שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זוכרים את דרוויש: "ידע לקבץ מילים לאגרוף"
    אמנים ואנשי רוח יציינו בשבוע הבא 75 שנים להולדתו של מחמוד דרוויש, גדול המשוררים הפלסטינים. במעין "צו שעה" הם מבקשים להחזיר את השירה למרכז הבמה ולקדם דיאלוג פתוח בין העמים."לא יתכן שהסכסוך ימשיך במצב הקיים", אומר חיים גורי "צריך לשמוע את קולו של האחר"

    בתקופה שבה השירה החברתית-פוליטית העברית תופסת מקום מרכזי בתרבות, חוזרים יוצרים מרכזיים לדמותו ויצירתו של מחמוד דרוויש, הנחשב לגדול המשוררים הפלסטיניים, בערב מיוחד המציין 75 שנים להולדתו. במעין "צו שעה" חברתי, בזמנים בהם מרגישים רבים מן האמנים בישראל תחת מתקפה, הם מבקשים להרים את נס השירה בתקווה לחידוש הדיאלוג בין ובתוך העמים. 

     

    דרוויש נולד ב-1941 בכפר אל-בירווה שבגליל המערבי. לאחר שהכפר נכבש במלחמת העצמאות, נמלטה משפחתו ללבנון, ושנה לאחר מכן, הסתננה המשפחה בחזרה לישראל. זו היתה נקודת הפתיחה לחיים רוויים בנדודים שכללו בין השאר מגורים במצרים, רוסיה, קפריסין וצרפת, בעוד שירתו הפוליטית נגד הכיבוש הישראלי צברה פופולריות וסימנה אותו כמייצג המאבק הפלסטיני.  

     

    מחמוד דרוויש ז"ל. לחם דרך השירה   (צילום: עטא עוויסאת) (צילום: עטא עוויסאת)
    מחמוד דרוויש ז"ל. לחם דרך השירה (צילום: עטא עוויסאת)

     

    בישראל, כאמור, המצב היה סבוך יותר. בשנת 2000 חולל שר החינוך דאז יוסי שריד סערה, כאשר ביקש להכניס לתכנית הלימודים שניים משיריו של דרוויש. אף על פי שהשירים לא עסקו בנושאים פוליטיים ולאומיים, קמה התנגדות מצד חברי כנסת מן הימין שהגישו הצעת אי אמון שנדחתה.

      

    דרוויש הלך לעולמו בשנת 2008 בעקבות סיבוכים לאחר ניתוח לב שעבר. השנה חל יום הולדתו השבעים וחמש ולכבוד המאורע, יתקיים ביום א' ב"סוזן דלל" שבתל אביב, ערב מחווה חגיגי לשירתו. באירוע, שנערך בחסות המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה והמרכז היהודי-ערבי, ישתתפו משוררים, מוזיקאים, שחקנים ואנשי אקדמיה – יהודים וערבים, אשר לצד הוקרת יצירתו של דרוויש, יבקשו "להושיט יד לשלום על בסיס של יצירה משותפת והערכה לשירה גדולה שנכתבה בחלקה בגבולות הארץ הזאת, ושחלקים ממנה עוסקים בהיסטוריה הפצועה של הסכסוך".

     

     

    רפי וייכרט, משורר ומו"ל הוצאת "קשב לשירה", שישתתף באירוע, טוען כי מורשתו של דרוויש באה כיום לידי ביטוי בכך ששני הצדדים משתמשים בפועל בדמותו ובשירתו לצרכים פוליטיים. "הפלסטינים יכולים לראות בו את הגאווה הלאומית, הנה משורר גדול משלנו", הוא מסביר. "הם יכולים להזדהות עם שירי הצער והאובדן של הבית והזהות, עם השירה שעניינה כאבי הגירוש וההגירה המאולצת. לעומת זאת, היהודים יכולים לומר: הנה המשורר שרוצה שנסתלק מכאן ביחד עם מתינו כבשירו ששמו יצא לשמצה, הנה המשורר הלוחמני הזועם שמתעב אותנו עד אין קץ".

