הכל כתוב: גורלות על הסכין
גיבורים נרדפים ודמויות שיד נעלמה מכתיבה להן את חייהן תמיד אכלסו את יצירות הספרות הגדולות. יפתח אלוני יצא למסע בין סיפורים קצרים, שירה ומיתולוגיה בהן הגורל רודף גם אחרי הקורא
נרדפות היא חישה חיה של מקום שצומחת כאיבר נוסף, תחושת זמן שנמדד בשעון של דם, תנועה שמתרחשת לקצב המטרונום המטריף של הלמות הלב, וכיוונים שנמדדים בצבעים ובמשמעות. לעולם יעיק על הנרדף הזמן, מתכווץ פנימה כקפיץ נמתח, כשהעין תנסה להבקיע מבעד לקרומי ההתרחשויות ומבעד לפעימות המרחב, צופה.
קורטאסר, מגדולי הסופרים הלטינו-אמריקאים, אמר: ברומן, אתה מנצח בנקודות, בסיפור קצר אתה צריך לנצח בנוק-אאוט. הסיפורים ב"מבטה של גארודה" ממסגרים את המרחב שבו הדמויות משוטטות בין תחושת הנרדפות להתנשפויות הגורל בעורפן, מתועלות אל אותו צוק גבוה, הקרוי סוף העולם, שבימים בהירים אפשר לראות ממנו חופים, ג'ונגלים, ורידי ערים, או את תוך הגוף.
בחרתי חמש יצירות אהובות עלי במיוחד, שמסובבות מעט את הקליידוסקופ דרכו ניבט העולם, ומניעות כמטוטלת בין עולם-הדמיון לעולם-המציאות, אל תחושת כובד האוויר ולהבת הרוח של הגורל.
"כתב יד שנמצא בכיס", מאת חוליו קורטאסר, מתוך "מתומן"
אני לא יודע אם זה הסיפור הכי יפה בעולם, אבל בתוכי הוא נחרת ככזה, עיצב את התחושה שהגורל פותר הרבה מהבעיות ביצירת אינסוף פתרונות שמתרחשים באותה העת. זה סיפור על בחור שמעביר את כל ימיו בנסיעות במטרו בפאריס, במסלולים משתנים. הוא מנסה למצוא מישהי שתיסע בדיוק באותו המסלול שקבע לעצמו מראש בבוקרו של אותו יום, שתחליף בדיוק את אותם קווים שהוא מחליף, ובאותן התחנות. יש בו תשוקה נואשת להפוך את היעד לייעוד, להפוך את המקרה לגורל. הוא מכריז מלחמה על השטף האפור, הבולע-כול, של חיי היומיום. ואז, יום אחד, הוא פוגש אותה.
קורטאסר, סופר מרגש כל כך, נדיר כל כך, מזעזע ומשכנע וכה בלתי-נשכח, שהסיפורים שלו חודרים אל תוך החלומות וממשיכים ללוות את הקוראים במחשבותיהם, בנסיעותיהם, בטקסי היומיום שלהם, עוד ימים ארוכים, ואולי אף שנים.
"ההגרלה בארץ בבל", מאת חורחה לואיס בורחס, "גן השבילים המתפצלים"
כשקראתי את הסיפור לראשונה, חשתי: הנה הגורל. זה המשחק שלו. ככה הוא מעקם ומפצל את ההתרחשויות. חשבתי אז, אולי זהו סוג של הסבר מדוע כל הדברים קורים דווקא, דווקא עכשיו. עד כמה חייו של האדם נקבעים על פי המקרה, ובאיזה מידה יש לו הבנה של גורלו ושליטה עליו.
הסיפור מעמיד בפני הקורא תפיסה שונה מתפיסת ההערצה היוונית-מערבית של הסדר וההרמוניה; הוא נותן ביטוי מובהק לשליטת המקרה, באמצעות תיאור של חברה מדומיינת המנוהלת באופן מודע על ידי המקרה והגורל העיוור. המספר מודה כי בני עמו נמשכים להרמוניה ולהיגיון בזיקה מסוימת לתפיסה היוונית. בורחס אינו מתקיף את רעיון הסדר בכללו, אלא מבקש לערער על המשגה פנטסטית מסוימת של סדר – על רעיון הקוסמוס: היקום כמכלול שלם, בעל גבולות וסדר הכרחי, הניתן להבנה ולתיאור באמצעות זיהוי של כללים ברורים אוניברסליים.
