"מסיבת התה": סיפור קצר מאת מיכל ליברמן

לפתע שמעתי קול מאחורי "אני יכול לעזור? את מחפשת משהו?". הסתובבתי ומצאתי את עצמי עומדת פנים אל פנים מול בחור גבוה, עם עיניים טובות ושער חום חלק. היו לו גומות חן וטישרט מגוחכת שנראתה כמו מזכרת ממילואים. "נראה לי שמצאתי" עניתי בלי לחשוב יותר מדי.

מאז אנחנו ביחד, כבר כמעט שלוש שנים. עידו הוא המובחר מבין ארבעת הסטודנטים שמאיישים את החוג ללימודים קלאסיים, יש לו חיבה משונה לסוכריות גומי אדומות והוא הולך לישון רק אחרי שהוא צופה בפרק של "חוק וסדר".

תמר לעומת זאת נפלה עלי בדרך לקפיטריית "ויטמין" (מי לעזאזל קורא למקדש ג'אנק פוד-"ויטמין"?). נפלה עלי באופן הכי מילולי שאפשר.

עמדתי בשקט מול דלפק התצוגה בקפטריה, מתלבטת בכובד ראש בין בורקס-פיצה לבין קרואסון שוקולד, בדיוק כשקיבלתי את ההחלטה האמיצה לקנות קרואסון, הוריקן עוצמתי בדמות בחורה יפה וגמלונית החליקה על שלולית קפה ופגע בי חזיתית. להוריקן היה תיק צד בלי צורה וצבע מוגדרים, רעמה מתולתלת ונעליים גבוהות שכבר ראו ימים טובים יותר.

מאז כבר זכיתי לחלוק עם תמר עשרות פחיות קולה על הדשא. הסתבר שהיא התחילה ללמוד ממש ביחד איתי בחוג להיסטוריה כללית ורק יד המקרה כיוונה אותנו לקורסים שונים. לכן, לחצנו את יד המקרה ושחררנו אותה לשלום. דאגנו להירשם לאותם קורסים ועברנו למתכונת מערכת לימודים זהה, חלקנו בגדים, חברים וחיבה עזה לבישול.

תמר גרה בדירת סטודנטים מרובת דיירים, מסמורטטת ועליזה בגבעה הצרפתית, וכשאני ועידו חיפשנו דירה משותפת - אחד מהקריטריונים היה "קרוב לתמר". עידו התייחס בסבלנות לשגעונות של תמר, התרגל לראות אותה שורצת בביתנו והפך לתומך נלהב לשם החיבה שהענקתי לה, "קתי" על שם הוריקן קתרינה שהמיט חורבן על ניו-אורלינס.

מדי פעם היו לו הסתייגויות ממנה, אבל זה כל כך שולי שאפילו אין טעם להרחיב על זה. "לילות לבנים" נחשבת לשיא התואר הראשון בהיסטוריה כללית. זו תחרות שנוסדה בשנת 1897 ב'סורבון' ונחנכה בישראל בשנת 1950. בתחרות נדרשים הסטודנטים לבחור ביטוי ולבסס עליו חיבור שנון, הקושר יחדיו את ההתייחסויות השונות אליו במהלך ההיסטוריה.

החיבור חייב לכלול 365 שורות בשיטת אקרוסטיכון, 36 מילים חייבות להתחרז וחמש השורות האחרונות צריכות להיות חמשיר. אם לא די בכל אלה, מיום ההרשמה ועד להגשת הפרויקט ישנן 365 שעות בדיוק. ההרשמה לתחרות אפשרית רק לתלמידי שנה שלישית והיא כרוכה בהמלצה אישית ממרצה בדרגת פרופסור.

שמה העברי של התחרות ניתן לה בהשראת החיבור הזוכה מ-1950, שעסק בביטוי "לילות לבנים" מהקוטב הצפוני ועד הדרומי, דרך דוסטוייבסקי ועד בגין. מרגע ההרשמה, גם לילותיהם של המתחרים הופכים ללבנים עקב הזמן הקצר והמלאכה המרובה.

הפרס המוענק לזוכה במקום הראשון הוא מימון שכר לימוד לתואר שני ב"סורבון" ומלגת קיום מפנקת המבטיחה חוויה פריזאית חד-פעמית. ברבות השנים הפכה התחרות לשם נרדף לכבוד, לפרסום וליוקרה. החיבורים הזוכים קיבלו מעמד קאנוני כיצירות מופת. התקשורת, שבימים כתיקונם נמנעת מלדווח על אייטמים הקשורים במדעי הרוח, משנה כיוון ועיתונאים באים ויוצאים מחדרו של ראש החוג, סטודנטים נרגשים מתראיינים בהתלהבות לערוצי הטלוויזיה, ומשרד יחסי הציבור של האוניברסיטה משמין מנחת.

את ההמלצה שלי קיבלתי מפרופסור לוריא, המרצה האהוב עליי. חכם כמו סוקרטס, נדיב כמו העץ ומרתק כמו "מלך האריות". אני וקתי התקבלנו לתחרות כזוג והתחייבנו להתחלק בפרס בדרך כלשהי במידה ונזכה.

הביטוי שבחרתי הוא "מסיבת תה" ותמר אמרה בתגובה שלפעמים היא מצטערת שהיא לא אני ושהיתה צריכה להגיע לרעיון הזה בעצמה.

"מסיבת תה" זה כמו לונה פארק למתחכמים, יש כובען מטורף ולואיס קרול, יש את בוסטון ולאומיות אמריקאית, יש מיליון איזכורים באופנה ואומנות ושרה פיילין אחת. היה לי ברור שאחד מהדגשים יהיה האופי המוסרי המשתנה של המסיבות. במחשבותיי כבר התחלתי לפתח את ההגדרות הברורות לגבי מותר ואסור אצל הרפובליקנים האמריקאים, לעומת אובדן הסדר והערכים אצל הכובען.

לשם שינוי, החלטנו לעבוד בצורת "הפרד ומשול", אני אכתוב את הבסיס וההוריקן תהיה אחראית על הגהה ועריכה.

הספרנית הראשית בספריית מדעי החברה והרוח היתה ברייה מרושעת בדרך כלל, אבל התחרות הילכה גם עליה קסם, והיא הציעה לפתוח את הספרייה למשתתפי התחרות גם בשעות הקטנות של הלילה.

כך מצאנו את עצמנו ספונות בכורסאות הספרייה בשעה שתיים לפנות בוקר, מנסות לצוד הברקות של הרגע האחרון. "עד עכשיו את עשית כמעט את הכל" אמרה לי תמר.

"תלכי הביתה מיד, עידו יכין לך שוקו ותלכו לישון. אני אסיים את החיבור המחורבן הזה. מבטיחה. חוץ מזה, יש לנו עוד כמה שעות. רק תזכירי לי מותק, מה הסיסמה שלך למחשב?"

"פושקין 2009", ענית.

"אוי, את כזאת רוסיה צפויה" הגיעה התגובה המתבקשת.

"ממש. כי את כזאת תימנייה מפתיעה", החזרתי הנחתה להרמה.

חיכיתי עוד 20 דקות עד שתמר סיימה להעביר את המסמכים שהיו על המחשב שלי ועפתי הביתה ולמיטה.

למרות הלחץ נרדמתי כל כך חזק עד שעידו היה צריך לנער אותי ממש בשביל שאקום.

"בוקר טוב נסיכה, פריז מחכה רק לך", לחש בעדינות.

שיט. השעה כבר עשר בבוקר. זרקתי על עצמי שמלה ורודה ומתוקה מחנות קסטרו בקניון ממילא, ארזתי את הלפטופ ומיהרתי לאוניברסיטה.

הסתכלתי בנייד. תמר לא התקשרה בינתיים. קתי מהממת שלי-חשבתי,

בטח עובדת בטירוף ולא מעיזה להעיר אותי.

בכניסה לאוניברסיטה עמד פרופסור לוריא, הוא ראה אותי ונדמה היה לי שמבטו התקדר. הוא ניגש אליי ואמר "כל כך חבל שברגע האחרון החלטת לא לגשת לתחרות. הבנה ולהט היסטורי הם נדירים בעולנו ואילו את ניחנת בהם בשפע".

"מה זאת אומרת, פרופסור? אני ותמר ניגשות, אנחנו ממש לקראת סיום" - הוא קטע אותי והראה לי בנייד שלו אימייל שהגיע אליו בשמונה בבוקר.

המילים קפצו מול עיני והדמעות התחילו לזלוג בלי הכרה: פרופסור לוריא שלום רב, מטעמים השמורים איתה, החליטה שותפתי לא לגשת לתחרות "לילות לבנים". אני לעומת זאת, ניגשת כרגיל וגאה להגיש את החיבור שלי בנושא "מסיבת התה".

מצ"ב חיבור בפונט וגודל כמקובל.

כל טוב,

תמר רזניק.

פרופסור לוריא הביט בי בעיניו הנבונות ונדמה לי שהוא הבין. בידיים רועדות הדלקתי את הלפטופ שלי וניסיתי למצוא את החיבור במסמכים. הכל היה ריק.

עבר חודש. החיבור "מסיבת תה" זכה בפרס הראשון בתחרות "לילות לבנים". בין יתר נימוקי השופטים נכתב כי "...הכותבת חשפה מערכות מוסריות מורכבות המסתתרות מאחורי צמד המילים המוכר "מסיבת תה", בקיאותה בדברי הימים וההקשרים היצירתיים הפכו את המושג ל'על זמני'...".