     

    "המצב המאיים הזה" הוא מתייחס לחשש המתגבר מהתערבות הפוליטיקה באמנות, "בהחלט קורה גם בעולם הערבי. חלק מהמשוררים הערבים הגדולים חיו במשך עשורים רבים בגלות. דרויש, אדוניס, קבאני ואחרים נדדו מארצם. היוצר תמיד שר את חירויות האדם ובתקופות שונות, כשאלה מאוימות, גם הוא מאוים ודי להזכיר שמות כמו נאזים חיכמת שבילה חלק גדול מחייו בכלא התורכי או מיגל הרננדז שסיים את ימיו בכלא הספרדי".

     

    אם דרוויש היה כאן היום, איך הוא היה מגיב לרוח שנושבת בתרבות הישראלית?

     

    "אם להסיק מתגובותיו השיריות וההתנהגותיות על כל הגלים הקודמים של הסכסוך היהודי-פלסטיני, מהנכבה ועד למלחמת לבנון הראשונה ושתי האינתיפאדות, אני משער שהיה כותב עוד שירי כאב וזעם, היה משגר מאמרים לעיתונות, היה נואם ומוחה, מתראיין. זה מה שאנשי רוח יודעים ויכולים לעשות. ספק אם בגיל המבוגר בו היה יכול להיות היום היה כוחו עומד לו. הסכסוך הזה שוחק גם סלעים אדירים. כמה שנים יוצר יכול לכתוב, לצעוק, לחתום על עצומות, להתרוצץ בעולם, להפגין, לנסות לשכנע ולא להזיז את המציאות הרעה?"

     

    לרוב מקשרים את דרוויש עם הפוליטיקה של הסכסוך

     

    "נכון, אבל דרוויש הוא גם מה שהפלסטינים והיהודים רואים בו, אבל גם דברים רבים אחרים שציבורים גדולים מחטיאים. הוא משורר בעל נפח עצום, מגוון עד מאוד בנושאיו, בדגמים הספרותיים, בנימות. הוא מלא אהבה לנופים, לנשים, למקומות, למשוררים, להיסטוריה, לאמנות. לא נכון לעשות רדוקציה שלו ולהפוך אותו לשלט בהפגנה. יש לו שיר נגד המבקרים שמצפים ממנו תמיד לשרת את העניין הלאומי. הוא היה חלק מהמאבק הלאומי אבל יש גם מאבק קיומי ופיוטי וביוגרפי וגברי ואנושי".

     

    המשורר חיים גורי, שישתתף גם כן באירוע המחווה, נזכר שנבצר ממנו לפגוש את דרוויש טרם נסיעתו ללימודים במוסקבה בסוף שנות השישים. הפגישה הזו התקיימה עשרות שנים מאוחר יותר, כאשר חזר דרוויש לישראל בשנות התשעים והורשה להישאר להתגורר ברמאללה. "הוא היה משורר גדול וחשוב", מספר גורי, "ואירוע המחווה הזה מעניין אותי דווקא משום שהוא יהיה ודאי קשה. יעלו במהלכו דברים מכאיבים, בגלל הסכסוך, אבל אני טוען שלא ייתכן שהמציאות פה תסתכם ברציחות ודקירות ושלטון של עם על עם אחר, אלא שצריך לשמוע את הקול של העם הזה, שהוא נמצא לצדנו ובקרבנו."

     

    גורי. השירה תגבר על הכל (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    גורי. השירה תגבר על הכל(צילום: ירון ברנר)

     

     

    השירה משני הצדדים עלולה להירמס על ידי המציאות האלימה?

     

    "יש כאן שני עמים עתיקים שנלחמים זה בזה כאילו מלחמת העצמאות לא נגמרה, כי הכול הוא פועל יוצא של מלחמה זו ושל הנכבה הפלסטינית. המלחמות שבאו אחר כך הן חלק מהטרגדיה הנוראה בה שני בניו של אברהם ממשיכים להרוג זה את זה, ואין סימן בינתיים להפסקת ההרג."

