טור על רגשות
בנות, הגיע הזמן לדבר לעומק על נושא רציני וחשוב שכל הריונית מכירה
אני רוצה להקדיש את הטור היום לסקירה נרחבת של רגשות האישה, החזקה והעצמאית, בעת מחזור, הריון ולידה. תחושה של העצמה נשית נפוצה אצל נשים בעיקר בתקופות חיים בהן אנו מרגישות שהגוף שלנו הוא מקדש ושהחיבור שלנו לאדמה הוא שלם ו....
אוקי, הם הלכו? אני די בטוחה שנשארנו לבד, בנות. קשה לי להאמין שאיזשהו גבר שרד את שתי השורות הראשונות של הטור. רציתי לדבר אתכן לבד.
אני רוצה לדבר היום על גזים.
כן כן, אל תסבו מבט ואל תסגרו את העיתון. אתן יודעות בדיוק על מה אני מדברת. יש איזו בעיה בתחום.... הזה. בהריון. אני אוהבת להתייחס לזה כ״סוגיית חימום הבית בגז טבעי״.
שמעו, זה לא נעים אבל זה גם לא כל כך נורא. נכון כל השנים הללו שהבעל ביקש מכן למשוך לו באצבע? וכשהוא פינק את הכלב בנפיחות מטווח אפס? ונכון כל הפעמים שהוא הזהיר אתכן לא להרים את השמיכה בלילה? אז הנה הגיע תורכן להיות בצד השני. לתת במקום לקבל.
ולא שקודם לא היו גזים, אבל הם היו עדינים כאלה, נשלטים. במידה. יכולנו למשול בהם ולשחרר אותם במקום ובזמן שבחרנו. לא עוד. מזל שעדיין אפשר להאשים את הכלב (רק שימו לב שהוא בחדר לפני שאתן מפנות כלפיו אצבע מאשימה, אחרת כל הסיטואציה הופכת למביכה הרבה יותר).
ואם כבר הזוגיות שרדה את מבחן הגז, חכו חכו עד לפעם הבאה שתירדמו חבוקות בזרועותיו של אהוב לבכן, ראשכן מונח ברומנטיות-אין-קץ על חזהו השרירי, ידיו מקיפות אתכן ברוך ואתן מריירות עליו ללא שליטה. רגע, מה?
אז כן, גם תופעה של עודף רוק בהריון היא משהו ששווה לדבר עליו. ביחד עם טעם לוואי בפה ונזלת שצצה משום מקום, הריון זו פשוט תקופה קסומה וקורנת שבה את מאבדת לאט אבל בטוח את צלם האנוש. אולי זו דרכו של הגוף להכין אותך ללידה, בה יש סיכוי סביר שתחרבני בטעות על המיילדת. או לחיים של אחרי, בהם התינוק יפלוט עליך כל מיני דברים מכל מיני נקבים ואת תתייחסי לזה בשוויון נפש (איכשהו, תמיד דימיינתי לעצמי שאם מישהו ישתין עליי זה יהיה מתוך הסכמה הדדית והוא יהיה בגיר, אבל החיים מפתיעים לפעמים).
ומכיוון שאנחנו עוסקות היום בהפרשות גוף, אז אפשר שניה לדבר על היעדרן? אפשר לדבר על בקרים שנפתחים עם שזיפים מיובשים וחליטות תה? על טיולים עם הכלב בהם את מביטה בו בקנאה רבה בעודו משחרר כבודה, לפעמים שתיים, ואת עוד נאלצת להרים אחריו? הייתי מצפה מהגוף שלי, למוד-החמין-של-שבת-בבוקר, שידע להתמודד עם קצת יותר עומס מערכות, אבל לפעמים נדמה שדווקא כשאת צריכה ממנו משהו- הוא פותח בשביתה.
ורק בגלל שאנחנו לגמרי לבד פה, בנות, אפשר לדבר בכנות על שיער. שיער פנים, הכוונה. שיער כהה ורנדומלי וקשיח שצץ בוקר אחד על הסנטר כאילו לא בילינו את העשור האחרון בלנסות לשכנע גברים שנולדנו חלקות. ובעיקר שיערה אחת בודדת, חצופה, שחורה משחור שמביטה בי בהתרסה מבעד למראה, כאילו לא הייתה אמורה לצמוח הרחק למעלה, בגבות. כאילו הלכה לאיבוד וכעת היא מודיעה לי שהחליטה להקים בית ומשפחה אצלי על הסנטר.
ואם נדמה לכן שעם כל האסתטיקה הזאת אפשר להתמודד בקלות, עם פינצטה, אז חכו שנדבר על כיווצי השרירים ברגליים. אלו שתוקפים אותך באמצע הלילה, בלי שום אזהרה מוקדמת, ואת מתעוררת לתוך מציאות שהיא גהנום מהסוג ששמור לבעיטות מזדמנות עם הזרת ברגל של השולחן. תופסת את הרגל את נאנקת מכאבים בעוד הבעל נוחר לידך ללא הפרעה, כאילו זו לא אשמתו הבלעדית שאת סובלת, את מביטה בו בזעם עצור ומתלבטת אם להניח על ראשו השליו כרית וללחוץ חזק. לבסוף את מסתפקת במרפק אקראי לצלעות, וכשהוא מתעורר בבהלה ושואל מה קרה, את מסתכלת עליו בתמימות ואומרת ״נדמה לי שהכלב בעט בך מתוך שינה״, תוך שאת מסתובבת לצד השני ומשקיעה את ראשך בכרית, ״יש מצב שצריך לצאת איתו, הוא לא מפסיק להפליץ״, את מוסיפה בחיוך.
נירית הינה תסריטאית חובבת, כותבת מערכונים מדופלמת וסטנדאפיסטית בפוטנציה.
היא נוהגת לדבר לעצמה ולכתוב למגירה (לפעמים להיפך).
עד כה לא נרשמו תלונות מצד המגירה.
niritalbo@gmail.com