השיר השנים-עשר מתוך "האודיסיאה" של הומרוס
האודיסיאה בתרגום אהרון שבתאי הוא בין הספרים הראשונים שחזר והקריא לי אבי. משהו משך אותו, בסיפורי השיבה, אולי הגעגוע למחוזות האי-שם, אולי המסע בים שהיה חלום שלו – להיות ספן, לשוט ולשוט ולשוט. טוב, שטנו בחולות הנגב, זה גם מרחב ואופק שמאפשר חלומות. התאהבתי באודיסאוס כדמות, כמהתי להיות כמותו: לצאת, ולהגיע, להתאמץ ולהתגבר, להתחדש, ולחזור אל מה ששייך לך...
אולי זה לא כל כך הצליח במציאות, אבל לנצח אפליג ואנסה לשוב עם הספינות של אודיסאוס.
עבורי, זהו האתוס של הגיבור הנרדף והגורל: קירקה שולחת את אודיסאוס לדרכו. בזה אחר זה מתוארים המפגשים עם הסירנות, המפלצת סקילה, המערבולת כריבדיס, והנחיתה באי של אל השמש. כעונש על אכילת בקרו של האל, זאוס מנפץ את הספינה, ורק אודיסאוס, שנאחז בתורן, מצליח להגיע לאי של קליפסו.
"מיס אלגריב", מאת קלאריס ליספקטור, מתוך "דרך הייסורים של הגוף"
בעיניי זה אחד מאותם סיפורים, אולי אנטי-סיפורים, בהם ליספקטור מתפרעת, ובסיפור הזה במיוחד. הנרדפות מביאה את הגיבורה אל מוצא כמו פורנוגרפי בכניעה לדרישותיו האכזריות של הגוף, לייסוריו בכמיהה להתענג. בתולה אירית, שמרוב צניעות אפילו אינה מתקלחת עירומה, שוכבת לבסוף עם חייזר. כתוצאה מתחושת העונג שחוותה, היא מתחילה לעמוד ברחוב ולהביא אליה לחדר גברים, להתענג ולקבל את התשלום כאיזו מתת גורל. הסיפורים בספר רוויים באבחנות ובדימויים מצמררים, "הפותחים מאחורי השעשוע שבהם חלל תהודה של עצב גדול".
"שיר הכדור", מאת ג'ון ברימן, מתוך "שירי חלום"
היצירה של ברימן מלווה אותי כמוטו "...לא עוזר להגיד לו 'לא חשוב, יש כדורים אחרים':/ טלטול ענק של אבדן מקפיא אותו,/ עומד, חמור,
רועד, נועץ עיניים/ של כל שנות ילדותו במי-הנמל שלקחו לו/ כדור. יותר טוב לא להפריע./ כסף, כדור אחר, זה לא זה. עכשיו/ הוא מרגיש אחריות ראשונה/ בעולם של רכוש. אנשים יקחו כדורים, כדורים תמיד יאבדו, ילד קטן./ לא קונים כדור בחזרה. כסף שטחי./ הוא לומד בעומק עיניים/ תורת הכרה של אובדן, איך לעמוד בידיעה/ שכל אחד חייב לדעת יום אחד/ וחייב לדעת הרבה ימים, איך לעמוד/..."
שיריו של ברימן טסים בין עולם-הדמיון לעולם-המציאות. אולי הוא לא גדול כמו ואלאס סטיבנס, אבל תחושת הנרדף והגורל כרודף, מטלטלים, בעיניי. ברימן מטיל את שירי החלום כאילו שמדובר בהטלת קוביות, והקורא, לאחר שמתמכר, רוצה מהם עוד ועוד ועוד.
ספרו של יפתח אלוני, "מבטה של גארודה" ראה אור בהוצאת "אפיק"
לפנייה לכתב/ת 