     

    "האלימות היא דבר שנמצא גם בחיינו וגם בסבל שעובר עליהם. דווקא מתוך המקום הזה, השירה לא תיפסק, היא נמשכת עם כל המתחים שבה. אני לא יודע אם הגברת הראשונה של התרבות היתה מרשה דבר כזה, אבל אני לא יכול להעלות על הדעת שכל מה שיקרה בינינו ובין הערבים זה רצח הדדי והרג ושנאה. אולי חלק מהדבר הזה שנקרא תרבות זה שלא יהיה קל – להכיר את השירה של העם שאנו בתוכו ולידו, ושיש לנו חשבון איתם, ולהם אתנו".

     

    לצד גורי ישתתפו באירוע תמר בן-עמי (אהובתו של דרוויש בצעירותם), איציק וינגרטן, מאור זגורי, עמיר לב, עימאד דלאל, מאיר ויזלטיר ואמנים נוספים. המשורר רוני סומק, שיישא דברים באירוע, מעיד כי מזה מספר שנים הוא מלמד את הסטודנטים שירים של דרוויש."זה לא תמיד דבר קל", הוא מבאר. "דרוויש הוא משורר שאפשר לרסס שורות שלו בגרפיטי על הקיר שנופץ בתחנת הגבול בין ה'שירה ל'חיים'. הוא משורר היודע

     לקבץ שורות מילים לאגרוף, לוותר על הבטנה הרכה שבתוך הכפפה ולהכות בפני הקורא".

     

    סומק. מלמד את דרוויש בכיתות. (צילום: רונן ללנה) (צילום: רונן ללנה)
    סומק. מלמד את דרוויש בכיתות.(צילום: רונן ללנה)

     

    סומק אומר כי הוא אוהב לדבר על שירה "במושגים של ריקוד". ולשירה של דרוויש "מתאימים הסמבה והטנגו". לפעמים השירים של דרוויש מפתים להמציא דווקא ריקוד חדש. נקרא לו:'סַמְגו'. בריקוד הזה מדידת הצעדים חשובה כדי שלא יונפו דגלי האנרכיה, אך אי אפשר שלא לתת לידיים להתנופף בו עד טיפת הזיעה האחרונה. השילוב הזה מותיר לקורא לתפור כנפיים פרטיות על גב השיר, אבל שומר גם על קואורדינאטות הטיסה של אותן כנפיים. תפקידו של הקורא הוא כפול: מצד אחד - לסלול מסלול המראה רחב ככל האפשר, ומצד שני - לדאוג שההמראה תהיה תקינה".

     

    ציור ושיר שהראה לו אחד הסטודנטים לאחר שלימד בכיתה את השיר "ליל הינשוף", נחקק אצלו בזיכרון. "הוא קרא להם 'על מצב העבר בהווה' וצייר את 'הינשוף של דרוויש' תלוי על ענף. על גזע העץ חרוטים חץ ולב. השיר מדבר על 'מצב הרובה בהווה', והמצב מזכיר לו מוצב, והמוצב מזכיר לו את שירות המילואים 'במוצב בין אריאל לתפוח-מערב'. דרך ארוכה עבר הינשוף של דרוויש מההמתנה למשאיות בכפר ועד לטרמפיאדה בו סרגו לחייל אמיר שריף את נעליו הצבאיות. בדרך הופנמו שורותיו של דרוויש עד שהוחלט להציב בפניהן מראה. מראה צבועה בחאקי. מראה עם יותר סימני קריאה מסימני שאלה."

     

    השחקן והבמאי מוחמד בכרי שיספר באירוע על היכרותו עם דרוויש, מבהיר כי יש הבדל גדול בין האופן שבו דרוויש נתפס

     בחלק ניכר מהציבור הישראלי, לבין מי שהיה באמת. "יש כאן שני מחנות - המחנה הפלסטיני, שאני משתייך אליו, והמחנה הישראלי. מטבע הדברים ומתוקף המציאות פה, במקומות מסוימים בציבור הישראלי אני או דרוויש ניתפס כאויבים, ולהיפך. כולנו יודעים מי גורם לכך - אלו שלא רוצים לראות ולשמוע נרטיב אחר".

