מכות רצח

היא חזרה לסלון והחלה לאסוף את הצעצועים שהיו מפוזרים, אבודים על השטיח. סימה הלכה על ארבע, סובבת בין הבובות והקוביות כתינוקת מגודלת, אוספת אותם אל ארגז פלסטיק גדול וצבעוני. "צריך לעבור שוב עם השואב" חשבה, כשנשמה מקרוב את האבק שהצטבר בין שערות השטיח. הבעיטה בצלעות הגיעה פתאום, חדה ומפתיעה. היא התגלגלה על הגב, נשימתה נעתקת, הכאב נוגע בראשה מבפנים, מכסה אותה במסך סמיך של פחד. לפני שהבינה מה קורה הוטח ראשה אל הרצפה. יד איתנה משכה את שערותיה בכוח "הוא יתלוש לי את כל השערות" הבזיק הרהור מבעד לקיר האימה. צעקה חנוקה וזרם של דמעות סימנו לה את הנתיב המוכר של ההתנתקות. היא חצתה את הכאב וניצבה מעבר לו מתבוננת בגופה החבול. האגרוף והסטירות כבר ממש לא הכאיבו לה. היא התפלאה, כמו תמיד, על היכולת שלה לחוש את המכה, את הפה המתמלא בדם, את השפה שמתחילה להתנפח, אבל הכאב כבר לא שלה. לכן כשחדלו המכות לא חשה הקלה. הדמעות המשיכו לזרום, מתערבבות בקילוח הדם שזרם מאפה וזוויות פיה מטפטפות לשטיח. רק אחר כך, כשחדלו הצעקות, כאילו מישהו כיבה מנוע שמרעיש ומטרטר בחוץ, נשמה את נחמת השקט. לאט לאט הרגישה שוב את הכאב. הוא סדק את החומה שחצתה אותה לשניים, וחיבר אותה שוב לבית, לסלון, אליו, לשטיח. רק אז שמעה מבעד לשקט את הבכי מחדר הילדים.
"ששש… ששש… די… די … " לטפה אותם, מנסה לפזר את אימתם, כאילו הכל בסדר.
אחר כך, בלילה מאוחר בא וליטף וניחם. היא שכבה לצידו, מניחה לו להפיג את כאבה במגעו הקסום, בלחישותיו הרכות. הייתה גלומה בשקר הזה מתיקות כל כך גדולה שהסמיכה את דמה והאיצה את פעימות ליבה. אבל בקרקעית בטנה, נבטה החלטה, כעובר שגדל וגורלו נחרץ להיוולד, בכאב ודם. בעוד שלושה ימים, כשיצאו עם כל העובדים של המחלקה לסופשבוע. סימה ראתה את עצמה טומנת את האקדח בתחתית התיק מתחת לגרביים. אחרי ארוחת הערב הם יעלו לחדר. אחר כך הוא ירד למטה עם הטייפ. הוא תמיד אהב לשמוע מוזיקה אחרי שהיו יחד. היא תתגנב אחריו והוא לא יבחין בה, את האקדח הטעון היא תסתיר מאחורי גבה. האור יידלק במרפסת המלון השוממה. הוא יצא דרך הדלתות המסתובבות, יתיישב אל אחד השולחנות, ישים את הטייפ הנייד שלו על השולחן. הוא ידליק את המכשיר. קול של זמר יישמע, מסלסל. הוא ילווה אותו בקול רם כשהוא שר "הכל יהיה בסדר… הכל יהיה בסדר… הכל יהיה בסדר…"