור אין סופי, בלי גסויות ובלי לרדת נמוך, דבר שהפך לנורמה, עוברים דרך כל אחד ואחת ובכל גיל. הקהל שלה צעיר מאוד "הנכדים שלי, חלקם כבר אחרי צבא, וחלקם לפני גיוס מביאים את החברים שלהם להופעות שלי בכל הארץ. אין קהל שלא הופעתי בפניו. לפני זמן קצר הוזמנתי לבית מלון נחשב באילת, ההופעה אמורה היתה להמשך כשעה ורבע, והקהל, 800 נשים, ממשיכות לחמם אותי כאילו רק עליתי לבמה, ומסיפור לסיפור עברו כמעט שלוש שעות עד שהצלחתי לשלוח אותן לטייל קצת בעיר" היא לא נושמת. את האישה האסוציאטיבית הזו צריך רק להצית, והמילים זורמות, המשפטים נבנים בהילוך אוטומטי, ונראה שהיא כמעט ולא חושבת, הכל זורם לה בטיבעי.

קומיקאים ידועי שם מהווים לה השראה החל מדז'יגאן ושומאכר שהיו צמד קומי שהחל את דרכו בפולין והגיע לישראל ועד ג'קי מייסון שסחף קהל לא יהודי לבתי הכנסת בזכות היכולת שלו לספר סיפורים מצחיקים.

ומה החלום שלך יעל? "אני חולמת על שלום. הנכדים שכבר השתחררו שרתו כולם ביחידות מובחרות ובתפקידים משמעותיים, ויש עוד כאלה שצריכים להתגייס. אני גדלתי עם הערבים, והם היו שכנים נפלאים. כשנולדה המדינה, התחילו לרדוף אותנו ולצעוק 'איטבח אל יהוד' והיחסים בתוך החברה הערבית ובתוך החברה הישראלית השתנו באחת. צריך שקודם יהיה שלום של כל עם בתוך עצמו. צריך שתהיה הדברות נכונה, הרבה שיח. כשאני מופיעה מול ערבים הם מחבקים אותי בחום ואומרים שאנשים כמוני מביאים את השלום. אני חולמת שנשים ינהלו את התהליך. נשים פחות מיליטניות, יש בהן יותר חמלה ורוך ויכולת להקשיב מבלי להלחם. אני מוכנה לתת את הבית שלי, את מה שיש לי כדי שיהיה שלום".

האשה שהחלה את הקריירה המצליחה שלה בגיל שבו מתכננים את היציאה לפנסיה לא יושבת רגע בשקט. אין לה זמן ללכת לקופ"ח, והחברות שלה משוחחות איתה בטלפון רק כשהן לא מרגישות טוב. כי ביום כזה הן לא הולכות לרופא, ויש להן זמן. היא עמוסה בהופעות, ומי שהיתה רגילה ב-15 השנים הראשונות מאז עלתה לבמה שהבעל משמש לה אמרגן, עושה את הכל היום לבדה.

במקרר הענק שלה יש בקושי שקדים, אגוזים וצימוקים "אם הנכדים רעבים אני יוצאת איתם למסעדה, אני לא מבשלת לעצמי ואין לי זמן לאפות. אני עושה ספורט בכל יום, פלדנקרייז, פילאטיס, שחייה הליכה, זו חובה". הכותבת מרגישה שאת הפסיקים והנקודות היא חייבת לקוראים, בשיחה עם קפיטולניק הם רק המלצה, כדי לקחת עוד נשימה.

יעל קפיטולניק מגיעה למסע הופעות ברחבי ארה"ב.

לפי לוחות הזמנים שנקבע לה ע"י ארגון "תן לי יד" בראשות אביבה מוסאיוף לא נראה שיהיה לה מתי לנוח, ולא בטוח שיהיה לה זמן לשופינג.

היא תחל את הסיבוב בניו ג'רזי, בקפלן ג'יי סי סי בטנפליי ב-12 במרץ, תמשיך לוודמיר בניו יורק ב-13 במרץ, ב-16 במרץ היא תופיע במנהטן וב-19 בהוליווד, פלורידה. ל

הזמנת כרטיסים בניו ג'רזי: 201-569-7900 אצל אסתר מזור ובניו יורק אביבה מוסאיוף 718-776-7240.