     

    האם מורשתו של דרוויש קיימת במציאות הפוליטית הישראלית?

     

    "דרוויש היה משורר מעל לכאן ועכשיו, מעל ומעבר למפלגה או לתנועה. הוא קוסמופוליטי. הוא כתב גם על אהבה, על תככים, על היסטוריה. הדרוויש שאני מכיר היה מביא ממסעדה אוכל לחתולי הרחוב, וכאשר יום אחד שכח להביא להם מנה, הוא נעמד ברחוב, כמו ילד קטן, והתנצל בפניהם. על אף האופן שבו הוא מוצג פעמים רבות, הוא היה ההפך מכל מה שניתן להגדי כאלימות או שנאה לשמה. המורשת שלו צריכה להיות האהבה שהוא דיבר עליה, והוא כתב הרבה מאוד על אהבה ופחות על מלחמה".

    ואולי ראוי לסיים בשיר של דרוויש. שירה, אחרי הכל, צריכה לדבר בזכות עצמה:

     

    אהבה היא כמו בית קפה קטן

     

    אַהֲבָה הִיא כְּמוֹ בֵּית קָפֶה קָטָן בִּרְחוֹב שֶׁל זָרִים

    שֶׁפּוֹתֵחַ דַּלְתוֹתָיו לַכֹּל.

    כְּמוֹ בֵּית קָפֶה שֶׁמִּתְרַחֵב וּמִצְטַמְצֵם בְּהֶתְאֵם לְמֶזֶג הָאֲוִיר:

    גֶּשֶׁם, אוֹרְחָיו מִתְרַבִּים.

    מֶזֶג אֲוִיר יַצִּיב, מִשְׁתַּעַמְמִים וּמִתְמַעֲטִים.

    אֲנִי כָּאן, הוֹ זָרָה שֶׁלִּי, יוֹשֵׁב בַּפִּנָּה

    (מַהוּ צֶבַע עֵינַיִך? מַהוּ שְׁמֵך? וְאֵיךְ

    אֶקְרָא לָךְ כְּשֶׁתַּעַבְרִי לְיָדִי בְּעוֹדִי

    מַמְתִּין לָךְ?)

    אַהֲבָה הִיא כְּמוֹ בֵּית קָפֶה קָטָן, אֲנִי מַזְמִין שְׁתֵּי כּוֹסוֹת

    יַיִן, שׁוֹתֶה לְחַיַּי וּלְחַיַּיִךְ, נוֹשֵׂא

    שְׁנֵי כּוֹבָעִים וּמִטְרִיָּה, כָּעֵת גָּשׁוּם

    יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּכָל יוֹם אַחֵר, אֵינֵךְ נִכְנֶסֶת.

    בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי: אוּלַי מִי שֶׁחִכִּיתִי לָהּ

    בְּעֶצֶם חִכְּתָה לִי אוֹ חִכְּתָה לְגֶבֶר

    אַחֵר, חִכְּתָה לָנוּ וְלֹא הִכִּירָה אוֹתוֹ אוֹ אוֹתִי

    וְאָמְרָה: אֲנִי כָּאן מַמְתִּינָה לְךָ

    (מַהוּ צֶבַע עֵינֶיךָ? אֵיזֶה יַיִן אַתָּה אוֹהֵב?

    וּמַהוּ שִׁמְךָ? וְאֵיךְ אֶקְרָא לְךָ כַּאֲשֶׁר

    תַּעֲבֹר לְיָדִי)

    אַהֲבָה הִיא כְּמוֹ בֵּית קָפֶה קָטָן...

     

    תרגום: פרופ' ראובן שניר, מתוך "מחמוד דרוויש - חמישים שנות שירה" שראה אור בהוצאת "קשב לשירה"

     

    ערב המחווה למחמוד דרוויש יתקיים ביום א', 13.3.16 בשעה 20:00 במרכז "סוזן דלל" בתל אביב.
    האירוע מתקיים בחסות המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים