מיכאלי שלי

אני לא חושבת שאי פעם עצרה אותי מחשבה מלעשות משהו כי אני אישה. רציתי לטפס על הרים אבל פחדתי מהבדלי הגובה ובעיות הנשימה שיש לי לפעמים בעונות המעבר. אני עדיין רוצה לרוץ טריאתלון אבל מפחדת להשאר אחרונה ולהיזכר בריצות שישים מטר בשעורי התעמלות שאיכשהו תמיד הגעתי בהן אחרונה. אני בת 53 וכבר יודעת שאם אתאמן הרבה אוכל להיות לכבוש את פסגת ההימלאיה ולצלם תמונה בלתי נשכחת באינסטגרם.

ורכבתי על אופניים ברחבי המושב וטיפסתי על עצים ועליתי גבעות ומאז ועד היום בחיים לא אמרו לי את לא יכולה כי את אישה. מצד אחד אני רוצה להרגיש חזקה ומסוגלת לכל, אבל מצד שני אני כבר יודעת היום שאני לגמרי מפספסת את עניין הלהיות נשית ורכה. זה כנראה כבר לא יקרה. אני נהנית להסתכל על נשים שידעו למצוא את האיזון. להסתכל מהצד על חברה טובה שלי שמנהלת מחלקת עיניים, שמחזיקה תחתיה בנחישות עשרות רופאים ורצה מרתון ובשעות הפנאי היא גם אלופה בעוגות מרציפן. איך אמא שלי אמרה לי השבוע — הדור שלכן משוגע.

הכל הן רוצות. גם להיות עם קריירה רצינית וגם להיראות נהדר וגם לאפות הכי טוב. הכל. לא מוכנות לוותר על כלום. וכשאת מוותרת על משהו, את נהיית מתוסכלת. אצלי לפחות זה ככה. ואז אני בעיקר זקוקה להומור. מאז ומתמיד נשים עם הומור עצמי משכו אותי שבי אחריהן. ואם הומור, אז רבקה'לה מיכאלי היא האחת והיחידה עבורי. מזמן כבר רצינו להיפגש. היא גרה שנים ברחוב לידי. ומאז שהופענו יחד בתוכנית בשם "בנות" קבענו להיפגש לקפה. והנה עשר שנים עברו ככה. ויש לנו קפה.

למדתי לזרום ולסלוח

רבקה מיכאלי תהיה בת 78 באפריל. היא מסתכלת עליי ואני תוהה מה היא חושבת עליי, אבל יודעת שיש בינינו הרבה מהמשותף. "אני בסך הכל בן אדם אופטימי עם זיכרון קצר", מיכאלי מחייכת. "אני לא נוטרת, יש מעט מאוד אנשים שאני כועסת עליהם ולפעמים", היא צוחקת, "קורה שבטעות אני אומרת שלום לאנשים שאני כועסת עליהם כי פשוט כבר שכחתי. עכשיו, בגילי, לא אכפת לי להפסיד את האנשים שאני לא מעוניינת בהם. אני לא עושה חשבונות יותר. אני ביחסים נהדרים גם עם בעלי לשעבר. אני לא הולכת יותר עם קופה של חשבונות. בכל הקריירה הארוכה שלי יש אולי שני אנשים שאני לא מדברת איתם. התובנה שלי היא לזרום, לזרום ולסלוח, לא להתחבק אבל לעבור הלאה ולדעת מה חשוב לך בלב. לא צריך להיעלב כל הזמן".

רבקה לא צוחקת בכלל כשאני מספרת לה שעד היום כואב לי שלא הייתי במסיבת הסיום של התאומות שלי בכיתה ו' כי הייתה לי הופעה.

"אם שני הילדים שלי לא הודיעו לי בזמן על מסיבות הסיום שלהם", עונה מיכאלי, "אז זה היה אבוד ולא הייתי מגיעה כי הייתה לי הצגה. הילדים שלי לא ידעו לסדר מיטה ולא לשים שום דבר במקום ואני תמכתי בהם עם זה. דבר ראשון כי אני לא ממש הדגם, ושנית לא רציתי לעשות להם מה שאמא שלי עשתה לי. 'את לא יוצאת לפני שאת מסדרת'. היא הייתה אישה קשה. אז אני הייתי חמאה". 

על מה את הכי מצטערת בנוגע לאימא שלך?

"אם יש דבר שאני מצטערת זה שאמא שלי לא הכירה את מאיה הנכדה שלי. היא נפטרה בגיל 80. כשאני חושבת על עצמי היום אז היא לא הייתה כל כך מבוגרת כשנפטרה... אבל כשהיא נפטרה לא חשבתי שהיא צעירה".

במה הקשר עם הבנות שלך שונה מהקשר שלך עם אימא שלך?

"האמהות של פעם היו קשות וסגורות. אם הייתי מספרת משהו לאמא שלי זה היה יכול בקלות להפוך לביקורת כלפיי. לא יכולתי לספר לה משהו בלי לחטוף ביקורת".

יותר מהכל מיכאלי גאה בנכדה שלה מאיה שגדלה באמריקה, וכרגע נמצאת בפרויקט לילדים מחוננים מכל העולם בהודו. סבתא רבקה גאה במיוחד בכך שהחברים הכי טובים שלה שם הם ישראלים. חשוב לה העניין הזה שהנכדה שלה תשמור קשר עם הישראליות. "היא יותר גבוהה ממך עינת", היא מחייכת אליי. "הנכדה שלי אומרת לי באוטו, 'סבתא למה את כל כך מסתכלת עליי'. ואני עונה לה: 'כי את יפה כל כך'. מה שיפה הוא שאני לא צריכה לתת לה עצות, היא בחורה שעושה מה שהיא רוצה".

אני קצת אינפנטילית

גם אחרי עשרות שנות קריירה, מיכאלי עדיין עובדת במרץ. והיא גאה על זה. "הילדותיות שלי הולידה את הסקרנות שלי", היא אומרת. "אני אינפנטילית קצת וגם סקרנית כמו ילד. אז יש טוב ויש רע. החלק הילדי שלי הוא הדומיננטי. בכל הצגה שאני מתחילה עם צוות חדש, אחרי שעה־שעתיים מבינים שאפשר לדחוף אותי, לדרוך עליי ולעשות צחוקים. אז אין שאלה של גיל בכל מה שקשור אליי במקצוע, חוץ מקצת בעיות בברכיים".

היו לך תקופות שפחדת שהקסם יעבור? אני שואלת. והיא מיד עונה בטח. "לפני סיבה למסיבה הייתה לי נפילה. הייתי בת 40 עם שני ילדים והייתה לי תקופה ארוכה של שקט, שקט מתוח. שקט שכשאתה עובר אותו אתה רק רוצה לידך מישהו שיגיד לך שיהיה בסדר. אני תלויה בנותני עבודה כמו כולנו בתחום הזה. בימים הקרים צריכים פשוט להיות סבלניים ולחכות לדבר הבא".

ואז הגיעה ההצעה להנחות את פסטיבל הילדים עם גידי גוב ופתאום נזכרו בה ונזכרו כמה היא טובה בטלוויזיה ומשם היא נבחרה לאחר התמודדות מול חמישה מנחים גברים להנחות את סיבה למסיבה. ומאז השמיים היו הגבול. בעיניי היא עשתה היסטוריה וכשאני אומרת לה את זה היא עונה שעשתה היסטוריה "עד הרגע שבו הבנתי שהרווחתי פחות מהגברים שעבדו כמוני".

מה היית משנה בעצמך?

 "מה שהייתי מתקנת זה כמובן את הזיקה שלי לאתלטיקה. אני מתה על פיצוחים וזה בסדר אם הייתי רצה אחרי זה. אני עושה יוגה ופלדנקרייז פעם בשבוע גם עם מדריכה. אבל זה לא מספיק, כל יום שאני הולכת לישון אני מבטיחה לעצמי שמחר אתחיל ושנים שזה לא קורה".

אולי כשאני אטפס על ההימלאיה את תתחילי ללכת. את יודעת, לפעמים אני בלי מצב רוח ועדיין יש את את זאת שתגיד לי, "נכון שתעשי לנו שמח".

"הרבה נשים אומרות לי את המשפט הזה. ועכשיו בתור ציפי מהסדרה אלישע אני מרגישה כמו החלילן מהמלין עם הילדים שהולכים אחריי אחרי שגילו שזאת אני. את לומדת לחיות עם זה ולאהוב את זה".

רבקה'לה מכינה לנו עוד קפה בתוך הבית החמים והנעים שלה. בא לי להתנדנד בכסא הנדנדה אבל אני מפחדת להירדם כאן עד הבוקר. כיף לי להקשיב לה. היא עברה בחיים פרידות וקשיים וכל הזמן מסתכלת קדימה באופטימיות ובטוב. אני קצת מתביישת בעצמי על הדברים שמדכדכים אותי לפעמים בחיים, ומביטה באישה האמיצה הזאת שמסתכלת עליי ממרומי שנותיה ולא מפחדת מכלום. תאמינו לי אין גיל. כשאת רוצה ומחליטה אז שום דבר לא יכול לעכב אותך. הכל תלוי בך.

הילדים שלה יהונתן ומיכל, שגרים בארה"ב, מתייעצים איתה בדיעבד על כל דבר. אבל היא מקבלת הכל ברוח טובה. היא זורמת. וזה אמיתי. גם מהמרחקים הם מרגישים הכי מחוברים אליה. ההצגה של רבקה חייבת להימשך אבל היא תיפסק לרגע בשלישי הבא. "אני טסה לילדים שלי", היא אומרת לי בעיניים מלאות אושר. גם בגיל 78 היא עדיין דואגת להם. וגם דואגת לעצמה. היא לא פראיירית. חשוב לה לחיות טוב ולמצות כל רגע.

כשאני נפרדת ממנה והיא אוספת את כוסות הקפה לכיור, היא מחייכת ואומרת לי: "בתור אישה לאישה אני רוצה להגיד לך עינת, תזכרי ליהנות. אל תגזימי בכלום". וכן, היא עדיין מקווה שיום אחד היא תהיה יותר גבוהה.